הן אולי לא פאדיחות גדולות מבחינה אובייקטיבית, אבל מסיבה כלשהי הן עדיין הופכות לי את הבטן כאשר אני נזכר בהן. בואו נתחיל:
בכיתה ה' בערך, היינו בכותל, אני ואבא. רחבת הכותל הייתה עמוסה במתפללים ולפתע הגיע לכיווננו אדם די מבוגר עם טלית. אבא שלי היה בשלב בתפילה שהוא לא היה יכול לדבר, אבל הוא לחץ לו את היד וסימן לי משהו לא ברור לכיוונו. מי שמורגל בטקסים דתיים שבהם אסור לדבר, מכיר את ההמהומים הללו, הם מקובלים בעיקר בשולחן שבת אחרי נטילת ידיים ולפני בציעת הלחם. מכל מקום, אבא שלי הימהם וסימן לי לכיוון אותו יהודי מבוגר. הסתכלתי על היהודי וראיתי שבידו יש מטבעות והנחתי משום מה שמדובר בקבצן ואבא מתכוון לומר לי לתת לו צדקה. הכנסתי את היד לכיסי, הוצאתי משם מטבע של חצי שקל ונתתי לו. הוא הביט בי במבט טיפה מוזר ולבסוף המשיך ללכת לכיוון המקום שבו התפלל. כעבור כמה דקות, כאשר הגיע שלב בתפילה שבו היה מותר לדבר, אבי פנה אליי ואמר: "חנוך, למה הבאת צדקה לרב נריה?"
הרבה שנים הסתובבתי עם תחושת הפאדיחה מכך שנתתי חצי שקל לרב נריה, הרב של ישיבות בני עקיבא, והנחמה היחידה שמצאתי הייתה בכך שכבוד הרב לקח ממני את המטבע ולא טרח להביך אותי עם העובדות.
כמה שנים חלפו, ואני מדבר עם חבר ליד חדר האוכל של הישיבה ומנסה להסביר לו את הבעיה שיש לי עם איך ששרים שירים בסעודות שבת בישיבה: משום מה לא שרים אותם, אלא צועקים. אנחנו 400 חבר'ה, אני שוטח את טענתי, למה שכולם לא פשוט ישירו? למה הכל בצעקות? אני והחבר עולים לבית המדרש במדרגות, וכדי להיות בטוח שהוא מבין, אני מדגים לו ווקלית את טיעוניי. "לשיר", כך פסקתי, "זה ככה: ברוך אל עליון אשר נתן מנוחה" (בנקודה זו שרתי את המשפט הזה שלקוח משיר ששרים בסעודת שבת בבוקר). "ולצעוק", המשכתי, "זה ככה (בנקודה הזו צרחתי בכל הכוח): 'ברוך אל עליון אשר נתן מנוחה'".
השיחה כולה התנהלה תוך כדי הליכה ובדיוק כשסיימתי לשיר בצעקה רמה, פתחנו את דלת בית המדרש וראינו 200 בחורים עומדים בתפילת לחש, רבים מהם צוחקים. מתברר שצרחתי בסמוך לדלת בית המדרש את ה"ברוך אל עליון" כשכולם בפנים בשקט. הדבר המביך הוא שאין שום דרך להסביר את המאורע עבור הלא־מגזריים שבינינו: תחשבו שאתם עומדים ליד אולם הרצאות באוניברסיטה וצועקים: "עולה עולה, השיר ביחד, גדול וקטן, כמו קשת וענן", ואז נכנסים.
לאחר התפילה ניגשתי לכמה חבר'ה וניסיתי נואשות להסביר את הסיטואציה: "תקשיבו, אני לא נוהג להסתובב ולשיר שירי סעודת שבת", אמרתי, "בטח לא בצעקות כאלה. פשוט רציתי להדגים למישהו איך אחרים צועקים". החבר'ה הביטו בי במבט מפקפק. ההסבר שלי באמת לא היה משכנע.
