כוח הכאב
הם לא רק ידידים ושכנים, הם גם חברים לנשק שהוזעקו לפיגועים סמוך לבתיהם, הצילו זה את זה, ושכלו בעצמם בני משפחה. אנשי יו"ש, המשרתים יחד בכיתות הכוננות ובמילואים, מתכנסים לראשונה כדי לדבר על הפחד כשהביפר מצפצף, תחושת הכישלון כשאירוע נגמר באסון, והרגע שבו המשימה הופכת לבלתי אפשרית. "האנשים כאן הם מפעל לכוחות נפש", אומר דביר מוסאי, שנפצע קשה בפיגוע, "זו לא בחירה אם להמשיך איתם. זה או כן או כן"
הקורים הלופתים אותם זה בזה סבוכים וכואבים. האחד חולץ בלא דופק על גב חברו, שאיבד את בתו בפיגוע. השני איבד את עינו באותו פיגוע מכדור שירה חבר שלישי, בעת שניטרל מחבל. רביעי סוחב פציעה קשה מאז היה בן 13, והחמישי איבד את אשתו בפיגוע דקירה. מבלבל? בהחלט. זר לא יבין את התסבוכת המבעבעת ביניהם.
הם לא רק ידידים ושכנים, הם גם חברים לנשק המשרתים יחד במילואים ובכיתות הכוננות של גדוד הגמ"ר (הגנה מרחבית) של חטיבת יהודה. למרות הקרבה היומיומית והמבצעית, עוד לא ישבו כך במעגל ודיברו בגלוי לב על הרגעים הקשים שחוו יחד ולחוד. בפתחה של שנה חדשה הם עושים זאת לראשונה על ספסלי העץ בחטמ"ר יהודה. מתחתם בוהק הדשא הסינטטי. מדי פעם גם עיניהם.
"יצאתי מהסמטה על הגב שלו", טווה אלכס בן זיקרי קור דקיק ראשון ומצביע על עמיחי אריאל. "הסמטה" היא שם קוד לפיגוע בשנת 2002 בציר המתפללים בסמטה המחברת בין קריית־ארבע למערת המכפלה. באירוע הקשה נהרגו 12 ישראלים, חיילים ואזרחים, חברי כיתת הכוננות. בין ההרוגים היו גם מח"ט חברון, דרור וינברג, וקצין הביטחון של קריית־ארבע, יצחק בואניש.
"אלכס זה תחיית המתים. המקרה שלו כל כך נדיר, שאי־אפשר ללמוד ממנו שום דבר על מקרים אחרים", אומר עמיחי אריאל, איש חינוך ואדמה שהיה בין מקימי כיתת הכוננות בקריית־ארבע ב־1998. הוא ובן זיקרי הוקפצו כחברי כיתת כוננות משולחן השבת אל הקרב בסמטה. "כשאלכס נפצע, ניסיתי להרים אותו בסחיבת פצוע. הוא היה עם אפוד קרמי ובגלל זה שקל 100 קילו. אני בחור חזק. הצלחתי להעמיס אותו, אבל איך שהתרוממתי, חלף צרור מעליי. מיד הורדתי אותו. בסוף הרמתי אותו יחד עם עוד לוחם. פולסים של דם השפריצו מהגרון שלו. אני זוכר שצעקתי: 'מה עושים? קחו אותו מהר. אין לו סיכוי, מהר'".
"יצאתי מהסמטה בלי דופק, עם אובדן דם של שני ליטר", מספר בן זיקרי עם מבטא צרפתי המלווה אותו מאז עלה ארצה לבד בגיל 16. "ראיתי את המחבל לשבריר שנייה. היה לו משהו על הראש ואני חשבתי שזו קסדה ושאולי מדובר בחייל צה"ל. הזהירו אותי מאוד מירי על כוחותינו. המחבל ניצל את ההיסוס שלי וירה ראשון. הכדור פגע בנשק שלי והוא התפרק לארבע חתיכות שחדרו לצוואר. ידית הדריכה ננעצה בעורק הראשי. ראיתי איך אני מדמם בקשת, אמרתי 'שמע ישראל' ואיבדתי את ההכרה".
