"המצב בישראל איבד פרופורציות", אומרת ד"ר מיכל שכטר־לרנר, מומחית ללקויות למידה מאוניברסיטת חיפה. "לא הגיוני שיותר מ־40 אחוז מהילדים בארץ מאובחנים עם לקויות למידה. בשאר העולם מדובר בסך הכל על כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה. זה לא סביר".
בשנים האחרונות התפרצה בישראל מגפה. אם ב־2000 רק 14 אחוז מקרב הניגשים לבגרויות היו זכאים להקלות במבחנים בשל לקויות למידה, הרי שמאז גדל המספר בצורה דרסטית: ב־2014 קיבלו 41 אחוז מהתלמידים הישראלים הקלות במבחני הבגרות, והנתון התייצב מעט בשנתיים האחרונות ועומד כעת על 39 אחוז "בלבד". המספרים גבוהים עוד יותר כאשר מנטרלים מהמשוואה את החרדים והערבים. ב־2012, למשל, יותר מ־45%(!) מהתלמידים במגזר הממלכתי והממלכתי־דתי זכו להקלות במבחני הבגרות. ובמילים אחרות, כמעט מחצית מתלמידי י"א־י"ב אובחנו כבעלי לקות למידה כלשהי.
הייתכן שכל ילד שני בישראל אכן סובל מלקות למידה? האם עם הספר הולך ומאבד את יכולתו לקרוא, לכתוב ולערוך חישובים מתמטיים בסיסיים? התשובה לכל השאלות, כמובן, שלילית. לדברי גורמים בעמותת אגד"ל, המאגדת מומחים ללקויות למידה, הבעיה היא לא בתלמידים הישראלים אלא במערכת המקיפה אותם. הם טוענים כי המצב הבלתי הגיוני בישראל קשור לקלות הבלתי נסבלת שבה ילדים מאובחנים כבעלי לקויות למידה, ולנטייה של מערכת החינוך להעניק להם בנדיבות הקלות, במקום לטפל בבעיות מהותיות הנובעות מקשיי למידה.
"ילדים שמקבלים הקלות במבחנים מרגישים מעולה כי יורד מהם הלחץ", אומרת שכטר־לרנר. "הבעיה היא שהרבה תלמידים שאין להם באמת לקות למידה מצוידים בהקלות, וזה הופך אותם הרבה פעמים לנכים. הם לומדים לא להתאמץ, לוותר, להגיד 'למה לי לעשות בחינות בכתב אם אני יכול להיבחן בעל פה?', ואז הם מגיעים לאוניברסיטה מבלי שרכשו מיומנויות במהלך השנים ונכשלים שם בלימודים".
שילמתי, תן אבחון
לקות למידה היא תופעה נוירולוגית, הבאה לידי ביטוי בקושי לרכוש מיומנויות למידה בסיסיות כמו קריאה, כתיבה וחשבון פשוט (דיסלקציה, דיסגרפיה ודיסקלקוליה, בהתאמה). "ילד עם דיסלקציה, למשל, יגיע לכיתה א' ויתקשה לקרוא. אנחנו לא מדברים על ילד שלא מבין את מה שהוא קורא, אלא על ילד שהבעיה שלו נמצאת ברמה הרבה יותר בסיסית — הוא לא מצליח לפענח את הכתב", מסבירה שכטר־לרנר.
איתור התלמידים בעלי הלקויות מתבצע בדרך כלל כבר בכיתות הנמוכות בבתי הספר היסודיים. אלא שבשנים האחרונות תחום האבחון הדידקטי בישראל הפך לפרוץ. החוק אמנם מגדיר אילו אנשי מקצוע רשאים לערוך אבחון דידקטי, אך עושה זאת רק עבור תלמידים בהשכלה הגבוהה. באופן אבסורדי דווקא בבתי הספר היסודיים, שם קיים צורך גדול במיוחד לאתר תלמידים כאלו, אין חקיקה ויש מעט מאוד פיקוח. "כמעט כל אחד יכול להכריז על עצמו כמאבחן ולעשות ככל העולה על רוחו", אומרת שכטר־לרנר.
