חמישי 13 בדצמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    מגזין חג • 10.10.2017
    "אני רק זוכר ששמעתי את הצליל של הלב שלי נשבר"
    התאונה המבהילה של אהובתו שלומית מלכה, הילדות בלי כסף והחרם שחווה בבית הספר, ההתמודדות הלא פשוטה עם התהילה והתקפי החרדה שהיכו בו לפני עשור, התפקיד הראשי ב"המדרשה" של רשת, חלום האבהות, וגם החששות מההתבגרות והקבלה וההשלמה עם מי שהוא בגיל 38. יהודה לוי מסכם 20 שנות קריירה בראיון גלוי לב מאוד
    איתי סגל | צילום: אייל נבו סטיילינג: חיה וידר

    מפה לשם, יהודה לוי כבר 20 שנה בביזנס. עשרים פאקינג שנה! שני עשורים צפופים, אינטנסיביים, עשירים בתפקידים, סדרות, סרטים, קמפיינים וצילומי פפראצי, שהפכו את לוי לאחד הכוכבים הגדולים והאהובים בישראל, ודאי מהמצליחים שבהם. שחקן שאנחנו מלווים באדיקות כבר שני עשורים. שותפי סוד לכל השלבים המכוננים בחייו האישיים: כשהתאהב לראשונה, כשהציע נישואים, כשנפרד, כשליבו נשבר, וכשתירגם לעברית את המושג פאוור קאפל.

      

    הפקה: מיטל ברונר, איפור: תומה (במוצרי בובי בראון), שיער: עדן ירושלמי, עוזר צלם: אסף שמע, עוזרת סטייליג: נופר מורד
    הפקה: מיטל ברונר, איפור: תומה (במוצרי בובי בראון), שיער: עדן ירושלמי, עוזר צלם: אסף שמע, עוזרת סטייליג: נופר מורד

    בעידן שבו חיי המדף של ידוען מקומי נשחקים יותר מהר מתקציבי התרבות, לוי ביסס לעצמו את אחת הקריירות המגוונות, המעניינות והסוערות בארץ. נער טלנובלות ופסטיגלים שהפך לשחקן מוערך, שהזיפים שלו, מתברר, מסוגלים למכור הכל, כולל מכשירי סלולר ורשת אופנה. העובדה שהוא בתקופת ביניים – כבר לא ממש נער, אבל עדיין לא בדיוק אבא של אף אחד – היא כנראה הסיבה לכך שהתפקיד הכי משמעותי שלו בשנים האחרונות היה הוא עצמו. יהודה לוי. האדם. הפרסונה.

     

    עם שלומית מלכה. התאונה חיזקה את עוצמת האהבה | צילום: מוטי קמחי, ynet
    עם שלומית מלכה. התאונה חיזקה את עוצמת האהבה | צילום: מוטי קמחי, ynet

     

     

    הוא בן 38, נשוי כמעט חמישה חודשים לדוגמנית ומגישת הטלוויזיה שלומית מלכה, ומשמש כפרזנטור של "רנואר" ו"פלאפון". ב־26 באוקטובר (חמישי, 22:00), ברשת, הוא צפוי לשוב לתפקיד יונה, מפקד הקורס הקשוח המכשיר סוכני מוסד, בסדרת המתח "המדרשה", ובחודש הבא יטוס ללוס־אנג'לס לצילומי העונה החדשה של "איש חשוב מאוד" ב־HOT. בעשור הרביעי לחייו לוי הוא איש עסוק מאוד.

     

    זו הפעם המי יודע כמה שאנחנו נפגשים לראיון לקראת סדרה חדשה, ולוי נראה נינוח מאי פעם. אולי אלה חיי הנישואים, אולי התחושה שמעמדו מבוסס מתמיד, אולי המלאכה שממלאת אותו סיפוק והתרגשות. אולי, כמו שקורה לאנשים שנושקים ל־40, התעייף קצת מהדרמות ויודע שאין שום רע בלהישען קצת לאחור ולהיזכר במסע הארוך שעבר. אכן, אין חכם כבעל ניסיון, ולוי מתפקע מניסיון. חשבנו שעכשיו זו הזדמנות טובה לשמוע מה דעתו על הדרך שעשה עד כה ועל התובנות והשיעורים שקיבל.

