הרי את מחודשת לי
הכלות לבשו שמלות מעוצבות, החתנים התהדרו בחליפות חגיגיות, ואחרי יותר מ–60 שנות נישואים הם חידשו את נדריהם והתחייבו זה לזו שוב, לנצח נצחים. שני זוגות, שהאהבה שלהם צלחה את כל משברי החיים והגיעה בריאה ושלמה עד הלום, מספרים איך זה היה פעם ואיך זה מרגיש גם היום. קחו מהם דוגמה
מרים ופרץ שרעבי מרמת־גן התכוננו לטקס חידוש הנדרים בשקט המלווה אותם ב־63 שנות נישואיהם. גם כשהוא האיץ בה להזדרז עם השמלה היא הבליגה ושתקה כדרכה. אבל בביתם של רחל ומרקו אלעזר מגבעתיים סערו הרוחות כמו ב־60 שנות נישואיהם. מדי יום ביומו הם חווים לפחות מריבה אחת טובה.
צילום: מתן טורקיה, עריכה: אסף אושי
שתי הכלות לבשו לבן, שמלות אופנתיות שעוצבו במיוחד עבורן על ידי ענבל דרור. שני החתנים נחנטו בחליפות. שירה לחמן־יחזקאלי, מנהלת מרכז גונדה (בית לאזרחים ותיקים המופעל על ידי מנהל השירותים החברתיים בתל־אביב), יזמה את האירוע אחרי שאצרה תערוכה של צילומי חתונות מהעבר. היא פנתה למפיק מוטי רייף, שכבר אירגן במועדון תצוגת אופנה לקשישים, ואמרה: "יש אצלנו הרבה אלמנות ואלמנים, ומעט מאוד זוגות שנשואים כבר יותר מ־60 שנה. אני רוצה לערוך עבורם חגיגה שהם, ביוזמתם, לא יעניקו לעצמם". רייף נרתם לפעולה וניצח על הטקס ("זה היה אחד הימים המרגשים ביותר בחיי"), ורון חולדאי, ראש העירייה, אורח הכבוד באולם, מחה דמעה.
ואלו הם סיפוריהם:
"אהבה זה לא מספיק"
מרים (לבית לוי, 83) ופרץ (88) שרעבי
היא עלתה ארצה מתימן כשהייתה בת חודש והוריה השתקעו במושב טירת שלום, בין נס־ציונה לרחובות. הוריו עלו מתימן, מהעיר שרעב (לדבריו, אלה ראשי תיבות של "שלום רב על בני ישראל") לגדרה וגורשו על ידי הטורקים לרחובות.
מרים: "כשסיימתי יסודי אבא שלי אמר לי 'את לא צריכה להמשיך ללמוד, עדיף שיהיה לך מקצוע'. אז נסעתי לתל־אביב, לבית ספר לתפירה. הצטיינתי במכפלות ולאט־לאט עליתי בדרגה. בגיל 18 הכרתי את פרץ, שעבד במושב שלנו בתור טרקטוריסט. מדי פעם ראינו אחד את השנייה, יותר נכון החלפנו מבטים. הייתה לו חברה. יום אחד הוא הצביע עליי ואמר לה 'את רואה את זאת? את יכולה להכיר לי אותה?' אז החברה שלו קראה לי ואמרה 'יש מישהו שאוהב אותך מאוד' והראתה לי תמונה של מישהו שאני בקושי מכירה. אמרתי 'לא, תודה, אני לא צריכה טובות' והלכתי".
פרץ: "ואני אמרתי באותו היום לזו שהייתה החברה שלי 'אני אמצא אותה לבד'. מרים הייתה כזאת יפה וכל הזמן שמחה".
מרים: "התגייסתי לשריון בתור טלפוניסטית. באותם ימים היה צריך להזמין שיחה. האחראי על המחנה היה נוקש ושומע כמה יפה אני מדברת והציע לי להישאר בצבא, אבל רציתי להתקדם בחיים. יום אחד שמרתי על האחיין שלי בחולון ואחרי זה הלכתי עם חברה חיילת לבריכה. כנראה שמישהו גילה לפרץ שאני בדרך לשם. פתאום הוא בא מולי על האופנוע, נעצר ואמר 'שלום, מה את עושה כאן?' עניתי 'אני הולכת לבריכה, ומה אתה עושה כאן?' פרץ אמר 'באתי אלייך'. מרוב הפתעה הנשימה שלי נעצרה. אבא שלי היה מאוד שמרן, הוא לא הרשה לי לדבר עם בחורים, אם מישהו ניגש לדבר איתי סובבתי את הגב. ופרץ היה, ונשאר, גבר נאה במיוחד. שרירי וחזק. בערב ישבתי בבית הוריי ופתאום שמעתי דפיקה בדלת. פתחתי ומי עמד מולי? פרץ. הוא בא בלי הזמנה. ישבנו, דיברנו והיה נעים".