בגיל 23 הייתי קופירייטר במשרד פרסום דתי בירושלים. כתבתי אז בעיקר פרוספקטים להתנחלויות ("יישובי חבר מעל ומעבר", היה הלהיט הכי גדול שאני זוכר מאז). אבל היו גם לקוחות אחרים. בהם היה יצרן תכשיטים, שממנו השגתי במחיר מאוד זול זוג עגילים, שהיו אז במבצע שאותו פירסמנו. אני לא מבין בתכשיטים, אבל הרבה עובדים במשרד רכשו את העגילים, אז החלטתי שאקנה גם ואביא אותם לאמי, כשאבוא אליה לחג. התרגשתי מאוד, כי זו פעם ראשונה שקניתי לאמי מתנה שווה מכסף שהרווחתי, מה גם שהבנתי מהחבר'ה במשרד שאלה עגילים מאוד יפים ומיוחדים. כאשר הגיע החג נסענו לגולן, ומיד כשהגענו אמרתי לאמא שיש לי מתנה מיוחדת בשבילה והוצאתי בחגיגיות את קופסת התכשיטים.
אמי, שהופתעה מהמחווה, פתחה את הקופסה, הוציאה את העגילים ואמרה: "ממש תודה, חנוך, אבל אין לי חורים באוזניים". 23 שנים היא אמי ולא שמתי לב שאין לה עגילים וגם לא העליתי על דעתי לברר את הדבר הזה. במקום לצאת נדיב יצאתי אהבל.
הבעיה בזיכרון הבא היא לא שראו לי את התחתונים, אלא שאבא שלי ריחם עליי. באחת השבתות פגשתי את גיסי בלובי של בית הכנסת. אני הייתי בכיתה ד' והוא כבר צעיר המתנשא לגובה שני מטרים. מרוב חיבה ושמחה, גיסי הניף אותי באוויר. אני לא יודע להסביר את הפיזיקה של העניין הזה עד הסוף, אבל משום מה, המכנסיים פשוט נפלו לי. הרבה אנשים ראו זאת, אבל לא הייתה דרמה. גיסי הוריד אותי, משכתי את המכנסיים למעלה, ציחקקתי ונכנסנו לבית הכנסת. אלא שאז אבא אמר לי: "לא נורא, חנוך, זה שום דבר". ומזה התבאסתי. ברגע שהוא ניחם אותי, הבנתי שזה היה אירוע מביך. עם זה שראו לי את התחתונים לא הייתה לי בעיה להתמודד, אבל זה שאבא ריחם עליי צובט לי את הבטן גם היום. מוזר.
אסיים בפאדיחה שנמנעה ברגע של גדולה: ישבתי אז במשרד מהודר של איש די משמעותי בתחומו, אשר הסכים לפגוש אותי לבקשתי. כאשר נכנסתי למשרד ראיתי על הקיר תמונות ארוטיות למדי. אמנם היו אלו תמונות אמנותיות, אבל היה משהו חריג מאוד בנוכחות שלהן בסביבת העבודה. כשהתיישבתי סימסתי לאפרת: "לא תאמיני, כל הקירות שלו מלאים תמונות עירום, הוא כנראה קצת פסיכי הבחור". כשלחצתי “סנד”, שמעתי צליל של הודעה נכנסת. הסתכלתי על המכשיר שלי והבנתי שלא שלחתי את ההודעה לאפרת אלא אליו, למארח שיושב מולי. כעת המצב הוא שאני יושב מולו ובמכשירו יש הודעה שלא נקראה ממני, ובה אני מתאר אותו כפסיכי. בתחילה חשבתי לברוח מהמשרד ולהיעלם לו לנצח, אבל לבסוף עשיתי מעשה גבורה אדיר, לקחתי את המכשיר שלו אליי בטענה שאני רוצה לראות משהו בסוג הפלאפון שלו - ומחקתי בעצמי את ההודעה.
לנצח אחוש גאווה על הפעולה ההרואית ההיא. אתם רשאים להסתלבט עליי, אבל לדעתי גם בסבנה אנשים לא תיפקדו טוב כל כך תחת לחץ, כמו שתיפקדתי ברגע ההוא. שבת שלום.