     

    עם צחי הלוי ב"המדרשה". בקרוב ברשת
    עם צחי הלוי ב"המדרשה". בקרוב ברשת

     

     

    אהבה

    "המפתח לחיים. הדבק. זה נשמע פשוט, זה אמור להיות פשוט, כי זה כאילו נמצא בתוכנו, אבל משום מה העולם החומרי מרחיק אותנו מאהבה, מאהבה רוחנית, מאהבה שלא תלויה בדבר. האגו כל הזמן מרחיק אותנו מהאהבה.

     

    "כשאני מתאהב, אני מתאהב עד מעל הראש. אני בנאדם מאוד זוגי. כמעט כל חיי הייתי במערכות יחסים ארוכות. אהבה אצלי זה ביטחון. אני יכול לכבוש את העולם כשאני מאוהב וכשיש לי אהבה בבית. עברתי פרידות קשות בחיי, כך שאני רומנטיקן, אבל לא תמים.

     

    "השיעור הכי חשוב שלמדתי על אהבה הוא לנסות להיות כמה שיותר אמיתי ביחסים ולדבר על הכל, בלי הסתרות. כשאוהבים, גם כשזה קשה, אפשר לעבור את הכל. כשמתחילות ההסתרות, שם הפתחים המסוכנים לכל הרעלים. למדתי שחשוב לתת, לתת עד הסוף. בלי בלימות.

     

     

     

    "אנשים שרוצים להתאהב צריכים לקחת סיכונים. את שלומית פגשתי אחרי זבנג מאוד גדול, אחרי נינט, עם הרבה בלגן ותחושה שלאן שאני הולך עוקבת אחריי זכוכית מגדלת ענקית. הכרתי מישהי שצעירה ממני בהרבה. בהתחלה מאוד הפריע לי פער הגילים. כמו הרבה אנשים, גם אני הייתי שבוי בקונספציות. אבל אז החלטתי שאני עושה 'ריסט', פותח את הלב, פותח את הכל, מראה לה באמת את כל הגוונים שיש בי. לא רק את הצד החזק, את הצד המתגבר, את הצד המתמודד, אלא גם את הצד שלא מתגבר, שלא מתמודד, הצד החלש שמתרסק, כי קשה לו.

     

    "צריך גם שיהיה אדם מאוד מיוחד מולך, שידע להכיל את הדבר הזה. ויש בשלומית נשמה מאוד עתיקה וטהורה. היא מאוד בוגרת והיא הצליחה. אנחנו כמעט לא רבים או שותקים ימים, כמו הרבה זוגות שאני מכיר, ואז נכנסות כל המפלצות והשטויות. אנחנו מקדשים את האהבה בינינו. מתמודדים. מדברים. מפרגנים. אני מקווה שזה יימשך ככה כל החיים".

     

    שליטה

    אומרים שאתה מסוגל להבין עד כמה אדם חשוב לך בחיים רק כשחייו בסכנה. ידעתי מה עוצמת האהבה שלי לשלומית, אבל אין ספק שכל מה שקרה עם התאונה שלה חיזק את זה. הפך את זה מוחשי. האהבה הופכת לתחושה פיזית. הרגשתי חיוור, לא אמרו לי שאני חיוור. הרגשתי שאני מאבד דם בגוף, שאני מאבד את הלב שלי.

