הגיעו רחוק

"אם יהיו בחירות, אני נשארת", הודעתי לבן הזוג שלי, אור. וגם אם יש סיכוי שליברפול לוקחים אליפות. אין מצב שאני מפספסת את זה רק כי אנחנו נהיה באמצע המדבר.

אז ספוילר: הלכתי ממקסיקו לקנדה, ובינתיים ביבי עדיין ראש הממשלה וליברפול עדיין לא עושה הגנה.

בגיל 30 עזבנו הכל ויצאנו להרפתקת חיינו: לחצות את ארצות־הברית על ה־PCT) Pacific Crest Trail) — שביל שחוצה את מדינות החוף המערבי של ארה"ב (קליפורניה, אורגון, וושינגטון), מתחיל בגבול ארה"ב־מקסיקו ונגמר בגבול ארה"ב־קנדה. כשאין שלג או שריפות — ויש כאלה — השביל מאוד קל לניווט. כולה 4,265 קילומטר. ברגל.

השגרה האינטנסיבית שלי נפסקת ברגע. אני עוזבת את העבודה מסביב לשעון עם ח"כ תמר זנדברג בכנסת ואת קבוצת הכדורגל שלי, "דינמו פרישמן". מעכשיו, שלוש הסכנות שבפניהן נעמוד הן תקיפת דוב, מכת ברק ונפילה מצוקים.

צילום: טל ווסר

הגבול עם מקסיקו: מה אני עושה פה?

אפריל 2017. עם תיקים על הגב, מצטלמים ומתחילים לצעוד. לילה ראשון בשביל וכבר יורד עלינו גשם. השבועיים הראשונים קשים הרבה יותר משציפיתי. עבדנו עד הרגע האחרון לפני הטיסה ולא הגענו מוכנים פיזית בכלל. מתברר שכדורגל פעם בשבוע זה לא מספיק. אין אצבע ברגל שלא צמחה עליה יבלת והברך הימנית כואבת מאוד ומאיטה אותנו. בגיל 30, מתברר, אני פחות חזקה משהייתי בטיול־אחרי־צבא שלי בדרום אמריקה.

אנחנו קמים בבוקר, בודקים איפה נמלא היום מים, כמה נלך ואיפה נישן, ומתחילים ללכת. חלק מרכזי בחיים החדשים שלנו סובב סביב מים. יש מסמך גוגל שמרכז את כל מקורות המים בשביל, ומטיילים מעדכנים בזמן אמת במסמך האם יש או אין מים בכל אחת מהנקודות.

צילום: טל ווסר

המשמעות של המידע הזה אינה רק האם יהיה לנו מה לשתות, אלא גם כמה ליטרים נסחב על הגב עד מקור המים הבא. התיק שלי שוקל שמונה קילוגרמים, לפני אוכל ומים.

לאורך הדרך, באזורים של קמפינג וגם בחנויות לצידי השביל, מונחות תיבות עם השלט "הייקר בוקס" (קופסת מטיילים). מטיילים משאירים בתיבה אוכל, שתייה וציוד טיולים שהם לא זקוקים לו. יש בתיבות האלה אוצרות של ממש! אחרי שבועיים של טיול החלפתי את נעלי ההליכה שלי לנעליים חדשות לגמרי שמצאתי באחת מהקופסאות האלה.

מדהים כמה מהר נכנסים לשגרה: לקום בחמש, להתחיל ללכת בחמש וחצי, לצעוד כשלושים קילומטרים ביום. בכל יום אנחנו פוגשים לפחות שני נחשים, וגם יצא לנו להכיר מקרוב דוב אחד, וגם טרנטולה בגודל של עכברוש. מישהי שהכרנו פונתה לפני כמה ימים לבית חולים אחרי שעכביש ארב לה בשק השינה ונשך אותה, ועכשיו יש לה חור ענק ומזוהם בכתף. חוץ מזה, הנופים מטורפים. השקט מושלם והגוף מתחיל להסתגל.