שלושה רופאים הוקפצו לטפל בשטח בפצועי הפיגוע שרוכזו במנחת המסוקים. ד"ר דוד משאלי כירורג בכיר בתל השומר, ד"ר יצחק גליק מאפרת, וד"ר מרק ריצ'מן, שהתארח במקרה בביתו של גליק באותה השבת. "ד"ר ריצ'מן הגיע לשבוע ארצה כדי להתנדב בצה"ל", מספר בן זיקרי. "הוא ביצע עשרות ניתוחי שדה בעירק כקצין רפואה בכיר בצבא האמריקאי. לאור ניסיון העבר שלו, הוא ידע באופן ודאי שאין לי סיכוי לשרוד. הוא החליט בכל זאת לטפל בי כדי שיהיה מסוגל להסתכל לאלמנה וליתומים בעיניים ולומר, 'עשיתי כל מה שיכולתי'. הוא לא דמיין לרגע שחודשים אחר כך נשב יחד על פיצה טובה בבית קפה ירושלמי.
"אמרתי לו שכל אדם שעובר חוויה, לפעמים אחר כך מעצים אותה מעבר למה שהייתה והופך אותה למיתוס. שאלתי אותו אם זה באמת נכון שהייתי חצי מת ואני נס מהלך. הרופא הסתכל עליי ואמר בלי היסוס: 'אתה לא אמור להיות כאן. אדם שהוציאו אותו עם פציעה כמו שלך, שמו אותו בקצה של מנחת המוסקים וכבר התחילו לכסות את הפנים שלו בשמיכה, לא אמור היה לשרוד'. אז היום, כשאני מספר את הסיפור, אני יודע שאני מספר מיתוס, אבל זה מיתוס נאמן למקור".
כשהמורים הופכים לחיילים
"גדוד הגמ"ר יהודה אחראי על הגנת היישובים בגזרת חטיבת יהודה בעת מלחמה", מסביר המג"ד, סא"ל במיל' יובל אזולאי. "כשחיילי הסדיר מוקפצים צפונה, ללבנון או לעזה, חיילי ההגמ"ר מגויסים מיד ותוך כמה שעות האחריות על הגנת היישובים עוברת אלינו, כמו גם סיוע לכל צורך נדרש אחר בחטיבה. כל פלוגה בגדוד מגנה על קבוצת יישובים סמוכים, ומקצה לקצה הגדוד מגן על 24 יישובים בגזרת החטיבה. על כל יישוב מופקד מפקד מחלקה, האחראי על ביטחון היישוב בזמן חירום.
"הלוחמים והמפקדים בגדוד הם ברובם תושבי הגזרה. הם מכירים אותה היטב וזמינים לקריאה בכל עת. ההרכב האנושי הזה יוצר חיבורים לא שגרתיים בנוף הצה"לי. לדוגמה, קצין שמפקד על המורה שלו מבית הספר היסודי". את הדוגמה הזו אזולאי מכיר מקרוב: מוריו, הרב חנוך כהנא והרב עמיחי אריאל, הפכו לפקודיו.
"מחצית מלוחמי הגדוד בזמן חירום נוטלים חלק פעיל בהגנת הגזרה גם לא בעת מלחמה", מסביר אזולאי. "הלוחמים האלה משובצים בכיתות הכוננות היישוביות ומהווים כוח מענה ראשוני לכל אירוע ביטחוני ביישוב. לוחמי כיתות הכוננות מאומנים במסגרות צבאיות".
"יש פה סיטואציה מאוד מיוחדת", מוסיף שוקי גלבוע מקריית־ארבע, שהצטרף להגמ"ר לפני שנים אחדות והקים את בית הספר להגנת היישוב, שבו הוא מאמן את כיתות הכוננות. "עד לרגע שבו אני מוקפץ לאירוע כחבר כיתת כוננות, אני אזרח. ברגע שאני מוקפץ, אני הופך לחייל, למרות שאני יוצא אל השטח בלי מדים. בעבר צה"ל לא ידע איך להתייחס לפצועים ולהרוגים של כיתות הכוננות, היום הם נחשבים חללים ופצועים של צה"ל לכל דבר ועניין".
