תקופת החגים, ראש השנה בואכה סוכות, נושאת עימה תחושת חמימות, משפחתיות ונתינה באוויר. מעבר לתלונות הנהוגות על כמות ההכנות המקדימות שלהן אנו נדרשים, או על העובדה שעלינו להכיל בני משפחה רבים באינטנסיביות שלא מביישת תרגיל גדודי מתגלגל, בסך הכל מדובר בתקופה שמחה עבור כולנו.
בצלילה לרבדים עמוקים יותר, או לפחות בבחינה שאיננה קולקטיבית, תקופת החגים עבור חלקנו איננה תקופה שמחה בהכרח. בינינו חיים גם אלו שהחיסרון ביקיריהם שאינם מתעצם בעשרות מונים בתקופה הזו. בזמן שאנו מתרכזים בבדיחות המשוחזרות של הדוד, כל מבטם ותשומת ליבם מופנה לאותו כיסא שהיה שייך פעם לו או לה.
ישנם אלו, שאינם יכולים למלא את צלחות החג של ילדיהם הקטנים ושהשינה תחת כיפת השמיים איננה מסתכמת במנהג של חג סוכות.
ישנם כאלה, שחווים בדידות בזמן שרובנו מתענגים בחיק משפחתנו ועבורם ״עול האירוח״ בערב החג היה ונותר בגדר חלום. ובמבט חטוף לתקופות אפלות בהיסטוריה שלנו, היו זמנים שבהם השמחה בחגי ישראל נלקחה בעירבון מוגבל.
ההקדמה הזו נועדה לעזור לי לתאר את השיעור המשמעותי ביותר שקיבלתי בחיי הקצרים, אותו ככל הנראה אשא בתרמילי לעד.
כששכבתי במיטת בית החולים כל מה שייחלתי הוא להצליח להזיז את ידי הימנית. לא ביקשתי תנועה גדולה או מלאה, רק נגיעה של תקווה, ניצוץ של תהליך, תזוזה קטנה של האצבע רק כדי לדעת שאני לא מתאמץ לשווא.
חודשים שלמים חיכיתי בהמתנה למשהו זעום כמו להזיז את האצבע, להזיז את האצבע?
רובנו לא חושבים על הפעולה הזו שמתבצעת כדרך קבע בצורה אוטומטית, פעולה פשוטה כל־כך הפכה עבורי לפתע לחלום נשגב.
כשזה קרה, בתום חודשים מלאי מאמץ, קרנתי מאושר, הרגשתי כאילו כבשתי את הפסגה הגבוהה ביותר ביקום, הרגשתי שניצחתי ניצחון גדול יותר מכל קרב יריות אותו חוויתי בעברי הצבאי, ובסך הכל הזזתי אצבע.
חלף זמן עד שהבנתי שמדובר בשיעור אותו קיבלתי במתנה מאלוקים.
שיעור ארוך ומייגע שסייע לי להבין — לעיתים, השמחה הכי גדולה טמונה בדברים הכי קטנים!
העולם שבו אנו חיים זז בקצב מהיר, לעיתים מהיר מדי. הכסף והחומר הפכו בעיני רבים למדד האולטימטיבי לאושר, ומרוץ החיים הבלתי פוסק אחר עוד חפץ או הישג מלאכותי רק הולך ומתגבר.
מאיר אריאל ז״ל כתב על החיה הרביעית מחזון דניאל, חיית הברזל, על פיה דובר הגדולות והמתרברב, זה שסופו הוא להיקטל ולהתחרב.
גם אני לעיתים מוצא עצמי נבהל מחיית הברזל, ובאותה נשימה עדיין לעיתים חוטא באותו החטא שמקרב אותה אלינו. למזלי אני נזכר בתרמיל עמוס הלקחים שיש על גבי, פותח אותו בתיקיית ה״שמחה״, מביט במשפחתי, בחבריי, בשולחן החג, בכיפת השמיים ובאצבע היחידה שהצלחתי להזיז, ואומר תודה ענקית על כל האושר שאותו זכיתי לקבל.
חג שמח ושנה טובה לכל עם ישראל.
