"אלוף אחד נתקע יום לפני הבר–מצווה של הבן שלו וביקש שאכתוב משהו מהלב. הוא אמר, 'מה שכותבים לילדים, אני לא ממש מכיר אותו'"
הוא היה כותב הנאומים של הרמטכ"ל גבי אשכנזי כחייל סדיר כשברקע פרשת הרפז. הועסק על ידי בוז'י הרצוג בבחירות האחרונות מול המאסטר של הנואמים, בנימין נתניהו, ולא היה משוכנע שהמועמד שלו באמת רוצה לנצח. ועבד עם משרד התרבות בתקופת מירי רגב. טל מילר אסף את הרגעים הכי מוזרים במקצוע ל'ויקי ואני', סדרה על כותב הנאומים של שרת החינוך
אחד הלקוחות של טל מילר היה ראש עיר שסידר לו סיבוב במשעולי חייהם של אנשים מתים. "הוא החליט להספיד כל אדם שנפטר בעיר שלו, להגיע לכל לוויה. אז אתה פותח את הבוקר עם דובר שצורח עליך בטלפון, 'יש הספד, יש הספד!' ואז אתה מקבל מה שנקרא 'דף מת' עם פירוט אודות המנוח, ואתה כותב עליו הספד. עבדתי מול לשכה שעסוקה 24 שעות במי נפטר. ב־11 בבוקר אתה מקבל הודעה על מוות וב־12 יש הלוויה, אז אתה צריך לכתוב הספד תוך 40 דקות. לפעמים היו טעויות נוראיות ב'דף מת', הוסיפו לך פרט שגוי כמו 'הרעיה נחמה ז"ל', ואז בנאום ראש העיר גילה שהיא לא ז"ל, הנה היא פה בשורה הראשונה. בדרך כלל היו בין שלוש לשש הלוויות בשבוע, אבל היו גם ימים לחוצים של שניים־שלושה הספדים ביום".
זה קהל שבוי, אנשים מקשיבים לך ומעריכים את זה שבאת.
"כן. הוא באמת זכה שוב בבחירות".
× × ×
מילר, 29, כתב יותר מדי נאומים, הרצאות והספדים עבור אנשים אחרים ועכשיו הוא רוצה שתראו מה הוא כתב עבור עצמו - 'ויקי ואני', קומדיה על כותב הנאומים של שרת החינוך, שתעלה במוצ"ש הבא בערוץ 10. מגי אזרזר מככבת כגרסה מרוככת של מירי רגב ואיתי זבולון ('יניר האחמ"ש') מגלם את כותב הנאומים וגם כתב את הסדרה לצד מילר ואושרית סרוסי. זו קומדיה רומנטית בלי הרומנטיקה על אישה שיודעת איך לומר דברים לגבר ששם את המילים הנכונות בפה שלה. מילר הועסק בחיים עצמם במשרד התרבות בתקופת השרה רגב, והתחיל את הקריירה ככותב הנאומים של הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, כחייל בסדיר.
איך הגעת להיות כותב הנאומים של הרמטכ"ל?
"פגשתי במקרה קצינה מלשכת הרמטכ"ל שסיפרה שהם מחפשים מישהו עם רקע של כתיבה לתפקיד כתיבת נאומים. לפני זה אנשי מילואים בכירים בחיל החינוך עשו את התפקיד הזה".
אתה טוראי, הוא הרמטכ"ל, איך אתה אמור לכתוב לו נאומים?
"זה היה תהליך של שנה שהתחיל מלערוך דברים שאחרים כתבו. למדתי מה זה רמטכ"ל ואיך מדברים רמטכ"לית. בהתחלה אמרו לי, 'זו האיגרת של הרמטכ"ל לשבוע הנשים בצה"ל', או הנאום שלו בפני אלופי משנה שבו הוא מדבר על האסטרטגיה של צה"ל ומה זה שילוביות רב־זרועית, אלוהים ישמור. ואתה צריך להבין איך האדם התכלסי הזה ירגיש בבית בתוך הנאום שלך. גבי הוא לא איש של נאומים - לימים גם הכנסתי את המשפט הזה בכמה נאומים שלו".
מצחיק.