המצב הזה מבלבל את ההורים והופך אותם ללקוחות שבויים. כאשר המורה מודיעה להם ש"לילד יש פוטנציאל אבל...", הם יעשו הכל כדי לסייע לו, כולל אבחון לאיתור לקויות למידה. אך מכיוון שאין רישום מסודר המגדיר מי רשאי לערוך אבחון דידקטי לתלמידים בבתי הספר, במקרים רבים מוצאים עצמם ההורים משוטטים בין דפי אינטרנט שיווקיים המנהלים תחרות על כספם.
ומדובר בלא מעט כסף. לעיתים המערכת מסבסדת אבחונים לתלמידים, במיוחד כאלה המגיעים ממשפחות קשות יום, אך במרבית המקרים העלויות מושתות על ההורים — בין 1,500 ל־3,000 שקל לאבחון. אותם הורים, המוציאים ממיטב כספם כדי לסייע לילדם המתקשה בלימודים, "דורשים" בצורה זו או אחרת שהאבחון יחזיר את ההשקעה. כלומר, יאתר את בנם או בתם כבעלי לקות למידה ויאפשר להם לזכות בהקלות במבחנים. "כשאנשים משלמים מכספם עבור אבחון לילדיהם, הם מצפים שה'מומחה' יאשר להם שלילד יש לקות", מסבירה מיה יכיני, גם היא חברה בעמותת אגד"ל.
לדברי שכטר־לרנר, גם לאחר האבחון ממשיכה שרשרת האי־מקצועיות. במקרים רבים מתקשות היועצות החינוכיות בבתי הספר לפענח את הדוחות שמפיקים אותם מאבחנים, מכיוון שהן חסרות כלים מקצועיים בתחום. על כן הן פונות לפתרון הפשוט — מעניקות לתלמיד הקלות במבחנים, במקום לנסות ולטפל בשורש הבעיה. כך בדיוק התפרצה לה "מגיפת" לקויות הלמידה: מרגע שהאבחונים הפכו ממומחיות מקצועית לסחורה הנמכרת בשוק, ומרגע שבתי הספר עשו לעצמם חיים קלים והעניקו הקלות לכל דכפין, צמח באורח פלא מספר הילדים שלכאורה סובלים מלקויות למידה.
אישור מופרז של הקלות
גם במשרד החינוך מודעים לבעיה. "המציאות בשני העשורים האחרונים מצביעה על מגמת עלייה חדה במספר הפונים לאבחון... ומתוך כך, שימוש־יתר בהתאמות בקרב תלמידים שאינם בהכרח נזקקים להתאמות אלה", כתבה במאי האחרון מנהלת אגף השירות הפסיכולוגי הייעוצי במשרד החינוך, הממונה על התחום. "בקרב המאובחנים ובאי בתי הספר השתרשה ההנחה כי כל תלמיד מאובחן הינו לקוי למידה וכל תלמיד עם לקות למידה זקוק להתאמות בדרכי הבחינות. 'משוואה' שגויה זו הובילה לאישור מופרז של התאמות".
לדברי שכטר־לרנר כמעט כל תלמיד חווה קשיים בלימודים, אבל לא כל תלמיד כזה סובל בהכרח מלקות למידה. כדי להקל על אותם תלמידים שכן סובלים מהתופעה מערכת החינוך מעניקה להם הקלות מסוימות במבחנים (התאמות). ההקלות מתחלקות לשלוש רמות, על פי דרגת החומרה שלהן. ברמה הראשונה מדובר בהקלות שאינן פוגעות במהות הבחינה, כמו הארכת זמן, וברמה השנייה מדובר בהקלות משמעותיות יותר, כמו הקראת הטקסט לנבחן, הקלדה במקום כתיבה וכו'. הרמה השלישית מאפשרת הקלות מהותיות במבחן, כמו בחינה בעל פה.
בשנים האחרונות, בין היתר לאחר שקיבל הערות בשני דוחות שחיבר מבקר המדינה, ביצע המשרד רפורמה בכל הנוגע להתמודדות עם המספר העצום של תלמידים המקבלים הקלות במבחנים ועם הצורך של ההורים לממן אבחונים דידקטיים בעצמם. כך, למשל, המשרד הקשה על תלמידים לקבל הקלות ברמה 2, ובמקביל העביר לסמכות בית הספר את מתן ההקלות ברמה 1 ובכך חסך להורים את הצורך באבחון. כתוצאה מכך, מספר מקבלי ההתאמות ברמה 2 ירד בצורה דרסטית מ־40 אחוז ל־19, אך הממוצע הארצי נותר זהה לאחר שיותר תלמידים קיבלו הקלות ברמה 1.