בעבר היו גם מי שקראו לכיתות הכוננות פלגנות והתרעמו על הערבוב בין האזרחי לצבאי.
"גל הטרור האחרון הוכיח שכיתות הכוננות הן מענה אפקטיבי ברגע האמת מול מחבלים", אומר רס"ן איתן דנא פיקאר, קצין הגמ"ר, היחיד מבין החבורה המשרת בקבע. "לצד המוטיבציה האדירה של חיילי הגמר וחברי כיתת הכוננות, יש להם את היתרון של הכרת השטח. כשמודיעים בקשר שיש מחבל בבית משפחת אריאל, הם יודעים מיד היכן הבית ומגיעים הראשונים לזירה".
אזולאי: "בצה"ל הבינו את זה היטב. היום הצבא פועל כדי לעבות את גדודי הגמ"ר בלוחמים נוספים, שהם דווקא תושבי הגזרה. ישנה עבודת מטה צה"לית בנושא גדודי הגמ"ר, שתכליתה לנייד מיחידות חוץ כמה שיותר לוחמים המתגוררים בגזרה לטובת השתלבותם בהגנת היישוב בחירום ובשגרה".
מחבל בחדר הילדה
באותו קרב בסמטת המתפללים, לאחר שסיים לפנות את בן זיקרי, פינה עמיחי אריאל גם חבר נוסף שנפצע קשה מאוד. כשהגיע לבקר אותו בבית החולים, אמרו לו שאין עם מי לדבר, שהוא מאושפז בטיפול נמרץ נשימתי, והפנו אותו לחדר של בן זיקרי. "ובחדר הזה מצאתי את אלכס יושב על המיטה ומשחק עם הבן שלו. מיד בירכתי בקול רם, 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם מחיה המתים'", רועד קולו של אריאל. הוא מספר בדמעות על פעם נוספת שבה בירך מחיה המתים, על חבר אחר שניצל מהפיגוע במגדלי התאומים בניו־יורק. "אני מקווה שאוכל לברך בשלישית את הברכה", הוא נחנק, "כשאפגוש שוב את הלל".
הלל אריאל, בתו בת ה־13, נרצחה בדקירות סכין על ידי מחבל שחדר לביתם בקריית־ארבע ביולי 2016. בשונה מהאירוע בסמטה, הפיגוע הזה קרוב ומדמם. כיתת הכוננות של קריית־ארבע הוקפצה גם אז. שניים מחבריה, שוקי גלבוע וחנוך כהנא, הגיעו ראשונים אל בית משפחת אריאל. כהנא הוא ממקימי כיתת הכוננות בקריית־ארבע וחייל ותיק בהגמ"ר. לפני עשר שנים, כשקיבל פטור משירות מילואים, נאבק כדי לשוב. אחרי התערבותו של המח"ט, גויס מחדש, והיום, בגיל 52, הוא עדיין לוחם פעיל.
"היה זיהוי ודאי של כניסת מחבל ליישוב", משחזר גלבוע. "אשתי חזרה ממשמרת לילה כאחות בבית החולים הדסה עין כרם ותיכננה ללכת לישון כשהביפר ציפצף. נפרדתי ממנה ורצתי החוצה. הרב חנוך ואני הגענו ראשונים לבית. עשינו סקירה בחצר ושמענו רעש חשוד. התקשרנו לעמיחי כדי לברר אם יש מישהו בבית. עמיחי ענה שהוא בדיוק יורד מטרמפ ליד הבית".
כשאריאל הגיע, הוא רץ מיד לחדרה של הלל, שהייתה לבדה בבית. יחד איתו רץ גלבוע. כהנא פנה ימינה, כדי לסרוק את הסלון. הזעקה המרה של אריאל עוד מהדהדת בראשם של גלבוע וכהנא. מיד אחריה התעשת האב והחל בהנשמת בתו.