פרץ: "שתינו כוס קפה עם חתיכת עוגה, סיפרתי לה על השירות שלי בגבעתי ועל הלחימה בדרום, ברמת הכובש. אחרי שעזבתי את ביתה של מרים אמרתי לחבר שלי 'זו תהיה אשתי. אני עוקב אחריה מזמן מזמן'. הוא לא האמין".
מרים: "בפגישה השנייה שלנו, כשפרץ שוב בא בלי הזמנה, הוא אמר לי 'את תהיי אשתי, את מסכימה?' בלי לחשוב פעמיים עניתי 'כן'. למה הסכמתי כל כך מהר? בגלל שהשתגעתי עליו מהרגע הראשון. הוא לא היה כמו כולם, הוא היה אינטליגנט. אחרי דקה הנשימה שלי חזרה אליי ואמרתי לפרץ 'אם אתה רוצה שאני אהיה אשתך אתה לא מנשק אותי ולא נוגע בי עד לחתונה. כשאהיה אשתך - הכל יהיה שלך' והוא אמר 'בסדר'. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם הוא לא היה מסכים".
פרץ: "ברור שהסכמתי. התאהבתי בתום שלה. אמרתי לעצמי 'מספיק להסתובב עם בחורות, אני רוצה אישה טובה לכל החיים'. בזמננו אף אחד לא חשב על הצעת נישואים מפוארת, כשהגבר כורע על ברך ומוציא טבעת וכל מיני כאלה. מרים הסכימה והיה לה תנאי וכיבדתי אותה, אז רציתי שנתחתן כמה שיותר זריז".
מרים: "אחרי כמה ימים פרץ לקח אותי לבית הוריו ברחובות. בדרך לשם הוא הצביע על כל מיני אנשים ואמר 'זה אחי' ו'זה אחי'. התבלבלתי לגמרי. אמרתי לו 'עוד מעט תגיד שכל רחובות המשפחה שלך'. חשבתי שאולי הוא מבלף כדי להרשים אותי".
פרץ: "אבל הייתי רציני. היינו שמונה אחים. כשהסברתי את זה למרים היא ביקשה ממני לזכור שהיא מתחתנת איתי, לא עם כל המשפחה. אמא שלי התאהבה בה לא פחות ממני, מפני שהיא ראתה שמרים דואגת לי לא פחות ממנה".
מרים: "אמרתי לפרץ שאין לי נדוניה, והוא ענה 'נסתדר'. כבר היו לו כמה גרושים מהעבודה בטרקטור וכדי לחסוך קצת עבדתי באריזה. התחתנו אחרי שלושה חודשים. האורחים הביאו קצת כסף שכיסה, פחות או יותר, את הוצאות החתונה".
פרץ: "התחתנו בבית הוריה ברחובות. בגינה. אחרי החופה בא אוטובוס ולקח אותנו ואת כל האורחים, איזה 60־50 איש, לבית של הוריי. אצלם היה יותר מקום לשולחנות של כיבוד ולמסיבה. הרב של השכונה שלה קידש אותנו. אבא של מרים שאל אותי כמה אני כותב לה בכתובה ועניתי 'עשרים לירות'. הוא התרגז ושאל 'מה, מצאת אותה ברחוב?' אז אמרתי לו 'מה זה משנה אם חמישים לירות או חמשת אלפים לירות? אם מתגרשים, חס וחלילה, זה לא שווה וגם זה לא שווה'. לא היה לנו ירח דבש. התחתנו ביום חמישי וביום ראשון חזרנו לעבודה, אבל כל החיים שלנו דבש".
