הופעת הקיץ האחרונה
דספסיטו פירושו באיטיות / בעולם שבו כמעט הכל השתבש, גדל לממדים מפלצתיים ויצא מכלל שליטה, הופעות הן כמעט הדבר האותנטי האחרון שנשאר לנו. ולכן אם נותנים לי, אני יכול לחפור ימים שלמים באהבה ובהתלהבות על המקצוע שלי. אבל אם תיתנו לי לסכם את מה שאני וחבריי עשינו הקיץ בדקה, אגיד שהיינו חבורת מוזיקאים ישראלים מגובים בסדרנים, משטרה, מכבי אש ואמבולנס אחד, שהופיעו כל הקיץ בהתלהבות לפני אלפי אנשים כמו קרקס נודד. אנחנו לא נהיה כבר ההיפ־הופיסטים ולא ננגן במקצבי הרגאטונים החדשים, כי אין לנו אפילו זמן ללמוד את זה, וכפי הנראה לא אשיר גם בחורף את "דספסיטו", השלאגר הכי גדול בעולם, עם הטקסט המיני לילדים "תעשי את זה לאט, כדי שזה יימשך הרבה זמן". אני משאיר את זה לדדי יאנקי ולואיס פונסי.
האזינו לטור של שלמה ארצי
אנחנו מפה. מהקיץ החולף. מהצרות היומיומיות. ואנחנו אלה שנשארו אחרי שרדיוהד וגאנז אנד רוזס התחפפו הביתה.
אז בסוף הקיץ המתקרב בחרתי להקדיש את הטור הזה להופעה האחרונה שעשינו הקיץ ברעננה. זה אמנם מסע אישי ובכל זאת, מה אכפת לכם, קחו שקית במבה ובירה ותקראו תוך כדי.
מראה מראה / אמפי־פארק רעננה במוצאי החג הראשון היה ערוך לבואנו אחרי ארבעה ימים של הקמות. זה לא הרולינג סטונז, אבל סגרנו את המכירה עד הכרטיס האחרון והיינו מבסוטים לאללה.
כשהגעתי לאמפי נכנסתי לחדר ההלבשה במבנה הישן שמאחורי הבמה ונתקלתי במראה שהייתה תלויה עקום בחדר ונראיתי בה דחוס ומעוות. "יש מראה אחרת, או שבאמת ככה אני נראה?" לחשתי בעצבנות למנהלת ההפקה. אבל זו הייתה המראה היחידה בשטח. כן, כמו עליסה אנחנו תלויים במראות, ולעולם לא נדע איך אנחנו נראים באמת.
השמש התחילה לשקוע מעל צומת כפר־סבא־רעננה, ואני עמדתי לרגע על הבמה ודימיתי את השמש יוצאת מהכיסים ומתרסקת על גגות המכוניות שנסעו בחג. אחר כך בבאלאנס הפגין סינגולדה את כישוריו הווירטואוזיים על גיטרת מרטין ג'וניור קטנה וחדישה, וחשבתי איך בעידן החיפוש אחרי האלוהים, הוא הפך את הגיטרות לאלוהיו. וכשנמאס לנו לשיר את שירינו, שרנו בבאלאנס את "Learning to Fly" של הזמר טום פטי שמת כמה ימים קודם בתום סיבוב הופעות בארצות־הברית בגיל 66. מטוס חג למעלה בשמיים ואני חטפתי צמרמורת... איזה פחחדד.
תחשוב טוב / אז דדי ולואיס מ"דספסיטו" לא היו שם, רק אנחנו, ומאחורי הקלעים חגגנו עם יין ועוגות זולות (מהסוג שקונים בחגים ושנתקעות במטבח בלי שאיש נוגע בהן) לא רק לכבוד הופעת הקיץ האחרונה שלנו ב־2017, אלא יותר לכבודו של חזי, המכונה "חזי איירליינס", אחד הנהגים שלנו, שהחליט לעזוב את מקצוע הנהיגה בהופעות. חזי, המהיר בנהגים, לא רק המציא את המשפט "הגעת לפני שיצאת", אלא גם היה זה שאמר לי תמיד ברגעי הבאסה שלי, "אם תחשוב טוב, יהיה טוב". נכון שלא תמיד זה הצליח, אבל העיקר הכוונה.
לאכול אוויר / "לפחות אל תחשוב רע", לחשתי לעצמי כשהבטתי בהתרגשות ובהנאה בלהקה ובמלווים שאכלו סנדווייצ'ים כשעתיים לפני ההופעה. האמת שלפני הופעה רצוי לאכול אוויר כדי שלא יהיה כבד על הסרעפת. רק מי יכול לעמוד בזה?
"ניפגש על הבמה עוד שעה", מילמלתי לכולם והתיישבתי כמו דוקטור גב על כיסא פלסטיק כחול סטייל "כתר" ועניתי לכל המסמסים בהמוניהם (2). אחר כך נזכרתי בשורה משיר של יהודה עמיחי: "גם לתפילת יחיד צריכים שניים". אז גם להופעה צריך.
בין לבין עקבתי אחרי אלה שהתמקמו עם שמיכות מתחת לעצים מחוץ לאמפי, כדי לראות את ההופעה בלי לשלם עליה. כן. נחמד וזול לפעמים לשבת לבדך ליד עץ מחוץ למחנה, להטעין את הבטרייה של עצמך ולהסתכל על ההופעה בחינם. אני אפילו מחבב אותם. אבל לו כולם היו כאלה, פרנסה לא הייתה יוצאת לנו מזה.