"מהחדר הסמוך לחדרה של הלל הגיח המחבל", מספר כהנא. "הבית היה חשוך. ראיתי אותו מהגב. חשבתי שמדובר בחבר נוסף של כיתת הכוננות, אבל אז הקב"ה הרים לי את הראש למעלה. ראיתי חנית ביד שלו ושעוד רגע הוא דוקר את שוקי בצוואר. אני זוכר ששמעתי בת קול, 'תירה, תירה כבר. בלי פלפולים. אתה לא בבית מדרש'. זה הכל שברירי שניות. הבנתי שאני חייב לירות בזהירות כדי לא לפגוע בשוקי. החלטתי לירות לכיוון מטה, לפגוע בגב של המחבל וכך להקטין את הסיכוי לפגיעה בשוקי. הכדור הראשון לא עצר את המחבל. יריתי עוד כדור".
בין הכדור הראשון לשני, עשה גלבוע מה שכל חייל מיומן אמור לעשות במצב כזה: הוא התכופף כדי להנמיך צללית. הכדור יצא מגופו של המחבל, חדר לראשו של גלבוע ויצא מעינו. "אני רואה את שוקי עף, ממש עושה סלטה ומבין שפגעתי בו", מספר כהנא, "אבל גם קולט שהמחבל שנפל מתרומם ומנסה לדקור אותו".
"אני חשבתי שהמחבל הוא זה שיורה ושעוד רגע הוא עושה לי וידוא הריגה", מספק גלבוע את הצד שלו. "הייתה בי השלמה. אנחנו יודעים איפה אנחנו חיים, מכירים כבר אובדן. אחותי איבדה את בעלה אלירז פרץ בעזה. כשאתה קופץ לאירוע כזה של חדירת מחבל, אתה יודע שיש סיכוי טוב שתיפצע או תיהרג. בסופו של דבר, הודות לחנוך, המחבל הספיק לדקור אותי רק פעמיים ברגל".
"הבנתי שאני חייב קודם לנטרל את המחבל לפני שאני ניגש לטפל בשוקי הפצוע", מספר כהנא. "קפצתי מעל המחבל ונתתי לו עוד שניים־שלושה כדורים עד שהוא נוטרל. ואז הגיע הרגע הכי קשה. ניגשתי לשוקי. הייתי בטוח שהוא גמור. פתאום הוא דיבר. הוא אמר לי: 'חנוך, אני פצוע קשה בראש, לך תקרא לכוחות הצלה'. זה עשה לי מאוד טוב לשמוע שהוא מדבר, ועוד לעניין. ניסיתי להזעיק כוחות באמצעות מכשיר הקשר. לא הצלחתי. יצאתי החוצה ויריתי מטח כדורים לאוויר".
"ירית באוויר?" מתפלא גלבוע. "את זה אני לא זוכר".
"בטח שהוא ירה באוויר", אומר איתן דנא פיקאר. "מיד כששמעתי את הירי, הזעקתי את כל הכוחות".
שולמית גלבוע, רעייתו של שוקי, המתנדבת גם כנהגת אמבולנס, קיבלה את הדיווח על שני פצועים קשים. "ברגע שיצאתי מהבית, הייתה לשולמית הרגשה רעה", מספר גלבוע. "מיד כשהגיע הדיווח על פצועים, היא התקשרה לחדר המיון בבית החולים וביקשה להכין את חדר הטראומה לקליטת הפצועים. 'זה בעלי', אמרה, למרות שלא היה לה לכך שום אישור לבד מתחושת הלב". שולמית מיהרה לזירה ועלתה על האמבולנס שבו פונה שוקי. היא הייתה זו שטיפלה בו ברגעים הקשים עד להגעה לבית החולים.
"לקח לי זמן עד שהבנתי שנפצעתי מכדור של חנוך", מספר גלבוע. "ברגע שהבנתי את זה, ביקשתי מיד לשוחח איתו, כדי להרגיע אותו. אמרתי לו שאני אוהב אותו ולא כועס עליו, ומאז הקשר בינינו רק התחזק".