     

     

     

    "כל האופן שנודע לי על התאונה היה הזוי. הייתי בדרך לצילומים. חבר התקשר אליי ואמר: 'תקשיב יהודה, שלומית פה עלתה על אמבולנס. אני לא יודע מה קרה לה. היא נוסעת לאיכילוב. סע לשם'. חשבתי שברה יד, שברה רגל. לא חשבתי שהיא מורדמת ומונשמת. ואז אני מגיע לאיכילוב, חושב לעצמי מה כבר יכול לקרות. ואז אני מקבל התראה בסלולרי, ידיעה מ־ynet: בת 23 נפלה מהקורקינט, מורדמת ומונשמת במצב קשה, לא יציב. אני רואה 30 רופאים ואחיות נכנסים ויוצאים ממש כמו חדר ER מטורף. אני לא יכול לתאר לך מה עבר עליי. אני רק זוכר ששמעתי את הצליל של הלב שלי נשבר.

     

    "אבל הפתעתי את עצמי. למרות שהרגשתי שבור לרסיסים באותו רגע, אנשים מסביב אמרו לי שתיפקדתי מדהים. עד שהיא לא דיברה איזה משפט קוהרנטי רציף כמו שצריך, לוגי, שאני מכיר, לא הייתי רגוע. לא הייתי צריך את הדרמה הזאת כדי להבין מה אני מרגיש כלפי שלומית, אבל הדבר הזה לגמרי חיזק לי עד כמה הבנאדם הזה חשוב בחיי".

     

    משחק

    "היו רגעים שרציתי לעזוב את המשחק. רגעים שהעומס החיצוני התחיל לכרסם לי בנשמה. רגעים שחשבתי שמיציתי, שחשבתי שאני רוצה להתפתח בכיוונים אחרים. אבל אני אוהב את המקצוע הזה מדי. את האפשרות להיכנס לדמות, לסיטואציות חדשות, להבין ניואנסים וכוונות שאתה לא משתמש בהן כל כך ביומיום. אני חושב שזה עוזר לאישיות שלך להתרחב.

     

     

     

    "עם השנים למדתי לא להזדרז מול המצלמה. המצלמה אוהבת שמשמינים לתוכה. שלא נותנים לסיטואציה להכתיב את הקצב. אני חושב שאני שחקן טוב יותר היום ממה שהייתי. יש לי יותר ביטחון עצמי מול המצלמה. כשאתה לא בטוח בעצמך, אתה מצומצם, וכשאתה מצומצם אתה מפחד. וכשאתה מפחד, אין לך גישה לאפשרויות האינסופיות בתוכך כשחקן.

     

    "כשאני רואה דברים שלי מלפני 15 שנה, אני יכול לבעוט לעצמי בראש. אני רואה את הפחד והילד הקטן המבוהל. אגב, הילד הקטן עדיין נמצא שם וגם הפחד, אבל הילד הגדול שבי כבר יודע איכשהו לדבר איתו. יודע איך לעשות איתו שלום ולחבק אותו".

     

    חלומות

    "אם אין לך חלומות ושאיפות, אז כדאי שתפרוש בכלל מכל דבר שאתה עושה בחיים. אם אתה בנאדם שרוצה להשאיר חותם בעולם, אתה רוצה שאנשים יתחברו אליך באיזושהי צורה, אז אתה חייב לחלום. אני מבין למשל שהחלום הזה של לעשות דברים גדולים בחו"ל תמיד יישאר שם, אבל אני יכול להגיד לך שזה כבר לא בווליום שהיה לי פעם כשהייתי יותר צעיר. פתאום הרצון למשפחה, לדברים הפשוטים של החיים, ליציבות, מאיר עליך.

     

    "אני מבין, כמו שהרולינג סטונס אמרו: you can't always get what you want but you get what you need – שלפעמים אתה חולם על משהו, אבל מקבל משהו אחר. אני מאמין בזה אבל חושב שאסור לשבת ולקבל את כל מה שקורה. רצון זה דבר חשוב, סקסי, מקדם, אבל עם הזמן הווליום משתנה. המחשבות הריאליות יותר מתחילות לצוץ קצת, להשתקלל במערכת.