"בשנה הראשונה חלק גדול מהנאומים שכתבתי חזרו עם סימן שאלה גדול בעט אדום ולידו המילה 'שמאלץ'. עוזר הרמטכ"ל ארז וינר אמר לי, 'תוריד את השמאלץ ותכתוב טוב כדי שלא יהיה עוד סימן שאלה בנאום הבא'".
ישבתם יחד כדי שתכיר אותו?
"בשנתיים הראשונות לא ראיתי אותו אפילו פעם אחת. כשזרקתי למפקדים שלי שאולי הגיע הזמן שיתאמו היכרות, הם אמרו שהוא עסוק באיראן וחיזבאללה. כדי לגשר על הפער הפכתי לסטוקר שלו, אספתי עליו מודיעין: ביליתי שעות בארכיון העיתונות של בית אריאלה, לומד כל נאום וכל ראיון וכל כתבת פרופיל שנכתבה עליו".
לא היית היחיד שעסק במודיעין, באותם ימים התפוצצה פרשת הרפז: שר הביטחון אהוד ברק מצד אחד, הרמטכ"ל גבי אשכנזי מצד שני.
"כן, והסיפור הזה חילחל לתוך הנאומים. ב'עופרת יצוקה' עוד היה ניסיון להדגיש מאוד את שיתוף הפעולה, אבל לאט־לאט זה השתנה. אני זוכר שהבנתי שברק משתגע למשל ממחיאות הכפיים שאשכנזי מקבל בכל מיני אירועים צבאיים".
איך זה בא לידי ביטוי בנאומים? מה אמרו לך?
"הייתי הטכנאי. ארז וינר היה המפקד שניהל את עניין הנאומים, והעורך הראשי - אם אפשר להגיד - היה דובר צה"ל אבי בניהו. ככל שהיחסים הידרדרו ביקשו ממני להדגיש, 'רב־אלוף במילואים אהוד ברק'. מה רב־אלוף עכשיו? הוא שר הביטחון! אבל הבינו שצריך להיות מאוד עדינים עם האגו של האיש, שלא ירגיזו אותו".
בסוף ברק לא האריך לו את הכהונה.
"חתמתי קבע ארבעה חודשים, עד היום האחרון של גבי בתפקיד. הספקתי להיות שותף בכתיבת נאום הפרידה שלו ובכתיבת כל מסמכי הפתיחה של בני גנץ והכניסה שלו לתפקיד. זה היה מדהים, גבי - אתה מביא לו את הנאום־סיום כשעל השולחן יש קפה שחור והוא אוכל לחם לבן, טונה ותירס, ובני גנץ מקבל אותך עם אספרסו".
אז בסוף נפגשתם.
"כן, אחרי שנתיים וקצת, לקראת יום הזיכרון בכותל, הנאום הכי גדול ומסוקר של כל רמטכ"ל. אחרי עבודה של שבועות המפקדים שלי אמרו, 'יאללה, בוא נכניס אותך אליו'. תחשוב איזה מוזר, לפגוש בן אדם שאתה מכיר כל כך טוב ובעצם מעולם לא דיברת איתו. נכנסתי, הצדעתי לו, והוא בתגובה נתן לי אגרוף שהעיף לי את הכתף מהמקום ואמר לי, 'טל, מה קורה? אתה יודע שהנעליים שלך לא מצוחצחות?'"
× × ×
בזמן שמילר התמקם ברשימה המכובדת של התפקידים האקזוטיים ביותר בצה"ל - קוסם צבאי, תקליטן, שרביטנית בתזמורת צה"ל, חזאי צבאי - השמועה על כותב נאומים בלשכת הרמטכ"ל פשטה. "רל"שים של אלופים התחילו לבקש טובות. חלק ביקשו נאום ליום הזיכרון, אבל היו גם בקשות ביזאריות. אלוף אחד ביקש ממני לכתוב מכתב לאשתו לרגל יום הנישואים שלהם, אלוף אחר נתקע יום לפני הבר־מצווה של הבן שלו וביקש שאכתוב משהו מהלב. שאלתי, 'מה תרצה לאחל?' הוא ענה, 'מה שכותבים לילדים, אני לא ממש מכיר אותו'. היה אלוף שביקש עזרה בניסוח נאום לאזכרה של אבא שלו. שאלתי, 'למה אתה מתגעגע באבא שלך?' הוא אמר, 'אני לא יודע, אני לא מצליח לזכור כלום ממנו. אפילו את הפנים שלו אני לא זוכר. לפעמים כשאני משחזר אותו בראש הוא נראה כמו אבא, ולפעמים הוא נראה כמו השופט אהרן ברק. תעזור לי לחשוב על דברים שאני מתגעגע אליהם בו".