למחרת האירוע הגיע כהנא לבקר את גלבוע בבית החולים. "שאלתי את שולמית מה להביא לו. היא אמרה לי שהוא לא אוכל את האוכל של בית החולים, ולכן הכי טוב שאביא לו חביתה. רציתי להביא חביתה חמה, אז בחנייה של בית החולים הדלקתי גזייה והכנתי לו חביתה". "זו כמובן הייתה חביתת עין", צוחק גלבוע.
אולטימטום מהאישה
לצד ההומור, גלבוע מתמודד לא רק עם אובדן עין, אלא גם עם הפלאשבקים שמציפים אותו מעת לעת. מי שסייע לו מהרגע הראשון בהתמודדות הנפשית והפיזית הוא דביר מוסאי. מוסאי נפצע קשה כשהיה בן 13. מאז, כבר 15 שנה בית חולים הדסה עין כרם הפך לביתו השני. לצד שירות מילואים בהגמ"ר יהודה, הוא מתנדב ב"נשות הדסה - ארגון נשים ציוניות באמריקה" ועובר בין פצועי הפיגועים. מקשיב, מחזק, מגלה סימנים ראשונים של פוסט־טראומה ומלווה בתהליך השיקום הארוך.
"יש לי חוב לחטיבת יהודה", אומר דביר. "מבחינתי לשרת פה זה סגירת מעגל. נפצעתי פה, ב'חלקת כלב בן יפונה', במסגרת טיול של בית הספר. דרכתי על מטען עם מנגנון של פס דריכה. המטען היה מיועד לנתי עוזרי, שעיבד את החלקה. יותר מאוחר מחבלים הצליחו לרצוח את נתי, אבל באותו אירוע אני נפצעתי קשה מאוד יחד עם עוד שני נערים. מתו לי הרגליים. אחרי אינסוף ניתוחים הצליחו להחיות אותן.
"דרור וינברג, המח"ט, הגיע לבקר אותי בבית חולים. הוא אמר לי שאני אשרוד את הפציעה ועוד אזכה לשרת אצלו בחטיבה. חצי שנה מאוחר יותר דרור נהרג, אז לא זכיתי לשרת אצלו, אבל זכיתי לשרת בחטיבה. מבחינתי זה מימוש של צוואה. מאחר ועברתי לגור בהדסה ואני כבר מטופל שם 15 שנה, ואפילו הדייט הראשון עם אשתי היה בהדסה, התחלתי ללוות בעצמי פצועים. כך אני מלווה את שוקי שהוא גם פצוע וגם חבר למילואים".
החיבור הזה הוא לא מוגזם? אנשים נפצעים ועוברים הלאה, פה כולם ממשיכים לחיות אחד עם השני באותן זירות פיגועים.
"יש אנשים שבוחרים להתנתק, לעבור לאזור מגורים שקט יותר. זה מאוד מובן. זה באמת לא פשוט לחיות לצד האנשים שהם חלק מהטראומה. אני באופן אישי לא הייתי מעולם שוב בזירת הפיגוע שבה נפצעתי. זה קשה מדי עבורי".
בן זיקרי: "אוי ויי. נזכרתי בפדיחה רצינית שעשיתי איתך. כשנפצעתי, באת לבקר אותי בבית חולים. הייתי מבולבל ולא בדיוק זכרתי מי אתה. שמעתי שאתה ועוד נער מדברים על כך שאתם מחפשים עבודה, אז אמרתי לך שיש עבודה בקטיף בשדה כלב. איזו פאשלה עשיתי. עד היום לא התנצלתי".
מוסאי: "הכל בסדר, אלכס".
למה בעצם אחרי פציעות ואובדנים אתם ממשיכים לשרת? כבר עשיתם את שלכם, לא?
גלבוע: "חזרתי מיד למילואים ולכיתת הכוננות. לשמחתי אני פוגע לא רע גם עם עין אחת. היה לי ברור שאני חוזר. הדבר הראשון שעשיתי אחרי שהשתחררתי מבית החולים היה ללכת לקחת נשק. זה מה שמחזיר לי את הביטחון. אתמול היה מחבל 300 מטר מהבית שלי. אנחנו חיים כך בשגרה. זה לא עניין של אם אני יכול לחזור לפעילות. זו חובה. מבחינת אשתי זה מאוד לא פשוט. האירוע בחלמיש עשה לנו פלשבקים. היו גם התלבטויות ללכת אולי לגור בגולן, במקום יותר רגוע. החלטנו להישאר".