     

    "המקצוע שלנו משוגע ותובעני, והוא יכול להרחיק אותך פתאום מהבית שלושה, ארבעה, חמישה חודשים לאיזה חור נידח בסוף העולם, כשהמשפחה שלך פה בארץ. אתה מתחיל לחשוב על הדברים האלה כשאתה מתחיל להתכוונן למקומות האלה".

     

    שמועות

    "אני משתדל לא להפיץ שמועות, אבל מניח שגם אני חוטא בדבר הזה. לפעמים אתה יושב מסביב לשולחן עם חברים ואתה מקשיב לסיפורים שאנשים מספרים, שמועות לא מבוססות, ואתה מתחיל לחשוב שאולי זה נכון. אבל אני משתדל להיות ערני ולא להיגרר אחרי שמועות. אולי בגלל שהייתי בצד השני, אני יודע על בשרי עד כמה שמועות מסוגלות להיות פוגעניות ורחוקות מהמציאות. יש דברים שיכולים לעשות לבנאדם נזק.

     

    "פעם הסתובבה עליי שמועה שאני בשיגעון של סמים מטורפים, קוקיסט רציני. להגיד על מישהו שהוא מכור לסמים, כאילו אני עושה מהבוקר עד הלילה קוק, זה נזק אדיר. אבל אתה לא נלחם בזה. למדתי לתת לשמועות לעבור אותי ולהישטף בביוב. אין לי שליטה על מה יגידו אנשים, וממילא אנשים מדברים".

     

    כסף

     

    "אסור לתלות את כל האושר שלך בכסף. באתי מבית עם הרבה נפילות כלכליות. אבא שלי חלה בגיל מאוד צעיר והיה לו מאוד קשה להתאושש, לקום חזרה ולכלכל את הבית בצורה רציפה. מהמקום הזה נולדה חרדה לכסף. זאת אומרת, חרדה כשאין כסף. כסף זה אמצעי. זאת לא מטרה. כמו רוב האנשים, כשיש לי כסף אני מרגיש ביטחון. העניין הוא אנשים שתולים את כל האושר שלהם בכסף, פה מתחילה הבעיה. אני מכיר הרבה אנשים שהפכו את הכסף למטרה. הם רוצים להתעשר.

     

    "לשמחתי, יש לי מקצוע. משהו שאני אוהב לעשות. משהו שממלא אותי סיפוק ולא רק הרווח הכלכלי שזה יביא לי. חוץ מזה, זה לא שאנחנו גרים בהוליווד. אף אחד לא מתעשר מתפקיד בסרט שהוא עושה.

     

    במקצוע הזה יש דברים שאתה עושה בשביל הנשמה שלך, האמנות, ויש דברים שמניעים אותך בשביל כסף. אני משתדל לערבב בין שני העולמות האלה. אם זה היה תלוי בי, הייתי עושה רק דברים משמעותיים, טובים, מהותיים, אבל אני מציאותי ומבין שאי־אפשר באמת להתנהל בעולם הזה בלי כסף.

     

    "אני משתדל לא לפעול מהחוסר הזה, מהפצע הזה שגדלתי בצילו. לא מכבים אש באש. מכבים בחומר אחר, מחשבה אחרת, מהות אחרת. מי שהופך כסף למהות חייו או למטרת העל שלו, יחווה תמיד חור, כמו דלי עם חור, לא משנה כמה שפע מים תשים, תמיד זה יתרוקן. אותו דבר עם כסף. ברור שהחרדה שלא יהיה כסף נוכחת, אבל אני משתדל לנקות אותה מעצמי. בסוף, אני חושב שכשאתה נלחץ מכסף אז אתה לא מזמן לעצמך כסף. כשאתה מתייחס לכסף כסתם אמצעי, כמשהו שהוא לא באמת, אתה יודע, דברים שקשורים לנפש ולרוח, אז אתה תדע איך לשחק איתו ואתה צריך לפתוח לעצמך את האפשרות ולא לפחד מכסף".

