שלישי 20 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צוק אל קפיטן, קליפורניה
    7 ימים • 12.10.2017
    ועידת פסגה
    בין מסע רגלי לקוטב הצפוני לכיבוש האוורסט, בין הרפתקה באלפים להעפלה לאל קפיטן בקליפורניה, צוק הגרניט הגבוה ביותר בעולם. יומן מסע בתמונות ‑ המתעד את המרוץ לצמרת של מטפס ההרים דניאל קרן, שמנסה להסביר מה דוחף אב לשניים, רואה חשבון במקצועו, לשאוף אוויר דליל, בדרך לסמן עוד ועוד שיאים על המפה. פרויקט צילומים מגרד שחקים
    אלעד זרט

    דניאל קרן זוכר את הרגע המדויק שבו הבין שאיש לא יוכל לעצור אותו מלצאת לסדרת מסעותיו ההרפתקניים סביב העולם. הוא היה אז בדיוק ב"רגילה" מהצבא ורצה לטייל במדבר יהודה, אבל אף אחד מחבריו לא בחר להצטרף אליו. קרן החליט לצאת לשם לבדו. ביום השני לטיול, בנחל דרגה, כששמש חורפית מלטפת את ראשו בעוד הוא קולף תפוז, הבין פתאום הכל.

     

     

    "פתאום חשבתי לעצמי כמה אני שמח שיצאתי לנסיעה לבד, שלא ויתרתי", הוא נזכר היום. "הטיול הזה גרם לי להמשיך לממש את החלומות שלי בלי לחכות לאף אחד. פשוט לעשות את הדברים".

     

    מאז הספיק קרן (שמעדיף לא לציין את גילו) לכבוש כמעט כל הר אפשרי או מרתון אתגרי. האוורסט, גרינלנד, הקוטב הצפוני, אנטרקטיקה, מדבר סהרה. כל זאת לצד עבודה בעולם הפיננסים וגידול שני ילדים (איש שלום ומשי). "לכל המסעות האלו יצאתי במקביל לחיים 'נורמטיביים'. לא הייתי טיילן מקצועי. הייתי איש משפחה שהולך כל יום לעבודה ופעם בשנה יוצא למסע שקיבל אופי קיצוני יותר ויותר עם הזמן — הן בגלל היכולות שלי שהשתכללו והן בגלל הניסיון".

     

    מה היה השיא שלך, הטיפוס על האוורסט?

     

    חציית כיפת הקרח בגרינלנד
    חציית כיפת הקרח בגרינלנד

     

    "זה דווקא לא אחד הדברים המסוכנים והקשים שעשיתי. המסע לקוטב הצפוני, ברגל, בלי עזרה של מסוקים ואוניות, למשל, היה הרבה יותר מורכב ומסובך. גם החצייה של כיפת הקרח של גרינלנד הייתה קשה ומאתגרת במיוחד, או תחרויות הריצה בסהרה. בצוק אל קפיטן בקליפורניה, הייתי תלוי שלושה או ארבעה ימים על חבל. צריך הרבה דרייב כדי לשרוד דבר כזה".

     

    הוא נולד והתחנך בירושלים, בן למשפחה דתית. בתום שירותו הצבאי חזר בשאלה ומאז חיפש את הדרך הנכונה. למד ראיית חשבון, כלכלה ומינהל עסקים לצד חקר המקרא, פילוסופיה ובודהיזם, התמחה באמנויות לחימה מן המזרח הרחוק וכיום הוא מרצה בארגונים בארץ ובעולם ולאחרונה הוציא ספר "מסעות דניאל" (הוצאת עם עובד), המסכם את טיוליו ברחבי העולם וגם בארץ. "מעולם לא דמיינתי שאעשה את הדברים שעשיתי. בכל נקודת זמן הגורל או המקרה, יש שיגידו הקוסמוס, זימנו לי את הדבר הבא. הדברים קרו ואני זרמתי איתם".

     

    ובכל זאת, לא פשוט לצאת לכאלו מסעות. זה מצריך הרבה ארגון וסיוע.

     

    "הדברים האלה מצריכים דבר מרכזי אחד — דחף מאוד חזק להגיע ליעד. ואם הדחף מספיק חזק הוא לוקח אותך רחוק. הוא מתגבר על הקשיים בדרך הכרוכים במסעות כאלה, כמו הקושי הכלכלי, מציאת חסויות, התארגנות ומציאת הפרטים הטכניים".

     

    המסע ברגל לקוטב הצפוני
    המסע ברגל לקוטב הצפוני

     

    ומה האתגר הבא?

     

    "היום אני במסע של למידה. כובש אתגרים אינטלקטואליים ועושה תואר שני בפילוסופיה".

     

    צוק אל קפיטן, קליפורניה | 2009

    "בלתי אפשרי בעליל". זו המחשבה הראשונה שחלפה במוחי כשהתבוננתי בו, בצוק הגרניט הגדול בעולם. ובכל זאת, מצאתי את עצמי מטפס עליו, בין אוקיינוס

    של סלעי ענק. כוח המשיכה, עקשן ומתמיד, סחב אותנו מטה. כל התחברות וכל התנתקות מהחבל דרשו את מלוא תשומת הלב. ידענו שאסור לטעות, אסור לתת

    להיסח הדעת מקום ואסור לתת לשגרה להקהות את החושים. הקפדתי על סדרת הבדיקות: הקשר נכון? כן; הטבעת נעולה? כן; הטבעת השנייה נעולה? כן; הציוד במקום? כן; הנתיב ברור? כן. התהום נפרשה תחתינו, והחבל שעוביו 8.9 מילימטרים הפריד בין אסון לניצחון.

