ונסה ואני

סיפור חייו של במאי הקולנוע הצרפתי־יהודי סמואל בנשטרית יכול בקלות לשמש בסיס לסרט רב תהפוכות. יש בו נשים יפות ומפורסמות, וטרגדיה נוראית — רצח בת זוגו לשעבר על ידי מאהבה. בשנה האחרונה האישה של חייו היא כוכבת־העל ונסה פאראדי, האקסית של ג'וני דפ. במשך תקופה ארוכה הסתירו השניים את הרומן ביניהם, אבל בפרמיירה של סרטו החדש, "הכלב", בנשטרית ופאראדי יצאו לאור. הם הגיעו ביחד חבוקים וחשפו את האהבה שלהם בפני המצלמות. ולא שהיו להם הרבה אפשרויות, פאראדי היא גם אחת השחקניות הראשיות בסרט. "סמואל הוא יוצר קולנוע גדול", החמיאה לו פאראדי, "מיד כשקראתי את התסריט הרגשתי שאני רוצה לשחק בסרט הזה".

לקהל הישראלי תהיה הזדמנות לצפות בסרט "הכלב" מחר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה. לקראת ההקרנה שוחחתי עם בנשטרית על אהבה, קולנוע, ישראל ויהדות. "מיד כשסיימתי לכתוב את התסריט חשבתי על ונסה", סיפר לי. "היה ברור לי שהיא התגלמות הדמות ושאין מישהי מתאימה יותר ממנה. היא הייתה הראשונה כמובן שהצעתי לה".

אתה מרבה לשתף בסרטיך אנשים שקרובים אליך בחיים האמיתיים. ועכשיו זאת ונסה.

"הקולנוע הוא החיים שלי והסובבים אותי מוצאים את עצמם מעורבים בו כי זה מה שאני עושה מבוקר עד ערב. אני לא מצליח להפריד בין החיים הפרטיים לעבודה. אין לי חברים שאיתם לא עבדתי. אומרים שבמאים קשים יותר עם הקרובים להם, אבל אפשר גם להיות יותר גמיש וסובלני. במקום לנסוע לטייל עם הילדים שלי אני עורך את המסע הזה ביחד איתם ומאוד נעים לנו".

הרבה במאים יהודים ממוצא צפון אפריקאי זוכים להצלחה ענקית בצרפת — מז'ראר אורי וקלוד ללוש ועד איוואן אטאל והצמד נקאש וטולדנו. אתה חושב שבישראל היה לך ולהם קשה יותר להצליח?

"אני לא ממש מכיר את הקולנוע הישראלי, לכן אין לי מושג", הוא מתנצל. "אני רק יודע שהוא מאוד חשוב. יש לי שם צפון אפריקאי, אבל אני חצי ספרדי וחצי אשכנזי. אני אוהב להיות יהודי, ואני גאה בשורשים שלי. ככל שאני מזדקן אני מרגיש יותר ויותר יהודי. גם ילדיי מרגישים יהודים. לדעתי גם אם מישהו יהודי בעשרה אחוזים — הוא שייך לעם היהודי".

הומור של הגטו

בנשטרית, 44, מצטייר בשיחה כדמות רומנטית שנלקחה מהרומנים של המאה ה־19. הוא קודר ומלנכולי באופן שובה לב, וגם סרטו החדש, השישי במספר, מלא בהומור שחור. "זה הומור נואש, שנולד בנסיבות קיצוניות", הוא אומר. "בבסיסו הוא אולי הומור יהודי. כמו ההומור שנוצר בגטו".