     

    תהילה

     

    "תהילה היא דבר שיכול לטשטש את החיבור בינך לבין עצמך. יש שני נתיבים לתהילה. הנתיב שמזין את האגו, או הנתיב שמבין את המתנה שקיבלת להשפיע ולדבר מלב אל לב, ובכלל להשתמש במעמד לעשות עולם טוב יותר. תהילה ריקה, כמו מה שכל תוכניות הריאליטי מייצרות, זו תהילה מאוד מסוכנת. אין שום יסודות שיכולים להחזיק את המדיום הזה. חייב להיות בסיס של כישרון, אהבה מהותית למשהו שמזין את התחום הזה. סתם להיות מפורסם יכול מאוד לבלבל ולטשטש את המצפן של הצלחה אל מול עצמך ואל מול העולם.

     

    "לשמחתי, אני לא התבלבלתי, אבל היו לי רגעים של משבר. כשהיה נדמה לי שהפרסונה הזאת מתחילה לגבש לעצמה עור וגידים, שאנשים מסתכלים עליך מבחוץ ואתה לא באמת מרגיש ככה. בגלל זה אנשים קצת משתגעים ומאבדים את עצמם והאף שלהם עולה והם לא יודעים איך להתמודד עם הדבר הזה. כשאתה מאמין רק לדברים הטובים, אתה מאבד קשר עם עצמך. אני אדם חשדן מטבעי. גם כשהיו מסביבי אנשים שחשבו שכל מה שהם צריכים להגיד לי זה רק כמה אני נהדר, הטלתי בזה ספק".

     

    סיכונים

    "אני לא מספיק אמיץ, אבל אני כן חושב שאני מפתיע את עצמי באומץ שלי בתקופה האחרונה. אני חושב ש'איש חשוב מאוד' היה סיכון מאוד גדול מבחינתי. זה יכול היה להיות פלופ מאוד־מאוד רציני. לעשות סדרה על עצמך זה חתיכת סיכון. היינו מהראשונים שעשו סדרה כזאת בארץ, זה דרש ממני הרבה כוחות נפש וזה גם טיפל בי באיזשהו מקום. במבט לאחור, זה לימד אותי כמה חשוב לקחת סיכונים ולהרחיב את עצמך למקומות שהם מסוכנים ושהם לא בקומפורט זון שלך, ושהם מפחידים. כי רק שם באמת באה הקפיצה, שם אתה באמת בוקע מהביצה של עצמך ואתה מבין שיש לך כוחות. דברים שהפחידו אותך הם לא כאלה מפחידים והם לא יהרגו אותך, והם באמת רק יחשלו אותך, הם באמת רק יהפכו אותך לאדם יותר חזק".

     

    הצלחה

    "אדם שעושה את מה שהוא אוהב ועושה את זה טוב ושלם עם מה שהוא עושה, זאת ההצלחה הגדולה מכולן. רוב האנשים עובדים בשביל לקיים את עצמם. בשביל לשרוד. הם לא באמת עושים את מה שהם טובים בו, לא מגשימים או מחוברים לעצמם. אני מאמין שכל בנאדם מקבל תפקיד וכישרון בעולם, וצריך להיות קשוב להם.

     

    "לא מפחידים אותי כישלונות או נפילות. היו לי לאורך השנים גם רגעים פחות טובים. היו למשל רגעים בזוגיות שלי שהרגשתי שנכשלתי. פרויקטים שלא היו מספיק טובים או שלא הצליחו כמו שקיוויתי. השנים והבגרות מאפשרות לך להיות פחות אדם שהולך עיוור אחרי אותו מושג אמורפי של הצלחה, לעצור ולהבין איפה אתה מרגיש מוצלח עם עצמך".