בן זיקרי: "לפני ששירתתי בהגמ"ר שירתתי בגולני. במלחמת לבנון השנייה הגיע צו שמונה. הייתי אז בעיצומו של תהליך שיקומי כנכה צה"ל וכמי שסובל מפוסט־טראומה. בלי היסוס ביטלתי טיסה לחו"ל עם כל המשפחה. אנשים ראו אותי, אב לשישה ילדים, נכה צה"ל, חי על תרופות, מתייצב לקרב – זה העלה להם את המורל. פתאום אנשים הפסיקו להתלונן. אחרי המלחמה אשתי החליטה שמספיק. היא נתנה לי אולטימטום, או שאתה לא משרת בכלל, או שאתה משרת כאן בהגמ"ר. אפשר לומר שאשתי גייסה אותי להגמ"ר".
מוסאי: "עבור רוב האנשים פה זו לא שאלה של בחירה אלא חובה. ברמה האישית אני מרגיש שאנשים שסביבי הם מפעל לכוחות נפש. זו לא בחירה אם להמשיך להיות איתם, זה או כן או כן, כי הם אלה שמחזקים אותי".
כל הפנים והשמות
נתן מאיר, שאיבד את רעייתו דפנה בפיגוע בעתניאל בינואר 2016, חש אחרת. הוא משרת כרס"פ של גדוד הגמ"ר. מאז האובדן בחר שלא להגיע למילואים, אלא לצבור כוחות להמשך. "אני כרגע בהתאוששות, בהפסקת מילואים, בשאיפה לחזור. זה לא קל, הצמידות הזו. האזרחות והצבא המשמשים בערבוביה. כל אחד מאיתנו מכיר כל כך הרבה אנשים שנהרגו. בכל פעם כשאתה מוקפץ, אתה מגיע עם מטען כבד. אתה חושש מאוד שאתה הולך לפגוש עוד חבר פצוע או חלילה בן משפחה. אבל זה מה שמייחד את הקבוצה הזו, הסלט הבלתי אפשרי הזה".
עבור שכנו של מאיר בעתניאל, איתן דנא פיקאר, כל פיגוע הוא לא רק אובדן של שכנים וחברים, אלא גם תחושת כישלון אישי. "תחושת הכישלון אחרי הרצח של דפנה בעתניאל, הבית שלי, הייתה קשה במיוחד", הוא אומר. "בסוף השבעה על דפנה נתן קרא לי אליו. הוא ביקש ממני לשחרר ואמר לי שהוא לא כועס. הבהרתי לו שזה לא פשוט. אמרתי לו: 'נתן, אני לא התערבתי באבל שלך, אתה לא תתערב ברגשי האשמה שלי'".
רגשי האשמה של דנא פיקאר תלויים על הקיר במשרדו. כל ההרוגים בגזרה תחת המשמרת שלו מביטים בו מהקיר. לכל איש יש שם ופנים וזיכרון דוקר. "אין אזכרה שאני מפסיד", הוא אומר. במקביל לתמונות על הקיר יצרו לאחרונה בחטיבה קובץ עם שמות כל האזרחים שנהרגו בגזרת יהודה – יותר מ־70 אנשים. "כולם מוזכרים כאן", הוא מניח על השולחן דף מנויילן, עמוס באותיות צפופות.
כמה ימים לפני מותה סיפרה דפנה מאיר לחברותיה שהיא זוכרת את כל שמות ההרוגים בפיגועים בדרום הר חברון. אחת החברות שאלה אותה, למה היא שומרת את הקובץ הזה בראשה, האם לא עדיף להשאיר מקום בזיכרון לדברים אחרים. עכשיו דפנה היא חלק מהקובץ, ונתן אוחז בו ביד רועדת: "זו פעם ראשונה שאני מחזיק רשימה כזו ביד. אני חושב שזו התשובה לכל השאלות. כל אחד מאיתנו מכיר כל כך הרבה חברים ברשימה הזו. זה מחיר הדמים ששילמנו. מחיר כואב, אבל גם גורם שמחבר אותנו זה לזה".