מרים: "לבשתי שמלה לבנה, לא משהו מיוחד. מצאתי אותה בחנות שהשכירה שמלות כלה. הייתי נורא־נורא רזה, אז אמרתי למוכרת 'אני רוצה משהו שינפח אותי' והיא הביאה לי שמלה עם ברזלים, כמו של בלרינה. לא הלכתי למספרה. בשביל מה? אני לא יודעת להסתרק? אבל בפעם הראשונה בחיים שלי שמתי אודם ונעלתי נעליים עם עקב. פרץ לבש בגדי חתן - חולצה לבנה שקניתי לו ומכנסיים שחורים. הוא קנה לי טבעת זהב דקה. אחרי שנתיים הטבעת שלו נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה".
פרץ: "כשהתחתנו, מרים בכלל לא ידעה לבשל, גם לא היו אז ספרים עם מתכונים. הבטחתי לה 'מה שתבשלי יהיה טעים בשבילי' ובאמת אכלתי את כל מה שהיא שמה לי בצלחת וככה היא למדה. עם הזמן אמא שלי הסבירה לה מתי להוסיף כורכום ומתי לתת לי חוויאג'. עד היום, הכי משמח אותי שמרים אוהבת לבשל ולשיר".
בתום השנה הראשונה לנישואיהם הם הצליחו לחסוך 2,200 לירות - הסכום הנדרש לקניית דירה בחבצלת. לדבריו, "באותם ימים, המעבר מדירה שכורה לדירה שבבעלותך נחשב לשיא השיאים".
הם הולידה שלושה בנים: אסא (62, אב בית בבינתחומי, נשוי פלוס ארבע בנות), אמציה (58, ספר בברוקלין, אב לשלוש בנות) וחגי (54, חרדי, סופר סת"ם). "אנחנו יודעים לעשות רק בנים, והבנים שלי יודעים לעשות רק בנות. אני בחרתי את שמותיהם", הוא מתגאה, "שני מלכים ונביא". אחת מנכדותיהם כבר התחתנה והם מקווים לראות נין.
כשעקרו לרמת־גן, מרים עבדה כמטפלת בילדים ופרץ נטש את הטרקטור ("עד היום אני מצטער על זה") ולמד חיתוך יהלומים. "כשהתחילו משברים בענף הזה עזבתי. יום אחד טיילתי עם מרים בשדרה, ליד הבית שלנו, וראיתי חנות מכולת של אדם מבוגר. לחשתי למרים באוזן 'תשאלי אותו אם הוא מעוניין למכור'. היא ניגשה אליו, שאלה, ובעל המכולת קפץ מרוב שמחה, כאילו נפלנו עליו משמיים. קנינו אותה בתשלומים. כל חודש הוא בא ונתנו לו את מה שמגיע לו לקבל. אמרתי שאני רק רוצה לעבוד, לא להתעשר, אבל במשך 25 שנה החזקנו את המכולת וזו הייתה העבודה הכי קשה בעולם".
מרים: "פתחנו אותה כבר בחמש לפנות בוקר, עבדנו מצאת החמה ועד צאת הנשמה, אבל היה בזה גם משהו חיובי. כשהילדים חזרו מבית הספר יכולתי להכין להם מהר־מהר איזה סנדוויץ' עם חומוס ונקניק. לפעמים קפצתי הביתה לכמה דקות, לבשל או לנקות, ופרץ היה מזעיק אותי לחזור. הוא צעק 'יש לי מלא אנשים ועוד לא התחלתי לסדר את העיתונים'. הלקוחות תמיד שאלו אותנו איך אנחנו מסוגלים להיות ביחד 24 שעות ביממה, גם בבית וגם בעבודה. הם התפלאו מאוד. אנחנו לא התפלאנו. כבר היינו רגילים".
פרץ: "מרים תמיד חיכתה לארוחה כדי שאספר לה סיפורים. היא בלעה כל מילה שיצאה מהפה שלי, כי היו לי סיפורים באמת יפים. אחרי שלושים שנה היא שאלה אותי 'איפה הסיפורים שפעם סיפרת לי?' ועניתי לה 'נגמרו'. לא רציתי לגלות לה שכבר שכחתי מה היה. בגיל 65 סגרתי את החנות, יצאתי לפנסיה, התחלתי ליהנות מהחיים והצטערתי שלא עשיתי את זה כמה שנים לפני כן. למה צריך לעבוד כמו חמורים?"
מה הסוד שלכם ל־63 שנות אהבה?