בערך פעם בשבוע אנחנו יורדים מהשביל ותופסים טרמפים לעיירה קרובה כדי לקנות אוכל לשבוע הבא, להתקלח ולעשות כביסה. אחרי כמה עיירות בדרום קליפורניה אני פחות מופתעת מהעובדה שדונלד טראמפ נבחר לנשיאות ארצות־הברית. עיירות שכוחות אל, עם דורות של אנשים שלא עזבו אותן מימיהם. הם לא מכירים שום דבר ואף אחד ששונה מהם. יושבים בדיינר המקומי היחיד ומדברים על הבן של השכנים. חוץ מטראמפ, הם מרגישים, לאף אחד לא אכפת מהם.

צילום: טל ווסר

הקילומטר ה־243: למה לא תשכב לנוח?

מזל טוב! לאור נולד אחיין, מיכאל. זה האירוע המשפחתי המשמעותי הראשון מאז שטסנו, והפעם הראשונה שאנחנו מרגישים את המרחק. אור מקפיד לערוך שיחות סקייפ אחת לשבוע עם תמר (אחות של מיכאל), היא בת שנתיים וחצי ואנחנו רואים אותה גדלה דרך עדשת המצלמה.

התקשורת מרחוק לא פשוטה. הפרשי שעות, זמינות מוגבלת, אבל לפחות יש לנו את הטכנולוגיה והמותרות לתקשר בכזאת פשטות. או כמו שאימא שלי אומרת: "ברוך בורא הסקייפ".

צילום: טל ווסר

Winter is coming. יום שישי, הקילומטר ה־243. אנחנו ביום מנוחה בעיירה אידלוויד. מתלבטים אם לחזור מחר לשביל, כי על פי התחזית בשבת בלילה כנראה ירד שלג. מחליטים לצאת בכל זאת. השלג אמור להתחיל רק בלילה, ואנחנו בטח נספיק לטפס ולרדת מההר סאן ג'סינטו לפני שהשלג יתחיל. למחרת בבוקר אין ענן בשמיים. נושמים לרווחה ומתחילים לטפס על ההר, 3,048 מטר גובהו. אחרי שעתיים של טיפוס אנחנו עוצרים לתצפית ומגלים תחתינו מרבד של עננים. אנחנו ממהרים לטפס עוד, והעננים עולים יחד איתנו, עד שמקיפים אותנו מכל עבר. ערפל סמיך, אי אפשר לראות שני מטרים קדימה. איכשהו הגענו לפסגה ומתחילים לרדת מצידו השני של הרכס, כשכאן דווקא קר וגשום. איפה המדבר וה־40 מעלות בצל שהבטיחו לנו?

קבענו עם חברים שנפגש בנ.צ. ספציפית ונישן שם יחד. אנחנו מגיעים לנקודה אבל הם עדיין לא הגיעו. אנחנו מנסים להקים את האוהל אבל הרוח חזקה מדי ואחד ממוטות האוהל נשבר. הלם. הסופה מתקרבת ואנחנו עם אוהל שבור. אנחנו אורזים הכל ומחליטים לרדת מההר. בדרך מוצאים מקום מסתור מהרוח, ואור מאלתר קיבוע למוט השבור של האוהל. הגשם מתחיל לרדת ואנחנו רק מקווים שהלילה יעבור בשלום. ויהי ערב, ויהי בוקר. האוהל שרד את הלילה ובחוץ שלג! אנחנו יורדים מההר, שוב במדבר. 40 מעלות בצל.

ווטסאפ מאמיר. הדבר הראשון שאני עושה כשמגיעים לעיירה זה לבדוק את ההודעות בווטסאפ. בכל פעם מחדש שמחתי לראות הודעה מאמיר, חבר טוב. אמיר שולח הודעות עדכון על דברים שקרו עם החבר'ה בבית בזמן שטיילנו — מי התארסו, מי בהיריון, איך הייתה המוזיקה בחתונה מסוימת. הסיבה שההודעות שלו משמחות במיוחד היא שהוא תמיד מסיים ב"לכם כיף יותר". למשל: "מסיבת יום ההולדת של ואזנה היתה אדירה, הייתם חסרים, אבל אל תתבאסי — לכם כיף יותר".