אחרי השחרור מילר ברח מכתיבת נאומים וברכות משונות לניו־יורק, עשה קורס בתסריטאות וכתב לעיתונים, כולל שתי כתבות למוסף הזה, אבל המקצוע רדף אחריו. "נסעתי לראיין את מנהיג הקו־קלוקס־קלאן לשעבר, דון בלאק, שכל כך הופתע מבקשה להתראיין בעיתון ישראלי שהזמין אותי מהר לתחנת הרדיו בפלורידה שבה הוא משדר את דברי התעמולה הימניים־קיצוניים שלו. אמרתי לו שכתבתי נאומים לרמטכ"ל אז הוא ביקש שאעבור על הנאום שלו לקראת אירוע שיהיו בו 'כמה מוסלמים ופורטו־ריקנים ועוד שמאלנים שהורסים את הארץ שלנו'".
עברת?
"כן. אפילו חידדתי את דף המסרים שלו שיהיה יותר ברור ויותר אישי. אמרתי לו, 'אתה מדבר על ההיספנים בפלורידה, תן איזו חוויה מהמפגש שלך איתם, דבר מהלב'. זה מוזר להגיד למנהיג ה־kkk לדבר מהלב, אבל הוא דווקא היה פתוח להערות. וזה אדם שהורשע בניסיון השתלטות על מדינת האי דומיניקה והדחת ראש הממשלה השחור שכיהן בה".
למה עזרת לו? איש גזען ודוחה.
"יותר מדי עניין אותי להבין אותו לעומק מאשר לשפוט אותו על הדברים שהוא עשה או לא".
ואם זה טוב לרמטכ"ל ול־kkk, זה טוב לכולם. אחרי שחזר לארץ נרשם מילר למגמת תסריטאות בסם שפיגל בשם השאפתנות היצירתית ופתח יחד עם נעמה שרון שהחליפה אותו בג'וב הצבאי ההוא את חברת 'אומניספיץ'' לכתיבת נאומים - בשם הפרנסה ("הספד עולה כמה מאות שקלים, נאום רגיל יכול להגיע גם ל־2,500 שקל"). תוך שנתיים הם הפכו לחברה הגדולה בתחום, ועבדו עם לא מעט משרדים ושרים בממשלה. כולל משרד התרבות והספורט של מירי רגב, האויבת הגדולה של חבריו היוצרים של מילר. "כמה שבועות אחרי הבחירות האחרונות, פנו אליי גורמים במשרד התרבות ושאלו אם אוכל לסייע בכתיבת נאומים למשרד", הוא מספר. "העבודה הזו נמשכה בערך שנה. בהשוואה לעבודות אחרות שהיו לי שהיו בעיקר מול השרים, כאן עיקר העבודה הייתה מול הנהלת המשרד ולא מול השרה רגב עצמה".
הדמות של ויקי לא מבוססת על רגב?
"לא. כתבתי אותה הרבה לפני שרגב מונתה לתפקיד והרבה לפני שהתחלתי לעבוד עם משרד התרבות. היו לנו כמה שיחות בשנה הראשונה שלה בתפקיד, אבל זה רחוק מאוד ממערכת היחסים ההדוקה מאוד שמתוארת בסדרה. בשיחות שכן היו הופתעתי מהפער בין התדמית שלה לעובדה שבאחד על אחד היא הייתה חמה ומתעניינת, וגם הרבה יותר פתוחה לשמוע דעות אחרות ממה שאפשר אולי היה לחשוב. אין לי ספק שיהיו השוואות ביניהן - שתיהן מזרחיות, נוגעות בסוגיות עדתיות תרבויות ושתיהן לא רואות בעיניים, כריזמטיות וחזקות".