     

    כושר

    "יש לי מכון כושר שאני שותף בו, אבל אני קצת הסנדלר שהולך יחף בעניין הזה. אני מאוד־מאוד מבין את המקום הזה שאנשים מתמכרים לכושר. כי כשזה קורה לי לפרק זמן נורא־נורא קצר, נניח של עשרה ימים, אני יכול להרגיש את הוויטליות הזאת ואת האנרגיה הזאת, ואפילו את השמחה המוגברת הזאת שהתהליכים הכימיים עושים לך בראש. כושר זה דבר מקסים, חשוב, ובתמימותי חשבתי שאם אהיה שותף למכון כושר אז זה ידרבן אותי גם לתרגל את מה שאני מטיף, אבל זה לא קורה עדיין. אבל היי, גם עם הנתונים שיש לי אני מדגמן.

     

    "אני עוד בתקווה להיות פעם אחד מהמכורים לכושר. אלה שזה בא להם טבעי ללכת למכון. שהם לא מתייסרים לפני או מחפשים תירוצים. אני עוד רואה את עצמי אולי עושה את 'איש הברזל' פעם אחת. לפני שנה רצתי פעם ראשונה עשרה ק"מ במרתון. השמחה שאתה מרגיש. הסיפוק. ההתגברות הזאת, הפיזית, מאפשרת לך להכניס את זה גם לדברים אחרים בחיים. תבין, לא רצתי בכלל לפני המרתון הזה, ובכל זאת, עשיתי עשרה ק"מ ודפקתי ציון של החיים.

     

    "זה כנראה גם התחרותיות שבי וההישגיות שבי. גיליתי שכשאני רוצה, אני יכול. החוכמה היא תמיד לחזור ואף פעם לא לוותר. גם אם אתה יוצא מהלופ או עובר רגרסיה מטורפת, תמיד אפשר לחזור. בורקס זה נחמד, אבל זה לא ישאיר אותך בכושר. מקסימום ישאיר קצת פירורים".

     

    חרדה

    "חוויתי מלא חרדות בחיים שלי. זה באמת הדבר הנורא מהכל. פעם היא הייתה חלק מהותי מהחיים שלי, היום הרבה פחות. בגיל 28 גיליתי את החרדה הראשונה ומאז הייתה שם אסקלציה פסיכית. לקח זמן וזה נרגע. לקחתי גם כדורים שירגיעו את זה. לא הייתה לי ברירה. נכנסתי בדיוק להפקה חדשה, הייתי צריך לתפקד, ורעדתי בלי להבין למה. היום, בדיעבד, אני חושב שאם בנאדם יכול לעקוף את הכדורים האלה, הוא צריך לנסות. זה קצת קיצור דרך. אני לא נגד כדורים. אני באמת מאמין שיש אנשים מסוימים שמפלס החרדה שלהם כל כך גבוה, שהם חייבים עזרה.

     

    "הדבר הכי חשוב שלמדתי על חרדות זה לנשום. איכשהו אנשים שוכחים את זה. חרדה הרבה יותר מפחידה מהמציאות עצמה. דברים שהייתי חרד בגללם לא היו כל כך נוראיים כשהגעתי לסיטואציה עצמה".

     

    חברות

    בגיל 13 עברתי חרם פסיכי בבית הספר, שאני זוכר היטב עד היום. באותה תקופה היו לי שלושה חברים ממש־ממש טובים. הייתי מאוהב באיזו ילדה, אבל חבר שלי הלך איתה ונורא נפגעתי מזה. ואז הם נפרדו ואז הוא נסע ללונדון ואז אנחנו נהיינו ביחד, והוא חזר, גילה את זה וממש המריד את כולם נגדי. הייתה מסיבת כיתה, כולנו הגענו וזה היה טירוף. זה ממש קשוח מאוד לילד. אני עומד במסיבה וכל החברים באים אחד־אחד ממש בשורה ואומרים לי שהם לא רוצים להיות חברים שלי יותר. פשוט ככה. מאותו אירוע, קח שנה שבנאדם מגיע לבית ספר ואף אחד לא מדבר איתו. בדידות איומה.

