השבוע חזר הלל קוגן מחודש של הופעות בפריז עם מופע המחול המצליח שלו "אוהבים ערבים". במשך 23 ערבים מילאו הוא ושותפו לריקוד, עדי בוטרוס, את אולם Théâtre du Rond-Point הנחשב בעיר. גם העיתונים "ליברסיון" ו"למה מונד" פירגנו ליצירה האמיצה והחכמה של קוגן, שאיתה טס בארבע השנים האחרונות ממקום למקום. "אנשים רבים ברחבי העולם מבינים שהנושא הזה נוגע גם אליהם, לא רק אלינו", הוא אומר. "הם בפירוש לא חושבים שזה רק על ישראל. בעיניהם זה גם על שחורים ולבנים. העבודה הזאת 'נהנית' מהעובדה שהאיסלאם והאוריינטליזם נמצאים בכותרות".
בשנה האחרונה, בין הטיסות הרבות, יצר קוגן, 43, יצירה חדשה, "הברבור והסרסור", שבה מופיעה לצידו כרמל בן אשר, ותעלה בסוף השבוע אצלנו בישראל (שישי בצהריים ובמוצאי שבת באולם ענבל בתל־אביב).
ביצירה החדשה מבקש קוגן לחשוף את המיניות, הפתיינות והמציצנות המסתתרות לדעתו תחת ההילה האמנותית של המחול. "היום מעניין אותי להתעסק ברקדן ההומו המתבגר, שזה במקרה גם אני, מול הרקדנית הצעירה, היפה והמוכשרת והברבורית", הוא אומר. "למה אנחנו מבקשים מרקדניות להיות ברבוריות. 'אוהבים ערבים' לא נועדה להיות עבודה פוליטית. עניין אותי לחשוף בה את הגזענות של עצמי כבנאדם שמצביע מרצ, כאמן, לא את הגזענות של כלל הישראלים".
העובדה שאתה בן 43 היא חלק מההחלטה לעסוק בנושא הפתיינות והמציצנות?
"בהחלט. אני בן 43, וכרמל צעירה ממני ב־23 שנים, ואני שואל את עצמי אם במת המחול היא רק לברבורים, אז עד מתי אני אמשיך לרקוד, מה עם הגוף המתפרק שלי?"