הוא נולד בפרבר צנוע של פריז, לאב מסגר ולאם ספרית. בגיל 15 סיים את הרומן שלו עם בית הספר והחל לעבוד כעוזר צלם וכסדרן בבית קולנוע. עד היום הוא גם מצלם את סרטיו בעצמו ועושה רושם שהצד הוויזואלי חשוב לו לא פחות מהדיאלוגים. בנשטרית היה אמור להגיע לפסטיבל הסרטים הבינלאומי שם יוקרן סרטו מחר (19:00), אבל ביטל את ביקורו. "אני מאוד עצוב שאני לא יכול להגיע לפסטיבל", הוא אומר. "אני מאוד אוהב את ישראל ותומך בה בכל אפשרות". גורמים בתעשיית הקולנוע הצרפתי אומרים שייתכן שהסיבה לביטול הוא מותו של אביה של פאראדי לפני כשבוע.

גיבור הסרט "הכלב" הוא ז'אק בלנשו, בגילומו של הכוכב העולה ונסנן מאקאנייה, שמגורש מביתו על ידי אשתו אותה משחקת ונסה פאראדי. הוא נאלץ להיפרד מבנו האהוב, מפוטר מעבודתו ובדרך גם נדרס הכלב שזה עתה רכש. בטוויסט מפתיע בעלילה מוצא בלנשו מקלט בביתו של בעל חנות חיות והופך להיות כלבו של האיש המפחיד, אותו מגלם השחקן הבלגי בולי לאנרס.

"רציתי לראות מה קורה לאדם שחי כל הזמן בהווה, שאין בו טיפת ציניות, ושלא מעוניין בכסף או בהצלחה", אומר בנשטרית. "זה מצב שחוויתי כשהייתי מדוכא או מאוהב, אבל לרגעים קצרים. ז'אק מעצבן לפעמים. האחרים רוצים שיתגונן, שיתקוף חזרה, אבל הוא לא מגיב כפי שמצפים ממנו. האלימות סביבו נולדת מהתגובות העדינות שלו".

יצחק רבין למשל

פאראדי היא לא הסלב הראשונה שנקשרת בשמו של בנשטרית. בגיל 19 הוא פגש את מארי טרינטיניאן, בתו של שחקן הקולנוע האגדי ז'אן לואי טרינטיניאן ("הקונפורמיסט", "גבר ואישה"), וכוכבת גדולה בפני עצמה. מארי, אמא לארבעה, כל אחד מגבר אחר — כולל מבנשטרית ומפרנסואה קלוזו, כוכב "מחוברים לחיים" — הייתה מבוגרת ממנו ב־11 שנים. מארי הייתה זו שעודדה אותו לכתוב והראשונה שממש האמינה בו, סיפר בנשטרית בעבר.

אחרי ילד משותף וסרט בשם "ג'אניס וג'ון" עזבה אותו טרינטיניאן לטובת ברנאר קאנטה, הסולן הכריזמטי של להקת נואר דזיר. בהתקף קנאה, לאחר שקרא מסרון ששלח לה בנשטרית, שהקשרים איתו נשארו ידידותיים, הכה אותה קאנטה קשות. רק למחרת התבררה חומרת מצבה ומארי נפטרה כעבור מספר ימים בבית החולים.

בנשטרית קשור מאוד גם לילדיה האחרים של טרינטיניאן ועבד בעבר עם אביה. לאחר תקופת אבל ממושכת הוא ניהל מערכת יחסים עם לו דואלון, אחותה למחצה של שרלוט גינסבורג. אחרי זה הגיעה אנה מוגלליס, שחקנית ודוגמנית הבית של שאנל, שכיכבה בשלושה מסרטיו, והיא גם אם בתו, סאול.

מדובר בסרט אישי?

"ללא ספק, אבל זה בהחלט גם סרט פוליטי. הסרט מדבר על כניעה וכניעה היא תגובה מפוארת כשאי־אפשר יותר להילחם. אני לא יודע מה תהיה תגובת הצופים בארץ, שהמתחים נוכחים בחיי היומיום שלהם, אבל היא בוודאי תהיה שונה מזו של הקהל בצרפת. אם מסתכלים על ההיסטוריה, מבינים שרוב שוחרי השלום סיימו את חייהם באופן טראגי, כמו יצחק רבין למשל". •