אם ייווצר בעתיד משבר אקולוגי חמור בעולם, השאלה המתחייבת תוטח בפני הדור שלנו: מדוע לא פעלתם יותר כדי לשמור על כדור הארץ. אחת ההאשמות המרגיזות תהיה שדווקא צעדים שלא מחייבים הוצאות כספיות גדולות לא בוצעו, בין היתר בגלל עצלות ובורות. כ־805 מיליון בני אדם רעבים חיים היום בכדור הארץ, כשבמקביל מדי יום נזרק לזבל שליש מהמזון המיוצר ברחבי העולם. מספיק שרבע מהמזון המבוזבז יועבר לאותם רעבים — ונפתרה בעיית הרעב הגלובלית. תרחיש כזה יצמצם משמעותית גם את הזיהום העולמי, מאחר שהמזון המבוזבז לא יסיים את דרכו בפח הזבל השכונתי.

שני גורמים עיקריים אחראים להשלכת המזון: יצרני המזון — והצרכנים, שאחראים לקצת יותר ממחצית הכמות. התרומה שלנו, הצרכנים, לצמצום זריקת המזון יכולה להיות פשוטה: לקנות פחות אוכל, ולנצל טוב יותר את מה שנמצא בבית לפני שיוצאים לקניות. היעד הזה יושג בעזרת שינוי דעת קהל. זה חייב לבוא מהממשלות, מאחר שתאגידי המזון לא צפויים להפסיק למכור לנו את הקונספט של עושר, גודש וצריכה מוגזמת. את המזון שלא נרכש ומוטמן על ידי התאגידים באדמה מדי יום מנסים בבנקי המזון במדינות השונות להציל ולהעביר לרעבים.

מאכילים 57 מיליון

"זה מתסכל נורא", אומרת ליסה מון, נשיאת בנק המזון העולמי שביקרה בישראל לפני כחודש, בהתייחס להחמצה של האכלת רעבי העולם מסיבות של חוסר אכפתיות ועצלות. "התפקיד שלנו הוא לשים את היד על אותו שליש מהמזון שנזרק — ירקות, אוכל מעובד, בשר — ולשנע אותו לרעבים. הבנק העולמי הוקם ב־2006 וכיום יש כבר בנקי מזון ביותר מ־70 מדינות, 32 מהם תחת ה'מטרייה' שלנו. בערך שני שלישים מהמדינות שבהן קיים בנק מזון הן מדינות עולם שלישי. 70 הבנקים האלה מאכילים 57 מיליון איש ברחבי העולם מדי שנה".

מון, 36, עומדת בראש הבנק, שהוא ארגון שלא למטרת רווח הממוקם בשיקגו, מזה שנה וחצי. במסגרת תפקידה היא פועלת לקידום המודעות לתופעת הבזבוז בקרב ממשלות ברחבי העולם, בין השאר באמצעות פגישות עם מקבלי החלטות במדינות השונות. בנוסף, היא פועלת לפתיחה של בנקי מזון מקומיים ובהפצת ידע בין הבנקים השונים.

לדבריה, "מאחר שהצלת מזון היא מטרה כלל־אנושית, מתבקש שבנקי המזון האלה יהיו גוף ממשלתי, אבל זה לא המצב. ברוב המדינות מדובר בעמותות שלא מקבלות מימון ממשלתי, אבל יש מקומות כמו ברזיל, שהגדירה את נושא האכלת הרעבים כמטרה לאומית, שם הממשלה תמכה בהקמת כמה בנקי מזון בכל המדינה ומממנת אותם באופן מלא. גם בדרום־קוריאה הממשלה היא שמממנת את בנק המזון הלאומי, ואילו האיחוד האירופי משקיע סכומים קטנים יחסית בהצלת מזון. אחד הדברים החשובים שממשלה יכולה לעשות כדי לעודד יצרנים לתרום אוכל מבוזבז הוא לפטור את הפעולה הזו ממס או לתת תמריצים. בבולגריה, למשל, המיסוי על הצלת מזון היה בתקופה מסוימת גבוה מההפסד הכרוך בזריקתו. זה מטורף".

בנק המזון הישראלי הוא עמותת "לקט ישראל" שלא נתמכת על־ידי הממשלה, למרות שישראל מדורגת במקום הלפני אחרון באירופה בכמות המזון שנזרק לזבל מדי שנה. הארגון, שהוקם ב־2003, מציל אוכל מיצרני מזון ישראלים ומעביר אותו לעמותות נזקקים ברחבי הארץ כדי שאלה יחלקו אותו לנזקקים והרעבים באזוריהן. "לקט ישראל" מצילה מזון יבש, אוכל חם וארוז וגם ירקות ופירות, כשלדברי מון "מה שיוצא דופן ב'לקט' זה שבניגוד לבנקי מזון אחרים בעולם מרבית המזון שהם מצילים הוא סחורה חקלאית".