אמיר מבין את מה שהרבה אחרים לא: למרות שאנחנו בחופש ונהנים מאוד, התחושה שהכל ממשיך בארץ כרגיל בלעדינו לא קלה. קשה לא להיות נוכחת כשבת הדודה שלי יולדת, או בחתונה של חברים קרובים. אז אמיר שם בשביל הפרספקטיבה — נכון, הכל כאן ממשיך, אבל את? את בהרפתקת חייך.

צילום: טל ווסר

הקילומטר ה־730: ד"ש מנתניהו

במערב אין כל חדש. מגיעים לעיירה, כי צריך לקנות אוכל, אבל בעיקר כי היום גמר המערב ב־NBA. אנחנו מחפשים איפה משדרים את המשחק, ומקווים לראות את גולדן סטייט משלימים את הסוויפ נגד סן־אנטוניו. נכנסים לבר מקסיקני, והדבר הראשון שאנחנו עושים הוא להפנות מבט לטלוויזיה. על המסך: ביבי נתניהו ודונלד טראמפ במסיבת עיתונאים. תחושה מוזרה מציפה אותי. עד עכשיו השביל היה מעין בועה סטרילית. ברגע אחד ביבי וטראמפ מפריעים לי לשקט. אני לא עומדת בהבטחות שלי לעצמי ומיד נכנסת לטוויטר לבדוק מה קורה.

אני לא רגילה שמתרחש אירוע פוליטי ואני לא מאה אחוז בעניינים. כותבת הודעות לחברות מהמפלגה ומנסה להתעדכן. רעות עונה שאני חייבת להפסיק לנסות להישאר מעודכנת ומזכירה שטסתי כדי שיהיה לי שקט. כרגיל היא צודקת, אבל אני נשארת מחוברת לטוויטר בלי יכולת להניח את הטלפון בצד.

צילום: טל ווסר

בקילומטר ה־832 נשך אותי עכביש. הקרסול כואב לי בכל צעד, ואנחנו במרחק 40 ק"מ הליכה מהעיירה הקרובה. מחליטים שכדאי לנסות להגיע כדי להיות קרובים לרופא במידה שהמצב יחמיר. בינתיים אני מתנחמת במחשבה שאולי אהפוך לספיידרוומן. לעיירה אנחנו מגיעים ממש עם רדת החשיכה, ואת הקילומטר וחצי האחרונים אני מדדה בקושי. למרות שהפצע קטן ומתחיל להיסגר, לוקחים יום הפסקה כדי לתת לו להחלים.

המקטע הבא אמור להיות לא קל נפשית. הליכה של 27 קילומטר במדבר, בלי מים. חם מאוד, ואנחנו קמים בשלוש בבוקר כדי להימנע מהליכה בחום. לילה בלי ירח, ומתחילים לצעוד תחת שמיים זרועי כוכבים. נהיינו כל כך טובים בהעברת הזמן יחד. כשהשמש מתחילה לזרוח אנחנו עוצרים, שמים את שיר הפתיחה של מלך האריות "גלגל החיים" ושרים בקול. אושר.

פרידה מהמדבר: הדברים שמטרידים אותנו בשביל כל כך שונים מהטרדות של "העולם האמיתי". אז לסיכום החלק הזה של השביל, הנה רשימת המטרדים:

1. נחשים. בכל שנות חיי יחד לא ראיתי כמות נחשים כזו. בכל יום ראינו לפחות עכסן אחד. לא פעם נחש נשכב לו באמצע השביל ונאלצנו להמתין עד שהוא יואיל בטובו לזוז.

2. פודל בוש. צמח שטני שגדל לאחר שריפה. מגע קטן בצמח עלול לגרום לתגובה אלרגית קשה. אל תנסו את זה בבית. הפתרון שלנו: אור הולך ראשון ומודיע היכן יש פודלים, כמו במשחק מחשב. פודל עוד שני מטרים מימין. פודל באמצע השביל בעוד חמישה, וכן הלאה.