"אני נפעם לשמוע את הסיפורים של האנשים", אומר המג"ד יובל אזולאי. "עם חלק שוחחתי באופן אישי, אבל השיח המרוכז הזה כעת יצר כאן משהו מיוחד".
בחיי היומיום, הם מספרים, לא פשוט לפתוח את הפצעים. גלבוע מודה, שהתקשה להכיל את אסונו של אריאל עמיחי, שהתרחש מול עיניהם, והתרחק ממנו. "אחרי השיחה הזו, שבה פתחנו הכל", הוא אומר, "הוקל לי".
אזולאי גדל בקריית־ארבע, והיום הוא גר בגבעת זאב, רחוק מהגזרה שעליה הוא מפקד. "סבא שלי, שהיה סגן ראש העיר נתיבות, הגיע לכאן אחרי שהרב לוינגר הזמין אותו, בהתחלה רק לביקורים ובהמשך למגורים קבועים. גדלתי כדור שלישי בקריית־ארבע. קיבלתי את הפיקוד על הגדוד לפני חצי שנה, ואני שמח על כך שזכיתי להכיר לעומק אנשים מיוחדים שהמסירות שלהם למשימה, הרעות שלהם ואהבת הארץ שבהם עמוקות במיוחד. הרבה פעמים אנשים שנפגעו באירועים לוקחים צעד אחורה, ופה אנשים נפצעו ודווקא עוד יותר רוצים להיות חלק. זה מדהים. זו זכות לפקד על אנשים כאלה. ההתייצבות שלהם לשירות מילואים גבוהה. אנשים משרתים עד גיל מאוחר ולא מוכנים להשתחרר".
המוטיבציה בשמיים כי הלוחמים האלה מגנים על ביתם ממש?
"אני לא חושב כך", אומר דנא פיקאר. "הסיסמה של גדוד הגמ"ר של חטיבת עציון הסמוכה זה 'מגנים על הבית'. אני לא אוהב את הסיסמה הזו. מה שמאפיין את האנשים כאן זה לא הרצון להגן ספציפית על הבית שלהם, אלא משהו רחב הרבה יותר. הם נמצאים כאן, אבל הם ישמחו לבצע קו מבצעי בכל מקום אחר במדינה. הם נמצאים כאן כי המדינה קראה להם להתייצב כאן. הם לא מגנים על הבית, הם מגנים על המדינה. אדם שמגן על הבית הפרטי שלו עושה זאת מתוך הבית. הם בשעת חירום עוזבים את הבית ויוצאים להגן איפה שצריך אותם".
"המקום הטבעי בעת אירוע חדירה למי שרוצה להגן על בני ביתו הוא בתוך הבית", מוסיף מוסאי. "לוחם כיתת כוננות עוזב את הבית, מותיר אותו חשוף יותר לסכנה ויוצא להגן על אחרים".
"אני חושב שאין כאן סתירה", אומר בן זיקרי. "אני יוצא גם כדי להגן על הבית וגם כדי להגן על השכנים ועל המדינה. אחרי שנלחמתי בלבנון, אני לא מרגיש צורך להוכיח נאמנות למדינה. כולנו נלחמנו בכל החזיתות. התחושה של להגן על הבית היא מיוחדת. הילדים שלי שומעים את הביפר מצפצף וכבר יודעים שעוד רגע אבא יוצא. אחד הילדים שאל אותי פעם אם אני יכול להיפצע שוב או להיהרג. אמרתי שכן ושאלתי אם הוא לא רוצה שאצא. הילד החכם הזה אמר: 'אני רוצה שתצא, כי אם אתה לא תצא, אז אבא של חבר שלי עלול להיפגע'".
לפנייה לכתב/ת 