כתבת למישהי שתוקפת את היוצרים, שגם אתה חלק מהם.
"בהרבה מובנים, מה שהיא אומרת אלה דברים שהרבה מהיוצרים היו יכולים להסכים איתם. כמו זה שעדיין יש מנהלים שיושבים המון שנים בקרנות או במוסדות התרבות. הצורך בגיוון ולהשקיע בפריפריה ולהשמיע קולות שלא נשמעו - אלה דברים שאי־אפשר שלא להסכים איתם. הסיפור כאן זה הדרך שבה אומרים ועושים את הדברים האלה. ועולה שאלה, האם אפשר לעשות מהפכה אמיתית בדרך דיפלומטית שנעימה ליוצרים? אגב, הייתי בפסטיבל הקולנוע בירושלים שבו צעקו לה בוז כשהיא נאמה, והייתי נבוך מאוד עבור היוצרים צועקי הבוז. אז צד אחד אומר - תראו איך הצד השני מתלהם, ונוח לו לא לראות שגם הוא עצמו מתלהם לפעמים".
כתבת לה נאומים מפלגים או תוקפניים נגד יוצרים שאתה מצטער עליהם היום?
"כותב הנאומים הכי דומיננטי של מירי זו מירי עצמה. היא יודעת להקשיב אבל חתומה על כל דבר שהיא אמרה. אי־אפשר להפוך אותה למשהו אחר. בסופו של דבר, הקול הוא שלה. אין אחד שאומר לה, תגידי ככה, והיא פשוט עושה את זה. יש פוליטיקאים שהרבה פחות מעורבים בנאומים, היא מעורבת בכל דבר עד הפרט הכי קטן".
× × ×
בבחירות האחרונות הוא עבד ככותב הנאומים של המפסיד הגדול, בוז'י הרצוג. מילר נותן לי כמה טיפים לנאום טוב. "זה נאום שרק אדם אחד יכול לקרוא. חשוב שהקהל ירגיש שהאדם רואה אותו ומודע לרזולוציות הקטנות של מה שנמצא שם, ולדעת לדבר את השפה של המקום שאתה מגיע אליו. ביבי אלוף בזה". הוא מזכיר את שמו של ראש הממשלה - מי שהיה הסיוט הגדול שלו בקמפיין הבחירות של 2015. ומה הציון שהוא נותן להרצוג? "בוז'י הוא יותר מורכב, נגיד את זה ככה. בשלב מאוחר מדי בקמפיין ניסו להגיד, 'אז אין לי קול בס ואני לא כריזמטי'. בוז'י פחות כריזמטי. איש מאוד חכם, מבריק ובא מבית של נואם מצוין, הרצוג האב, שביבי עשה טייק־אופים עליו. אבל הוא פחות נואם וזה פגע בו".
מה גילית בקמפיין הזה?
"לא הייתי בבחירות 77' אבל בשנת 2015 אתה רואה שלאסטרטגים יש השפעה ענקית ברמה שקשה להבין עד כמה היא גדולה והרבה מאוד פעמים המועמד הולך לאיבוד. במחנה הציוני הקמפיין התחיל לחרוק והדרך להתמודד הייתה להוסיף עוד אנשים ופתאום מצאת עצמך באוטובוס שלם של בעלי דעה. הייתי בורג, אבל הייתה תחושה גדולה של בלבול וחוסר אונים סביב המצב. כולנו מצאנו את עצמנו טובעים, חשבנו שאנחנו רואים תמונה אבל לא כל כך הבנו, היינו בבועה. לי ככותב נאומים הייתה סיטואציה מאוד מוזרה - לנסות להשביע רצון של הרבה אסטרטגים, ואז מרוב עצים לא רואים את היער".
מתי הבנת את זה?
