השמחה שלי היא המחאה שלי
אחד הרגעים המשמחים ביותר עבורי היה ב־21 במארס 2016. זה היה יום בו מנכ"לי ארגונים ופעילים חברתיים יוצאי אתיופיה ערכו כנס, ובו הושק לראשונה מסמך חזון שגובש בשיתוף הקהילה, ונועד להוות את הבסיס לשינוי עתידה של הקהילה — והחברה בישראל.
"אנחנו וילדינו מהווים חלק טבעי מהחברה הישראלית, פועלים בה מתוך חוזק, עוצמה וגאווה במורשתנו הייחודית, ונהנים מהשכלה ומעצמאות כלכלית וחברתית", ניסחנו שם את העתיד אליו נחתור למען כולנו. "אנחנו שותפים משפיעים, מתוך עמדות מפתח ומוקדי קבלת החלטות, בהובלה ובבנייה של החברה בישראל כחברה נטולת גזענות שמכבדת את זכויותיו של כל אדם ואזרח ומאפשרת שוויון הזדמנויות לכל".
נכון שהמאבק שלנו רק התחיל, אבל השמחה שלי מהרגע הזה, נובעת מהאמונה העזה שלי, גם כשהמציאות הנראית לנו טומנת בחובה אתגרים רבים, שנוכל לממש את חזוננו, "להיות חלק משפיע ומוביל באופן טבעי בחברה הישראלית". משנצליח, החברה הישראלית כולה תצא נשכרת ומחוזקת.
"אנחנו וילדינו מהווים חלק טבעי מהחברה הישראלית, פועלים בה מתוך חוזק, עוצמה וגאווה במורשתנו הייחודית, ונהנים מהשכלה ומעצמאות כלכלית וחברתית", ניסחנו שם את העתיד אליו נחתור למען כולנו
לפנייה לכתב/ת 