מרים: "צריך אהבה, הרבה אהבה, אבל זה לא מספיק. צריך ללמוד לדלג, כשיש קושי מדלגים ועוברים אותו ובסוף מסתדרים. היו לנו תקופות קשות, לא הכל חלק וטוב, אבל בחיים לא רבנו. איך? הוא בשבילי הקינג! המלך! והוא אומר שבשבילו אני הקווין! המלכה! אז מה אם הוא השאיר את הנעליים שלו באמצע החדר? הרמתי. מזה לעשות מריבה? כשעמדתי במטבח ובישלתי אמרתי לו 'בחייך, תקלף לי כמה תפוחי אדמה'. ביקשתי יפה, אז הוא עזר".
פרץ: "אנחנו ביחד עד עצם היום הזה - בזכותה. מרים היא בחורה חכמה שמוותרת, שלא מתעקשת, שלא עושה דווקא לבעלה. אבל אל תחשבי שזה טוב. היא זו שהולכת לבנק".
מרים: "טוב, קינג לא הולך לכל מקום. עדיף שיישב בבית וימלא תשבצים".
פרץ: "מה, עדיף שאני אשתה או אעשן או אשחק קלפים? מרים קונה לי מכנסיים ונעליים בלי שאני מודד, ואפילו תחתונים, וככה היא הפכה אותי לבנאדם תלותי. בגלל זה אני כל הזמן מחבק אותה ומנשק אותה".
מרים: "אנחנו באמת מתחבקים ומתנשקים הרבה, אבל לא כל הזמן. אנחנו לא ישנים ביחד".
מה? הרסתם אותי!
מרים: "מה אני יכולה לעשות? כל הלילה הוא מסתובב מצד לצד ומתגלגל. ואני נמעכת כמו תולעת קטנה".
פרץ: "היא צודקת. מסכנה, מה היא אשמה? לה יש חדר משלה ולי יש חדר משלי. פעם ניסיתי לישון בחדר של מרים, אבל המיטה שלה נורא גבוהה. פחדתי ליפול לרצפה. בבוקר אנחנו נפגשים במסדרון ואני נותן לה נשיקה ושואל אותה 'איך ישנת?' ככה אנחנו מתחילים עוד יום נחמד".
בטקס חידוש הנדרים מרים אמרה לבעלה: "פרץ יקר שלי, אוהבת אוהבת לכל החיים". והוא אמר: "אני מאחל לנו שנמשיך לאהוב, להיות חברים, לשמוח ולבלות ביחד עוד הרבה שנים. את החברה הכי טובה שלי, אחותי, אמי, זוגתי - את הכל בשבילי".
"אנחנו שני ניגודים שהתחברו"
רחל (לבית אליקים, 78) ומרקו (89) אלעזר
היא דור שביעי בארץ למשפחה שמוצאה מספרד. הוא נולד בפלובדיב, בולגריה, ועלה ארצה ("עוד לא הייתה מדינה") בגיל 15. "למזלי, אבי היה בגדוד העברי של ז'בוטינסקי והייתה לנו פרוטקציה לקבל סרטיפיקט. נסענו עד ביירות ברכבת וממנה המשכנו באוטובוס עד שכונת התקווה. אותי שלחו לקיבוץ דפנה. במקום ללמוד או לעבוד ברחתי לפלמ"ח". הם הכירו כשהיא הייתה בת 8 והוא בן 19.
רחל: "מרקו שירת בפלמ"ח יחד עם אחי, דוד. גרנו אז בתל־אביב, באיזור התחנה המרכזית הישנה, ובכל חופשה מרקו בא אלינו עם אחי, לנוח ולאגור כוחות. הוא היה אז בחור יפה וחתיך. בפעם הראשונה שנפגשנו הוא הביא לי שוקולד ואמר 'אני מחכה לך, כשתגדלי - נתחתן'. רציתי לגדול ולהתבגר כדי להיות שלו. התחלנו לצאת כשהייתי בת 16 והוא היה בן 27, הלכנו לקולנוע ולהצגות, אבל לא הייתי היחידה. הוא יצא עם עוד כמה בחורות בעת ובעונה אחת. היה לו מכתב אהבה אחד שהוא שיכפל ושלח לכולן. הוא אספן כפייתי, עד היום הוא שומר את כל המכתבים שהוא קיבל ושלח".
מרקו: "אבל לרחל אני קורא 'אשתי הראשונה'. אין עוד מלבדה".