3. חם!

הקילומטר ה־1,255: שלג בחודש יוני

השנה ירד בסיירה נבאדה יותר שלג מאשר בארבע השנים האחרונות יחד. ידענו שהסיירה מושלגת הרבה יותר מהרגיל, ושכנראה יהיה מסוכן מדי ללכת את כולה. השלג עמוק ולא ניתן ללכת בו אחרי השעה 11:00, מכיוון שהוא מפשיר. גם הנחלים עולים על גדותיהם, וחצייתם מאוד מסוכנת — שתי מטיילות כבר נהרגו השנה בחציית נחל. למרות זאת החלטנו להתחיל, בידיעה שתמיד נוכל לרדת מהשביל אם נרגיש שהסכנה גדולה מדי.

אנחנו מעמיסים על הגב, בנוסף לציוד הקבוע, אוכל לתשעה ימים, Bear canister — מיכל ששומר על האוכל מפני דובים, גרזן קרח וקרמפונס — תושבות נעליים לשלג. התיק מעולם לא היה כבד כל כך, ומובן שהיום הראשון הוא רק עלייה.

קשה פיזית, אבל הנופים כל כך יפים שזה לגמרי שווה את המאמץ. כבר ביום השני התחלנו לצעוד בשלג, ובדרך פגשנו בחברים שעצרו כדי להתאמן בבלימת חירום עם גרזן הקרח. כולנו מתיישבים על השלג ומתחילים להידרדר במכוון במורד ההר, ואז מתהפכים על הבטן, נשכבים על הגרזן — הלהב לכיוון השלג, כמובן — ומפעילים את כל כובד משקל הגוף כנגד הגרזן עד שנעצרים. הכל מכוסה שלג עתיק. אין שביל, וההליכה איטית מאוד.

ערב היום השלישי. בחמש וחצי אנחנו מגיעים למקום שבו רצינו להעביר את הלילה. אני קופאת מקור בזמן שאור טוען ש"לא כזה קר". מקימים את האוהל ואני לובשת מיד את כל הבגדים שיש לי ונכנסת לשק השינה להתחמם. אור הולך בינתיים למלא מים בנחל הקרוב. עם חזרתו הוא מעדכן שאינו מרגיש את אצבעות הידיים. השעה שש, ובקבוקי המים שאור מילא לפני עשרים דקות מתחילים לקפוא. אור מוכן להודות שבחוץ קר.

בשעה שמונה הוא יוצא מהאוהל וכעבור רגע חוזר נרגש. "לא תאמיני מה קרה", הוא אומר, "התחיל לרדת שלג".

אמצע יוני, ויורד עלינו שלג. בקליפורניה. אנחנו מתעוררים פעם בשעה כדי לנער את האוהל, עוטים על עצמנו כל מה שברשותנו — ועדיין רועדים מקור. מעולם לא חווינו לילה קר כל כך.

אנחנו מתלבטים מה לעשות: להמשיך ללכת, או לחזור 16 קילומטרים ולצאת מהסיירה? כל הטיעונים נשמעו הגיוניים. שינינו את דעתנו לפחות שש פעמים, עד שהחלטנו שמספיק להתגרות במזל. החזרה לאחור הייתה מלאה בהקלה, אבל גם תסכול עמוק.

את סוף השבוע בילינו בעיירת הסקי Mammoth. בינתיים התברר שחלק משמעותי מהשביל נחסם בשלג או הוצף במים מהשלג שהופשר. אנחנו מדלגים קדימה ומגיעים לנקודה שממנה אפשר להמשיך.

הקילומטר ה־2,213: אני הולכת למות

שבוע חולף, ובמקום שלג יש גל חום מטורף. הטמפרטורה לא יורדת מארבעים מעלות. אנחנו עוצרים בכל יום בערך מאחת עד חמש, כדי לחמוק מהשעות הכי חמות. היום הגענו למקור מים שהיינו אמורים למלא בו את שקיות השתייה שלנו, והוא היה יבש לחלוטין. נותרנו רק עם ליטר שאנחנו שומרים לעיתות חירום — והוא אמור להספיק לשנינו לבערך שמונה קילומטרים, כשבחוץ 40 מעלות.