     

     

    על ראש האוורסט
    על ראש האוורסט

     

    על ראש האוורסט | 2009

    כשמד הגובה הורה על 8,848 מטר, ראיתי אותה מולי – פסגת ההר, על דגלי התפילה שמתנוססים עליה ועל המטפסים שמצטלמים עליה בגאווה. רגע לפני כן, קרוב לפסגה, באזור המכונה "אזור המוות", נעזרים רוב המטפסים בבלוני חמצן. אחרי מנוחה קצרה עברתי לצד גופותיהם של מטפסי הרים שנותרו מוטלות בשלג ומהוות תזכורת מזעזעת למחיר שההר עלול לגבות ממי שרוצה להגיע למקום הגבוה ביותר על פני כדור הארץ.

     

     

    האולטרה־מרתון באוורסט
    האולטרה־מרתון באוורסט

     

    האולטרה־מרתון באוורסט | 2015

    תחילה שמעתי צעקה. אחרי שבריר שנייה הבנתי שאני זה שצעק, ואז החלו רסיסי המידע ליפול, כמו קוביות דומינו, עד שהגיעו להכרה. כמו בסרט בהילוך איטי, צלעתי כמה מטרים, דילגתי על רגל אחת ונפלתי אל תוך השלג הרך. שקט השתרר. הכאבים לא הותירו ספק, נקעתי את הקרסול, ואני שוכב בשלג, בהימלאיה, בגובה 4,700 מטר, בדרך מדינגבוצ'ה לצ'וקונג, שני כפרים נידחים באזור האוורסט. כבר עברתי 20 קילומטר בתחרות קשה בתנאים קיצוניים של חוסר חמצן, קור מקפיא ומסלול מכוסה בשלג ובקרח.

    נותרו לי עוד 40 קילומטר. איך אצליח להמשיך מכאן? מה עם הרץ הברזילאי שפותח עליי פער? מה עם כל אלפי הקילומטרים שרצתי כהכנה לתחרות? לעצור? עכשיו? אמרתו של ווינסטון צ'רצ'יל הידהדה בראשי: If you're going through hell, keep going )אם אתה חוצה את הגיהינום ‑ המשך ללכת(. ידעתי שאני חייב להמשיך. התיישבתי

    ושלפתי מהתיק את התחבושת האלסטית.

     

     

    מרתון החולות במדבר סהרה
    מרתון החולות במדבר סהרה

     

    מרתון החולות במדבר סהרה | 2002

    250 קילומטר בדיונות החול של מדבר סהרה, בטמפרטורות המגרדות את ה־ 55 מעלות, זכו בתואר המרוץ הרגלי הקשה בעולם. בשעות האחרונות פינו המסוקים כבר עשרות רצים מעולפים, מיובשים ומותשים לאוהל הרפואי שנראה כמו לקוח מסצנת קרב של מלחמת העולם השנייה. עליי החום דווקא כמעט לא השפיע, אולי פרט לעובדה

    שנראה כאילו הנסיך הקטן מחכה לי בקצה כל דיונה, אבל חומד לו לצון ומתחבא היטב בכל פעם שאני מתקרב אליו.

     

     

    מערת התרנגולות ביאנגשו, סין
    מערת התרנגולות ביאנגשו, סין

     

    מערת התרנגולות ביאנגשו, סין | 2010

    בשלב זה חומצת החלב שורפת את השרירים שלי על תקרת המערה, אבל יד ימין יודעת שאסור להרפות. פשוט אסור. זו לא אופציה. רגל שמאל באוויר וצריכה למצוא את נקודת המשען הבאה, להפחית מהמשקל שתלוי בשתי אצבעות המונחות על זיז סלע שמעולם לא חש מגע יד אדם. בינתיים, העיניים בוחנות את הנוף המופלא של מחוז יאנגשו בסין, את הירוק־הירוק הזה, את זיזי הסלע שאיתם מגיעים לאינטימיות מביכה. אני נרגע, מתכונן לצעד הבא.

     

     
    האולטרה־מרתון באנטרקטיקה
    האולטרה־מרתון באנטרקטיקה

     

    האולטרה־מרתון באנטרקטיקה | 2001

    אם הריצה היא סוג של אסקפיזם ‑ אז אולטרה־מרתון באנטרקטיקה הוא הבריחה האולטימטיבית. אי־אפשר לברוח רחוק יותר. טסים יותר מ־ 24 שעות לארץ האש, משם מפליגים באוניית מחקר רוסית במשך כמה ימים, דרומה, דרך ים סוער שזכה לכינויים "רחבת הריקודים של השטן" ו"זולל הספינות". משם יוצאים שוב, הפעם בסירות זודיאק, לתחילת מסלול ריצת האולטרה־מרתון. ההפלגה הקצרה בסירות הזודיאק הייתה עוצרת נשימה, בדיוק כמו האולטרה־מרתון שאחריה. קרחוני ענק בצבע כחול עמוק,

    כלבי ים חינניים שניתרו מעל פני המים, זנבות של לווייתנים שנפרשו כמניפות ענק. במהלך הריצה הידסה לעברי קבוצת פינגווינים בעוד אריות ים עצומים פקחו עיניים ונהמו מדי פעם כלפי ההומו־ראנרס שחלפו לידם, בריצה ולא במנוסה, משום דבר ומשום מקום.