במשרד ממשיכים לנסות ולצמצם את ממדי התופעה. בקיץ האחרון השיקו את התוכנית "מלקויות ללמידה", שתיושם בשלב זה בחטיבות הביניים. במסגרת זו בית הספר יאתר בעצמו את הילדים הסובלים מקשיי למידה ויעניק להם ליווי אישי במקום פלסטר — הקלות במבחנים. התוכנית היא אמנם צעד בכיוון הנכון, אומרים המומחים, אך יש להם גם ביקורת. לדבריהם, היא צריכה להיות מיושמת החל מבית הספר היסודי ובהובלת אנשי מקצוע בתחום, ולא בידי פסיכולוגים של משרד החינוך. בכל מקרה, במשרד החינוך מקווים שהתוכנית תורחב בהמשך גם לבתי הספר היסודיים.
הממד הכלכלי של האבחונים הדידקטיים משתקף גם הוא בנתונים, והפעם הם מקוממים במיוחד. על פי עמותת אגד"ל, דוחות של משרד החינוך מצביעים על כך ש־80 אחוז מהתלמידים ברשויות המקומיות המבוססות זוכים לאבחון, לצד אפס בחלק מהרשויות ממדד טיפוח נמוך. כלומר, ההורים העשירים שולחים את ילדיהם לאבחונים, והעניים נמנעים מכך.
וכאשר אין אבחונים, אין גם הקלות. כך, למשל, מנתונים שמפרסם המשרד עולה כי בבית הספר מחט ערערה שביישוב הבדואי בנגב אין ולו תלמיד אחד הזוכה להקלות במבחנים. לעומת זאת, בבית הספר "רוטברג" ברמת־השרון, 61 אחוז מהתלמידים זכאים להתאמות. מבקר המדינה מודע לבעיה הזו עוד מ־2006, ובדו"ח נוסף שחיבר ב־2012 העיר למשרד החינוך כי עליו "לפעול לכך שגורמים חברתיים־כלכליים לא ישפיעו" על מתן הקלות בבחינות. בהקשר זה אומרים במשרד החינוך, כי הם שואפים לסבסד בצורה משמעותית את כל המבחנים הדידקטיים כבר בעתיד הקרוב, כך שהם לא יוסיפו להיות עול על כתפי ההורים.
בעמותת אגד"ל מקווים שהמצב אכן ישתנה, תומכים בפעולות שעושה המשרד ומבקשים להבהיר שהם פועלים ביחד עם משרד החינוך ולא נגדו. "כל העיקרון של הקלות במבחנים הוא לייצר שוויון הזדמנויות על ידי סיוע לתלמידים שיש להם לקויות למידה", מסבירה שכטר־לרנר. "אבל ברגע שמי שיש לו כסף יכול לשלוח את הילד שלו לאבחון וכך לקבל הקלות, זה רק מגדיל את הפערים. ביישובים פחות מבוססים, שבהם הורים לא יכולים לממן את האבחון, אנחנו רואים תת־אבחון".
חושבים שהתלמיד מסכן
בעמותת אגד"ל הכריזו על אוקטובר כחודש המודעות ללקויות למידה. במסגרת זו החליטה העמותה לגייס את חבריה לסיוע במתן אבחונים בחינם לתלמידים ממשפחות המתמודדות עם מצוקה כלכלית. האבחונים ייערכו על ידי מאבחנים דידקטיים מקצועיים, חלקם בבתי ספר ברחבי הארץ וחלקם בקליניקות פרטיות. "חשוב גם להדריך את המורים, שיבינו לעומק מה זה להיות לקוי למידה", מוסיפה שכטר־לרנר. "מורים רבים רואים שהתלמיד לא מבצע מספיק טוב את המטלות, אז אומרים שהוא מסכן ועושים לו הנחות, או שמפסיקים לצפות ממנו. וברגע שהמורה לא מצפה ממני, גם אני לא אצפה מעצמי".