רחל: "מאז שהתחלנו לצאת מרקו שאל שוב ושוב 'מתי נתחתן?'. אהבתי אותו מאוד, אבל הגבתי בספקנות. לא האמנתי שזה באמת ייצא לפועל מפני שכבר אז היינו אנשים שונים לחלוטין במנטליות, בחינוך, בתרבות, בכל התחומים".
מרקו: "מי אמר שזה רע? אנחנו שני ניגודים שהתחברו".
רחל: "הוא עבד אז בצים ויצא להפלגות ארוכות. למדתי אז בסמינר לוינסקי, ואבא שלי, שהיה רב, לא הסכים שאלך לצבא. בגיל 18, כשאמרתי לאבא שאני רוצה להתחתן עם מרקו, הוא צעק עליי 'תלכי לצבא!' הוא לא רצה שאתחתן עם בולגרי אפיקורס".
מרקו: "מה לעשות, בחיים שלי לא שמתי תפילין".
רחל: "בסוף העמדתי את ההורים שלי בפני העובדה - 'אני אתחתן גם אם אתם לא תהיו בחתונה שלי' והם נאלצו להיכנע. הם נתנו לנו את כל מה שיכלו לתת מבחינה כלכלית. למרקו לא היו שתי לירות כדי לקנות לי טבעת, אז אמא שלי אמרה 'קחו את הטבעת שלי'. מרקו לא הסכים".
מרקו: "שאני אקח את הטבעת של אמא שלה? בסוף לקחתי את הטבעת של גיסתי".
רחל: "לא, בסוף מצאת שתי לירות לקנות לי טבעת. גיסתי השאילה לי את השמלה שהיא לבשה בחתונתה. התחתנו באולם 'חן' בשכונת שפירא, שבאותם ימים נחשב לאחד מהטובים".
מרקו: "בכתובה כתבתי לרחל 500 לירות. אבא שלה שאל 'זה הכל?', אז הוספתי עוד שני אפסים. אמא שלי אמרה לכל מי שהיא מכירה ביפו 'תבואו, תבואו, הבן שלי מתחתן', וכולם באו, כי ידעו שיהיה אוכל".
רחל: "אמא של מרקו רצתה מאוד שהבן שלה סוף־סוף יתחתן. מצד שני, היא רצתה שהבן שלה יתחתן רק עם בולגרייה. בסוף היא קיבלה אותי. לימים גם הוריי קיבלו את מרקו ואהבו אותו כמו בן".
מרקו: "מהצד של רחל באו אולי 30־20 איש. מהצד שלי באו 500 בולגרים שהתנדבו להביא משהו, בורקס, עוגה".
רחל: "מהצד שלי הביאו סנדוויצ'ים ושתייה. לירח דבש נסענו לקיבוץ הגושרים, להתארח אצל חברים. בדרך חזרה הגענו לחיפה וגילינו שאין לנו מספיק כסף לעלות לאוטובוס לתל־אביב. מרקו מכר את מכונת הגילוח שלו וקנינו שני כרטיסים. בהתחלה גרנו בדירת חדר עלובה ואחרי זה עברנו לדירה שבה אנחנו גרים כבר 50 שנה".
מרקו: "רציתי לקנות לה פנטהאוז, אבל היא לא רצתה. אין לה עיניים כבדות. זה לזכותה".
רחל: "זה לא לזכותי. אנחנו פשוט שונים. לי טוב במקום שבו אני נמצאת".
על אף שלמדה הוראה היא עבדה כמנהלת חשבונות בארגון הגג של שישים קיבוצים מהדרום. הוא החליף מקצועות, לדבריה "אולי חמישים פעם. כשנמאס לו ממשהו הוא עבר למשהו אחר. הוא קנה מחסן ביפו והחזיק בו גרוטאות של מתכת, הוא עבד בדואר, היה מציל בים, עבד בטיהור מים בבריכות שחייה, אחר כך התקין דודי שמש, מה הוא לא עשה". ב־25 השנים האחרונות מרקו מדריך טיולים בבולגריה.
רחל: "חודש אחרי החתונה הוא הפליג לחודש והמסע התארך לשלושה".
מרקו: "לא באשמתי. האונייה התנגשה והייתה בהמבורג, בתיקונים".