הארגון מחזיק מרכז לוגיסטי גדול בצפון רעננה, שאליו נאספים טונות של פירות, ירקות ומוצרי מזון אחרים, ממוינים לארגזים בגדלים אחידים ונשלחים על ידי צי משאיות לכל רחבי הארץ. "קח למשל מוצר של מחלבה", מסביר גידי כרוך, מנכ"ל הארגון. "באיזשהו שלב היצרן לא יכול למכור אותו יותר, כי עוד שלושה ימים הוא פג תוקף, ואנחנו פה כדי לומר לאותו יצרן שעדיף לו לתת לנו את המוצר הזה כדי שאנחנו נדאג לשנע אותו לוגיסטית לאן שצריך. זה יוצא לו יותר זול מאשר עלות ההובלה וההטמנה של המוצר הזה באדמה. בשוק הירקות והפירות זה קורה אפילו יותר, כי אם המלפפון לא עומד בסטנדרט ויזואלי מסוים של אורך, צבע וצורה הוא פשוט לא יכול להימכר".

המבורגר חצי אכול?

מון מתגאה בכך שבנקי המזון ברחבי העולם, ו"לקט" ביניהם, לא מבקשים מתאגידי המזון לתרום לצדקה באמצעותם אלא מציעים להם שותפות שמשתלמת להם כלכלית. "לכל תאגיד מזון יש מזון מבוזבז שנזרק, וזה אחרי שהושקע כסף ברכישת המזון, בייצורו, בשינועו ובמכירתו. התאגיד נאלץ להשקיע כסף בהטמנה של האוכל המבוזבז באדמה, ולרוב זה זול יותר לתרום אותו לבנק מזון מאשר להטמין אותו. ועדיין תאגידים רבים לא עושים את זה, גם בגלל החשש מתביעות (ראו מסגרת) אבל בעיקר בגלל בורות. הם לא בהכרח מכירים את בנקי המזון, לא מודעים לרצינות העבודה וליכולות שלהם, ובעיקר לא למודל הכלכלי שלהם".

בסופו של דבר יש פה עניין פסיכולוגי, כי אנשים ששומעים "הצלת מזון" מדמיינים המבורגר חצי אכול ונרתעים מהמחשבה לאכול אותו.

ליסה מון: "זו באמת טעות נפוצה, כי המזון שאנחנו מקבלים הוא למעשה אותו מוצר בדיוק שאתה קונה כצרכן, רק שאתה מקבל אותו מערוץ אחר. האוכל שבנקי מזון מספקים אינו נחות או פחות ראוי מהאוכל שאנחנו משלמים עליו, אבל עבודת ההסברה הזו היא בדיוק המשימה שלי, כשאני נוסעת לאירועים כמו ה־G8".

2014 הייתה שנת המאבק בזריקת אוכל באיחוד האירופי. זה הניב תוצאות?

"חוק חדש שעבר בצרפת קובע, כי לחנויות מזון אסור לזרוק מזון והן מחויבות לתרום אותו לבנק מזון מקומי או למחזר אותו. זה לא קרה שם במקרה: בצרפת יש מסורת בת 25 שנה של הצלת מזון. תאגידי המזון סומכים על בנקי המזון המקומיים, ונהגו אפילו להעביר אליהם את המזון המבוזבז שלהם עוד לפני החוק המדובר. באיחוד האירופי גיבשו מדיניות שאומרת כי הכי טוב שיצרנים פשוט יימנעו מייצור־יתר אבל אם בכל זאת נוצרת סחורה מבוזבזת צריך לתרום אותה קודם כל לארגוני הצלת מזון. אם לא להם אז לטובת ייצור אנרגיה, אם לא — אז להאכלת חיות, ואם לא — אז לקומפוסט. סדר העדיפויות הזה הוא המדיניות הרשמית של האיחוד בכל המדינות הנכללות בו".

סיבה לאופטימיות

את מרגישה שהניסיונות לרתום ממשלות למאמץ להצלת מזון נושאים פרי, או שזו מלחמה בטחנות רוח?

"בתפקידי הקודם עבדתי בגוף בשם Chicago Council of Global Affair, ושם הצלחנו להשפיע על עיצוב מדיניות ארה"ב בנושא המזון ועל החקיקה האמריקאית. הייתי חלק מפרויקט של מדינות ה־G8 לייצור מזון באפריקה, מאחר שכ־50% מעניי העולם עובדים בחקלאות ותלויים בה, רבים מהם אפריקאים. הפרויקט שלנו תמך וליווה חקלאים ממדינות העולם השלישי כדי שישפרו את יכולות הגידול שלהם, יבנו הכנסה טובה ויוכלו לכלכל את עצמם ולא לרעוב ללחם. הנשיא אובמה התחייב בזמנו להשקיע שלושה מיליארד דולר בחקלאות באפריקה, ושאר התקציב מגיע ממדינות G8 נוספות. אני מזהה שינוי אצל מקבלי ההחלטות בעולם, גם אם הוא איטי, וזה נותן לי סיבה לאופטימיות".