"ביום שביבי נאם בקונגרס האמריקאי החליטו לעשות את נאום התשובה של בוז'י בניר משה, סמוך לעוטף עזה. הנאום עבר כל כך הרבה אנשים שרצו לשנות אותו, ובסופו של דבר בוז'י ראה אותו חצי שעה לפני והוא די שנא אותו. הכל נכנס לכאוס וזה מוביל למצב שהוא מגיע למלון באשקלון, הופכים את הנאום בפעם המי יודע כמה, ותוך כדי זה רואים את ביבי נואם ומקבל מחיאות כפיים בקונגרס. אתה מסתכל מהצד ואומר, 'הנה בן אדם שמאוד בטוח במה שהוא עושה'. בוז'י היה מאוד בלחץ, בדיוק החליף בגדים, עברנו על הנאום והייתה תחושה שזה לא אפשרי עד הסוף. אנחנו באשקלון והוא בוושינגטון, הרגשה קטנה ולוקאלית ופחות חשובה ממה שרצינו. ביבי לא ראה בעיניים, זה היה כל כך ברור שזה נאום לאנשים באשקלון ולא לוושינגטון ועדיין אמרת, 'הוא עושה את זה מאוד־מאוד טוב'. מדבר בקונגרס באנגלית המושלמת שלו, כולנו הרגשנו באותו רגע שביבי תותח".
גם בוז'י הרגיש ככה.
"אין לי ספק. ראיתי את כולם עובדים נורא קשה מסביב כדי לנצח. בוז'י עבד קשה ברמות, הייתי שולח לו נאומים בארבע בבוקר ובשש רואה הערות, אבל אני לא יודע עד כמה הוא האמין או אם הוא רצה עד הסוף לנצח. היו רגעים שיכולת לשאול, 'האם הוא רוצה לנצח?' ככל שהתקרבנו וזה היה אפשרי כך התחושה הייתה שהוא קיבל, לא יודע אם רגליים קרות, אבל פגשתי אותו כמה פעמים אחרי הבחירות, וזה שפגשתי אחרי נראה הרבה יותר נינוח. הוא הביא תוצאה מרשימה אבל לא היה מספר אחת, ומשהו בו נרגע מזה. רציתי להמשיך איתו אחרי הבחירות, ולא המשכתי כי הוא פנה לדרכים אחרות".
ואיך מרגישים אחרי כזה הפסד?
"עלבון. אתה חושב שאתה מכיר את המדינה שאתה חי בה ואת הלך הרוח, ולמחרת אתה קם ואומר, 'לא הבנתם כלום'. נתנו לך סטירה. פעם אמרו, צריך להחליף את העם, אני חשבתי שצריך להחליף אותי, אותנו. כתבנו דפי מסרים ששיכנעו אותנו וכולנו השתכנענו, וזה לא ה'כולנו' הרלוונטי".
תגיד, איך כתיבת מילים לכל דורש מסתדרת עם כתיבה כאמנות?
"עבדתי עם אנשי ימין ושמאל ודתיים וחילונים ואנשים שהסכמתי איתם ואנשים שמאוד לא הסכמתי עם הדעה שלהם. מה זה אומר עליך? אוקיי, צריך להתפרנס, סבבה. אבל יש משהו מעבר לזה - משהו בך אובד בדרך, דועך, בקול שלך, באותנטיות שלך, לא רק במילים אלא בכלל. אתה מקרב המון אנשים לעצמם ומשהו מעצמך יכול להיפגע מזה".
איפה הרגשת את זה?
"אחרי הנאום של מאיר דגן בכיכר, אחד היחידים בכל העבודה שלי ככותב נאומים שהציניות שקיימת בי פשוט התפוגגה לחלוטין. הלכתי לדייט אחרי הנאום ודיברתי איתה הרבה על האירוע. באיזשהו שלב היא אמרת לי, 'אבל מה אתה, כשאתה לא משתין מזין של מישהו אחר?' זה לא הגיע לדייט שני. ובסופו של דבר הבנתי שזה לא מה שאני רוצה לעשות".
אתה כותב ללא מעט אנשים חלולים, לאנשים עם אידיאולוגיה שונה, הם מתמלאים ואתה מתרוקן.
"בדיוק. כשסבתא שלי הייתה במצב של דעיכה ועמדה למות אמרתי לה, 'תגידי, את חושבת שיש משהו טוב בעבודה שלי עם האנשים האלה?' היא הסתכלה עליי ברגע האחד הזה שאנשים נהיים צלולים לפני שהם חוזרים לאי־צלילות ואמרה, 'אתה מדבר ברצינות?'"
לפנייה לכתב/ת 