רחל: "כשהוא חזר כתבתי לו מכתב גירושים והוא שיכנע אותי להישאר. אלף פעם רציתי להתגרש כי הבנתי שהוא לא אדם יציב. מחר בבוקר הוא יכול לקום, להגיד שלום ולהיעלם. אין לנו ילדים מפני שפעם, כשרציתי לעזוב, גיליתי שאני בהיריון ועשיתי הפלה. אחר כך, כשרציתי ילד, כבר לא הלך. רציתי מאוד לאמץ, אבל מרקו לא רצה".
מרקו: "לפי ההלכה היהודית, יכולתי להתגרש אחרי שבע שנים מאישה שלא יכולה להרות וללדת, אבל שאני אעזוב את רחל, אשתי הראשונה? נכון, לא התלהבתי מרעיון האימוץ. אמרתי לה 'אני לא רוצה ילד זר בבית, או שהוא שלנו - או כלום'. וככה עברו השנים וזה כבר לא רלוונטי".
רחל: "למזלי, אנחנו גרים בחמולה עם האחיינים שלי וילדיהם, ויש לי שתי נינות מהם".
מרקו: "אימצנו את האחיינים שלה בצוואה שלנו. הם יקבלו את הרכוש שלנו. ככה זה בחיים. אמא שלי נפטרה אצלי בבית, וגם אבא שלה, שבהתחלה לא רצה אותי, נפטר אצלי בבית. בגיל מסוים מתחילים לחשוב על המוות".
רחל: "האחיינית שלי, שהיא בת שלי לכל דבר, הבטיחה לי 'אתם לא תישארו לבד. כשאחד מכם ילך השני יעבור אליי'. לא שאני מחכה לזה, אבל שמחתי לשמוע שאני מסודרת".
אתם רבים על כסף?
מרקו: "לא, כי לי אין כסף, חוץ ממה שאני מקבל מגרמניה. יש לנו חשבון משותף ואני מעולם לא התעסקתי בענייני כספים בגלל שידעתי שזה ישאיר אותנו בלי גרוש. בעיניי, צריך כסף רק בשביל קיום בסיסי".
רחל: "בטח, את כל מה שהיה לך ביזבזת על בקבוקי 'שאנל' וכל מיני כאלה".
מרקו: "בשבילך. מה, קניתי לאישה אחרת? רחל תמיד דאגה שיהיה אוכל בבית ושתהיה ארוחה, אבל אני מוכן לאכול אבנים. יותר חשוב לי להיות מבסוט, כי רק מתנה אחת קיבלתי מבורא עולם - החיים. החיים צריכים לעבור טוב, בלי מריבות, זו דעתי, אבל אין יום שאנחנו לא רבים. ואגב, אני תמיד יודע שאני צודק במאה אחוז. אני גם אומר 'אם מישהו עשה לך משהו רע - אל תחזיר, להפך, תעשה לו טוב' בגלל שאני מאמין בגורל".
רחל: "ככה הוא. גם מחר הוא יכול לחטוף קריזה ולנסוע לשלושה חודשים, למרות שהוא כבר הסתובב כמעט בכל העולם. עכשיו אנחנו רבים בגלל שיש לו קבוצה לבולגריה, ואני רוצה להצטרף והוא אומר לי 'לא לוקחים אישה לעבודה'. זה המשפט הקבוע שלו".
מרקו: "משפט חכם".
רחל: "אם לא הייתי אוהבת אותו, לא הייתי מקבלת את כל השיגעונות שלו. גם לטקס של חידוש הנדרים הסכמתי רק בגלל שמרקו כל כך התלהב ורצה. אני לא התלהבתי, לדעתי זה בכלל מנהג נוצרי. אבל מרקו, שהוא הרבה יותר מוחצן ממני, לחץ".
מרקו: "ואת מצטערת?"
רחל: "לא, היה מרגש. ביקשתי מהאחיין שלי שיעשה לי טובה ויביא לטקס את אחי, שנמצא במוסד סיעודי. כשראיתי אותו היה לי טוב בלב, כי זה האדם היחיד ממשפחתי שנשאר בחיים".
בטקס רחל אמרה למרקו: "אני אוהבת אותך כמו זוג צעיר שזה עתה הכיר ומקווה שנמשיך ככה". מרקו אמר לרחל: "לא הצלחנו להביא ילדים לעולם, אך מילאנו את ביתנו באהבה גדולה וחום רב. תודה רבה על חברות של 70 שנה ולעוד הרבה שנים של בריאות, טיולים וחגיגות משותפות".
לפנייה לכתב/ת 