מי שחוותה את היחס הזה על בשרה היא נעמה אהרונוביץ', היום דוקטורנטית וקרימינולוגית ובעבר תלמידה עם הפרעת קשב וריכוז חמורה. "כשהייתי תלמידה בבית הספר התייחסו אליי כאל ילדה חלשה, לא הייתה בכלל מודעות להפרעות קשב", אומרת אהרונוביץ', היום בת 42. "בשיעורים פשוט לא הייתי. הפלגתי במחשבות, לא יכולתי לשבת, הייתי בעיקר בחוץ. היו מוציאים אותי מהכיתה עוד לפני שעשיתי משהו".
המורים לא האמינו באהרונוביץ', אבל היה לה מזל — אימא שלה, שלא הרימה ידיים ודחפה אותה קדימה בכל מחיר. בזכות התמיכה הזאת, ובזכות חוויות הצלחה שקיבלה ממקומות כמו תנועת הנוער ומגרש הכדורסל — שם ההיפראקטיביות שלה דווקא התקבלה כדבר מבורך — הצליחה אהרונוביץ' לסיים את הלימודים ואף לעשות חיל באוניברסיטה. כיום היא עושה דוקטורט המבקש לחקור את תחום הפרעת הקשב והריכוז, ובמקביל הפכה למרצה מבוקשת בפני פורומים חינוכיים שונים. כך הילדה הבעייתית מבית הספר מלמדת את אנשי החינוך של היום כיצד עליהם ללמד.
לדברי אהרונוביץ', גם היום אין מספיק מודעות להפרעת קשב וריכוז, וילדים הסובלים ממנה נותרים במקרים רבים מאחור. בדומה להקלות במבחנים, גם במקרה של הפרעות קשב המציאה המערכת פלסטר — ריטלין. ואכן, מנתונים שנחשפו רק לפני חודשיים עולה כי בארבע השנים האחרונות חל זינוק של 14 אחוז בשימוש בריטלין בקרב ילדים בגילאי 11־5.
"המורים לא בהכרח לא טובים, פשוט חסרים להם כלים", אומרת אהרונוביץ'. "שיטות ההוראה כל כך קונבנציונליות, והפתרון המהיר הוא ריטלין. אבל הכדור הזה לא פותר את הבעיה, וזה שילד יושב בשקט בשיעור לא אומר שהמורה באמת הגיע אליו. המורה פשוט יודע שיש לו שקט בשיעור אז אין לו בעיות משמעת. אני מאמינה שעם שיטות הוראה יותר חדשניות, דרך משחק, חוויה, דרך מורה שיודע לדבר עם התלמיד — יגיעו ליותר ילדים".
חלק מאותם ילדים שאינם מסתדרים במערכת החינוך מגיעים לקבוצות התמיכה שמנהלת אהרונוביץ'. "אלו אנשים שמרגישים שמערכת החינוך ויתרה עליהם". הפתרון שהיא מציעה להם מתבצע בדרכים יוצאות דופן. "אני יכולה לעמוד עם נער על הר ולקלל את כל העולם כדי שכל הכעסים שלו ינותבו להר ולא לילד אחר. אני יכולה לגעת בו דרך משחק סנוקר. אני מאמינה שאין אדם בעולם שאי אפשר להגיע אליו. אם ילד יאמין בעצמו - הוא יהיה זוכה פרס נובל, ובשביל זה הוא צריך איש חינוך שמאמין בו".
ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "המשרד מבצע בשנים האחרונות פעולות עומק רבות בסוגיית לקויות הלמידה, אבחונים והתאמות. בשנת הלימודים הנוכחית אף הוצאנו לפועל רפורמה חדשה, לליווי תלמידים עם לקויות למידה והפרעת קשב וריכוז בחטיבות הביניים, ובכלל זה מדיניות חדשה במתן התאמות, באמצעות בדיקה פרטנית, וכן מימון אבחונים עבור תלמידים שנמצא שאכן זקוקים לכך. מדובר בבשורה כלכלית להורים, ובשורה גדולה לתלמידים שזקוקים לסיוע ושיקבלו מעתה ליווי מקצועי צמוד. החיסכון למשפחות ינוע בין 1,000 ל־3,000 שקל למשפחה. אנו פועלים לצמצם פערים ולהקל על ההורים". •
בעמותת אגד"ל הכריזו על אוקטובר כחודש המודעות ללקויות למידה ומציעים איבחונים בחינם לתלמידים