     

    "ככה אני גם נכנסתי למשחק. לא היה לי עם מי לשחק. הייתי בא הביתה. ישן במיטה של ההורים שלי ומתחיל לראות סרטים. יכול להיות שבגלל זה גם נשאבתי למקצוע הזה. כי חשבתי שאולי זה מה שיציל אותי, ובדיעבד זה באמת גם הציל אותי.

     

    "החרם הזה הוא אחד האירועים המכוננים בחיי. אני חושב שזה הפך אותי לאדם שקשה לו יותר להאמין לאנשים. מפחד שיפגעו בו שוב. אבל אני עובד על זה. עובד על לתת אמון. אני בנאדם די פטאלי. כשמישהו עושה לי משהו רע, שפוגע בי, אז אני סוגר את התריס לגמרי ומאוד־מאוד קשה לי. זה דבר שאני מאוד עובד עליו. מלמד את עצמי להיפתח. מלמד את עצמי להאמין מחדש. לתת הזדמנות שנייה.

     

    "יש לי איזה חבר שנמצא בתנופה נורא טובה עם איזה פרויקט שהוא מוביל. היה איזה רגע שהוא לא יכול היה להסתובב עם חברים שלו, שהיו קצת חלשים. הוא אמר, 'אני עכשיו במקום שאני כל כך בדרייב, אני צריך אנשים שיקדמו אותי ולא יסחבו אותי אחורה'. הזדעזעתי מזה. כי זה ישר פגע לי במקומות שאני מפחד מהם. כאילו איך אתה מודד חברות? רק על פי הצלחה, או גם מחשיב את אלה שירימו אותך כשתהיה בחור שחור?

     

    "עם השנים הבנתי שאין חברים שיענו על 100 אחוז מהציפיות שלך. שיהיו אכזבות, וגם אותן צריך לקבל ולהכיל. זה חלק מלהיות חבר של מישהו. לקבל אותו".

     

    התבגרות

    "דבר מבורך. יש בזה את הצדדים המפחידים, להבין שאתה פוסע לאט־לאט אל עבר סופך. יש בזה את העניין המלחיץ הזה, מה הספקתי, מה עשיתי, כל מיני שאלות, כמה עוד אני אוכל להחזיק, כמה עוד אני אוכל להספיק, עוד כמה אנרגיה תהיה בי כדי לכבוש את הפסגות שאני רוצה לכבוש.

     

    "אני לא אשקר. זה מקצוע שגם החיצוניות היא חלק מהעניין. זה קשוח להסתכל על השינויים, זה קשוח להתכלות. זה לא קל להסתכל על תמונה שלך כשהיית צעיר והכל היה כל כך מתוח וזוהר. זה קשה. אבל מצד שני, אתה מסתכל על ההתרחבות הפנימית, על ההתייחסות שלך לדברים, על שלוות הנפש שהיא דבר שאין לו מחיר.

     

    "יש משהו מרגיע בהתבגרות. ההבנה שדברים קורים כי הם צריכים לקרות. שגם אם נדמה לך שלקחת פנייה לא נכונה, הגעת למקום הכי טוב בעולם. ההוכחה הכי טובה: לא הייתי פוגש את שלומית אם לא הייתי עושה את כל המהלכים שעשיתי. הכל קורה לטובה".

     

    הדור הבא

     

    "אני מבין שאני כבר לא אהיה אבא צעיר. אני לא אוכל להחזיר את הזמן לאחור, אבל אני כן אוכל להיות צעיר בנפש. אני חושב שזה הגורל שלי להיות אבא בגיל יותר בוגר. אולי הייתי צריך להתגבש קצת יותר לפני שאהיה אבא.

     

    "אני בשל לזה. כמה כבר אתה יכול להתעסק בעצמך? די. מספיק. זה כבר מתחיל לשעמם. די. כבר אין חדש תחת השמש. זה בסדר. אז אני אלך ואני אעשה עוד משהו ועוד זה ועוד זה. בא לי. בא לי קצת לתת את עצמי למישהו. אין לי הערכה מתי זה יקרה. זה תלוי בשלומית. אני בשל משלשום".