התחלתי להרגיש לא טוב. נשאר לנו בערך שלוק מים, והרגשתי שהמוח שלי בוער. לא הצלחתי לחשוב על כלום חוץ מהעובדה שאני חייבת להכניס את עצמי למים. עברנו ליד עץ, והודעתי לאור שאני לא מסוגלת לעשות עוד צעד. היינו שלושה קילומטרים מהנקודה הבאה שיש בה מים, וזאת נקודה שבאופן עקרוני לא מומלץ להגיע אליה כי מדובר בנקיק צר שהדרך אליו מאוד תלולה.

בכל זאת המשכנו ללכת. אור נראה רגוע, ואני לא הייתי בטוחה אם הוא באמת לא מבין כמה אני מרגישה רע, או שהוא מנסה להרגיע אותי. כדי לא להלחיץ אותו לא אמרתי שאני מרגישה שאני הולכת למות, שאני חוששת שאהיה מהאנשים האלה שתמיד חשבתי שהם חסרי אחריות כי איך אפשר למות מהתייבשות או מכת חום — קחו איתכם עוד מים! אני אהפוך לדוגמה שחברים ישתמשו בה כדי להסביר לילדים שלהם כמה חשוב לשתות מים. שלושה קילומטרים שהרגישו כמו נצח. מה אני עושה פה לעזאזל? רוצה הביתה!

הגענו לכניסה לנקיק, ואת פנינו קיבל מטייל שבדיוק יצא עם מים. "המים מושלמים!" הוא צועק לנו. "הם קרים וצלולים, אתם חייבים לרדת. זה לוקח איזה עשרים דקות כי השביל תלול, אבל זה ממש שווה את זה". אור ביקש ממנו קצת מים כדי שאוכל לשתות. שתיתי ליטר בשנייה, וכבר הרגשתי טוב יותר. ירדנו לנחל ופשוט התיישבתי בתוכו עד שהגוף הצטנן. עכשיו הכל בסדר.

הקילומטר ה־3,450. בשבת הקרובה משחק הפתיחה של ליברפול. אנחנו בודקים איפה יש עיירה שנוכל להגיע אליה בזמן, ומגבירים את קצב ההליכה כדי להספיק. מגיעים ביום שישי, אני מתעוררת חגיגית בארבע וחצי בבוקר כדי לצפות במשחק. הלכתי הרבה, קמתי מוקדם — אור ממשיך לישון — עכשיו תור השחקנים של ליברפול להתאמץ עבורי. המשחק נגמר בתיקו, והורס לי את מצב הרוח לכל השבוע.

מריצים קדימה כ־320 קילומטר. התיישבנו למלא מים בין שלל פרחים יפים, ופתאום מגיע זוג על סוסים. הבחור שואל: עד לאן אתם מתכוונים ללכת? עד קנדה. הבחור צוחק, ואז מבין שזו תשובה רצינית. הוא שואל איפה התחלנו, ומתקשה להאמין שבגבול מקסיקו. הוא מודיע שאנחנו ודאי משוגעים ושאין לו ספק שאנחנו זקוקים לבירה, פותח תיק שנמצא על גב הסוס, מגיש לנו בירה ודוהר אל האופק. אנחנו ממשיכים את היום היפה הזה מאוד מאושרים ומעט שיכורים.

נכנסים לשבוע האחרון. יש שריפה ליד הגבול עם קנדה, 13 קילומטרים מהשביל. אחד המטיילים משאיר פתק: "דיברתי עם הריינג'ר, הוא אומר שהשריפה מתקרבת לשביל ושאם הרוח תשנה כיוון הוא ייאלץ לסגור אותו". ארבעה וחצי חודשים אנחנו צועדים לקראת הרגע הזה, וחמישה ימים לפני מודיעים לנו שיש סיכוי שלא נוכל להגיע?! אנחנו נכנסים למרוץ נגד השריפה. אני מוצאת את עצמי הולכת ומתפללת לרוח מערבית. האדרנלין גבוה, ואנחנו מספיקים יותר קילומטרים ביום מאשר הספקנו בכל המסע עד כה.