התמכרות לאש / תנו לי גיטרה, תנו לי ג'ינס, תנו לי תחתונים שלא ייכנסו לחריץ וחולצה שתסתיר הכי טוב את מה שצריך להסתיר, ואני מבסוט.
אז התלבשנו (להופיע זו מלאכת הגוף והנפש). הבנות (הצ'לנית והכנרת) התאפרו והבנים כיווצו את שרירי הבטן. ועכשיו כולם היו כבר דרוכים כמו חיה גדולה שמתנשמת לפני שהיא מתעוררת לחיים.
הידעתם שמלאכתם החשובה ביותר של זמרים היא להגדיר לקהל את מצבי הרוח? הידעתם שלפני הופעה יש מאחורי הקלעים תור ארוך לפיפי, כדי לא להיתפס ב"להיות צריך" באמצע המופע על הבמה? הידעתם שדוד המלך אמר בערך, "מה, אני לא אמרתי שירה, עד שנתחרפנתי", וששיר מדויק הוא שיר געגועים להכל?
הופעה, למרות שזה סיפור של אנשים שהאגו שלהם מתחנן להכרה, היא מקום ששואף רק לטוב. ומבחינת הקהל זה המקום שבו אפשר לוותר (באופן רגעי כמובן) על החיים האמיתיים ולהיכנס לכללי הטקס של לשיר יחד ובעיקר לאפשר לעצמך לרקוד בלי לחשוב מה יחשבו עליך. אז לו היו שואלים אותי מה היה הרגע הכי מרגש שחוויתי על הבמה בקיץ הזה, הייתי בוחר את הבחורה הנכה שרקדה מולי באחת ההופעות מחויכת ומשוחררת על כיסא הגלגלים שלה, כאילו אין לה אלוהים, כאילו הנפש יצאה לה מהגוף.
"כבר התמכרת להופעות?" שאלתי לא מזמן את עומר אדם הצעיר והמצליח. וכשהוא משך בכתפיו במין אדישות הבנתי שכן, רק שקשה לו להודות בזה.
אז הנה אני מודה. אני עדיין מכור להופעות ויש לי עדיין את האש שאבדה לירדן ג'רבי המהממת.
חצות / בסביבות תשע עלינו לבמה והתחלתי לשיר ("תגיד, ההורים יודעים כבר שאתה זמר?" שאל אותי פעם מישהו. "לא בטוח", עניתי וצחקנו). כשעה ורבע אחרי ההתחלה, כשהאוויר היה חם, הגיע אביב גפן, אורחנו המיוחד, רכוב על אופנוע מהופעה עם החברים של נטאשה, ושרנו שירים שלו ושלי. הוא היה תענוג. איש מקצוע. ואחרי שירד, דפקנו עוד כשעתיים.
"שירים ששרנו בימים אחרים", כתב יהודה עמיחי, "הם כמו דגלים ששכחו להוריד אותם אחרי החג, כמו שכבות גיאולוגיות, כמו התפרצות של רעש גדול". אפילו טום פטי הגדול הבין את זה. הוא למד כל חייו לעוף וכשסיים ללמוד – עף לשמיים.
אחר כך נהיה חצות ברעננה והכל השתתק. וכמו בסרט מצחיק של וודי אלן היו שם ירח אחד, אנשים מאוהבים, צרצרים מצרצרים ודיכאון קל שתוקף את כל מי שחש שמשהו נגמר (ברעננה חייבים לסיים את ההופעה בחצות בגלל השכנים).
פלאשים / זמרים חוזרים הביתה אחרי כל הרעש הגדול ליוגורט במטבח וכמה מחשבות. אז שני דברים לא נתנו לי מנוח. הראשון שבהופעה ברעננה נכח במאי הקולנוע שמוליק אימברמן בן ה־80, שהלחין עבורי פעם את השיר "אנחנו לא צריכים" למילותיו הנפלאות של אבי קורן ("את הגשם תן רק בעיתו ובאביב פזר לנו פרחים"). ואני עשיתי פאדיחה ושכחתי לשיר לו את השיר כפי שתיכננתי (השבוע כבר נצפה פה גשם בעיתו).
והדבר השני הוא שלהערכתי צולמתי בקיץ הזה כ־200 אלף פעם לסלפים על ידי אנשים ששלחו אותם בדחיפות לאינסטגרמים ולפייסבוקים שלהם. לא. זו לא תיאוריה מופרכת. כל הקיץ חשתי מאחוריי ומלפניי את הפלאשים של המצלמות ונהייתי כמו אחד שלכוד בין עצמו לבין הקהל, באחיזה אינסופית.
שתי בנות חיכו לי שעה שלמה אחרי ההופעה כדי שאצטלם איתן. ואחד שחיכה לי ליד השער שסגר את האמפי אמר לי: "הופעות הן החומר הכי מרגש ללב, כי הן מדגדגות ומערבבות לנו את הילדות והבגרות גם יחד". ואני חשבתי: נכון שבסוף כל דבר אולי חולף, אבל הנחמה היא שגם כשנדמה לך שהכל חולף, הכל נשאר בתוכך.
לפנייה לכתב/ת 