     

    רשתות חברתיות

    "אני רומנטיקן, אני קצת טכנופוב. אני לא בקטע של לתעד כל רגע ורגע בחיים שלי ובלשתף את העולם. לא דחוף לי לצלם את האוכל שאני אוכל. עם כל הציבוריות שבי, יש בי הרבה מאוד פרטיות. אני מרגיש מגוחך לצלם את עצמי כל פעם שאני יוצא לבר עם חברים.

     

    "הבעיה שאנשים חיים בתחושה כל הזמן שהם מפספסים משהו. אתה רואה כל הזמן היי־לייטס של אנשים, מה קורה באמצע? אנשים לא באמת חיים ככה. ואז אתה מתחיל לנהל דיאלוג עם עצמך, רגע, אז החיים שלי הם כאלה אפורים, למה אנשים חיים ככה ואני חי ככה? וזה מתחיל לתסבך אנשים. יש לזה גם צדדים יפים. האופן שאפשר להגיע לכולם. להכיר חברים חדשים. להפגין ביטחון אל מול העולם. אני נורא משתדל להיות חלק מהדבר הזה. מנסה להדביק את הקצב עם כולם, בקצב שלי ובדרך שלי. מדי פעם אני מעלה משהו, אבל יוצא לי חצי עקום".

     

    קנאה

    "התחושה הכי נמוכה בעולם היא לקנא. אני שונא את עצמי כשאני מקנא. אני נלחץ מעצמי כשאני מקנא. אני מאבד את עצמי כשאני מקנא. אני יכול לקנא לשלומית. אני יכול לקנא שמישהו קיבל תפקיד שרציתי. כל התחושות האלה קיימות בי. חד־משמעית.

     

    "אבל אז אני מזכיר לעצמי שלכל אחד יש את המסלול שלו, שלכל אחד יש את הדרך שלו, את הזמן שלו, וכל אחד מקבל את מה שהוא צריך לקבל ואת השיעור שהוא צריך לקבל. ואסור להסתכל על הדשא של השכן. תסתכל על החיים שלך ותתפתח בהם, ותסמוך על היקום ותסמוך על עצמך ותסמוך שדברים יסתדרו. היום אני פחות קנאי. משהו בבגרות. משהו נראה לי בקבלה העצמית שלי".

     

    משפחה

    "משפחה היא הדבר הכי חשוב בעולם. לוקח זמן להבין את זה. אני מרגיש סוג של חסר בעניין הזה מאז שהמשפחה הגרעינית שלי עזבה לדרום־אפריקה. איבדנו קשר עם הרבה מבני הדודים והדודים והדודות. כשחזרנו לארץ זה כבר לא היה אותו הקשר שזכרתי.

     

    "לא מזמן בת דודה שלי עשתה מין רה־יוניון של כל המשפחה. היה בזה משהו נורא מרגש וקסום. כולם באמת באו והראו נכונות להתקרב מחדש. להגיד לך שזה עזר? שנחזור להיות הכי קרובים בעולם? לא בטוח.

     

    "אבל גם לי יש חלק בזה. משפחה זה דבר שצריך לתחזק, ואני רוצה לנסות לעבוד בזה יותר. להשקיע, להיות מעורב ולבלות יותר זמן עם הקרובים שלי. בגיל מסוים אתה מבין שלהיות עם האנשים שאתה אוהב זה לגמרי מספיק".

     

    לאהוב את עצמך

     

    "לא מספיק עדיין, אבל אני על זה. לומד לאהוב את עצמי. זה קורה בצעדים מאוד־מאוד קטנים. אני בטח יותר שלם עם עצמי היום מאי פעם. עם הזמן, אתה מבין שבסך הכל – הכל בסדר".

     

    itaisegal@hotmail.com

     


    פרסום ראשון: 10.10.17 , 18:27