הקילומטר ה־4,237: לא דובים ולא יער

אחרי צעידה של 45 קילומטרים ביום אנחנו הולכים לישון וכעבור שעתיים מתעוררים מרעש של חיה גדולה. כלומר דוב. הגיוני, אחרי הכל אנחנו ישנים ביערות שמתגוררים בהם אלפי דובים. הסבירו לנו שצריך להרעיש. הדובים נבהלים ובורחים. הרעשנו, אבל הדוב לא ברח. צעקנו, הקשנו על סירים, והוא ממשיך להסתובב. רק כעבור חצי שעה נהיה שקט.

ניסינו להירדם שוב, אבל הרעשים התחדשו ביתר שאת. נלחצתי. בדרך כלל דובים לא תוקפים מטיילים, אבל יש כאלה — בעיקר מוכי כלבת — שהופכים לאגרסיביים. "כמה זה טראגי שאנחנו עומדים למות יומיים לפני שנגיע לקצה המסלול", אני אומרת לאור, "ועוד שדוב יאכל אותנו".

אור מחליט שנמאס לו, ומודיע שהוא יוצא אל הדוב כדי להבהיל אותו. אני מתחננת, קוראת לו משוגע ומסבירה לו שלא אסתדר בלעדיו. הוא יוצא מהאוהל, מאיר עם הפנס ומתחיל לצחוק. "זה אייל", הוא אומר. "שלוש שעות אנחנו לא ישנים בגלל אייל שמלחך עשבים".

הקילומטר ה־4,264. ממשיכים לצעוד, עוד רגע ההרפתקה נגמרת. פתאום נופלת עלינו ההבנה שההגעה לגבול מסמנת לא רק את הצלחת המסע שלנו, אלא גם את סיומו. כל מה שחווינו בחודשים האחרונים עומד להיפסק ברגע. אנחנו מתחילים להעלות זיכרונות: מקומות אהובים, הפסקות צהריים, טרמפים, הכל צף. כשאנחנו מגיעים עולות דמעות בעיניים. עשינו את זה. סיימנו.

אפילוג, או: לעולם לא תצעדי לבד.

חמישה חודשים הלכנו ביחד, זה לצד זו. הלכנו שמחים, עצובים, רעבים, צוחקים, שותקים, שרים, כשיורד שלג וכשזורחת השמש. התמודדנו עם אתגרים מורכבים וסיטואציות הזויות שגרמו לנו לקרבה שלא היינו מוצאים בשום מקום אחר. אין לי ספק שלעולם לא אצעד לבד. וליברפול? אצלם לא השתנה כלום. הלכתי יותר מארבעת אלפים קילומטר, והם עדיין לא עושים הגנה. •

כמה יעלה לכם התענוג

רשימת עלויות למטייל אחד:

• כרטיס טיסה הלוך וחזור ללוס־אנג'לס (עם אפשרות לשינוי תאריך חזרה): 830$

• ציוד: 1,200$

• שליחת חבילות אספקה לנקודות מפתח בשביל: 15־25$ לחבילה.

• שלחנו סה"כ 8 חבילות. את שאר המזון קנינו בדרך.

• מחייה בשביל (מזון, לינה וכביסה): 800$־1000$ לחודש

• סה"כ עלויות של קצת פחות מחמישה חודשי טיול: כ־6,500$ לאדם

• ההוצאות כמובן מאוד אישיות. לדוגמה: ניתן לקנות ציוד ומזון יותר יקרים/זולים מאיתנו, וגם לשלוח יותר/פחות חבילות.

• חשוב לזכור: בחורה קטנה כמוני שורפת בשביל כ־4,000 קלוריות ביום. חשוב לברר את הדברים האלה מראש, כדי לדעת כמה אוכל לקנות, ומאיזה סוג, ואלו מאכלים מתאימים יותר.