ילושלים של זהב
"שלומית בונה סוכה, מוארת וירוקה", שרים מדי שנה ילדי ישראל, למילותיה של נעמי שמר. "שלומית בונה סוכת שלום". בחיים עצמם, שלומית אמרה שלום ונמלטה מפה, להקים סוכה במקום אחר. שלומית להבי, שעליה נכתב השיר, ילידת תל־אביב, הפכה לאמנית מצליחה החולקת את זמנה וביתה בין ברלין לברוקלין. "לפני 20 שנה בערך נסעתי מהארץ, וחזרתי לשבוע רק כדי להצביע בבחירות שאחרי רצח רבין", סיפרה לעדי גולד. "ואחרי הבחירות ההן אמרתי לעצמי שזהו. עם כל הפטריוטיות, נשבר לי הלב. והלב שלי ממשיך להישבר מאז".
גם שלנו. וכדי לרפא את הגעגוע, עלינו בחג למולדת, לירושלים, העיר שמשנה את פניה באכזריות, שהקלישאות הרגילות על "הבריחה מהעיר" לא מצליחות להעביר. ונזכרנו איך במשך שנים הייתה מתקיימת בסוכות "צעדת ירושלים", שקוצצה בהדרגה מארבעה ימים, לשלושה, ועתה היא בת יום אחד. בימי הזוהר הייתה העיר לובשת חג ועולה על הטריבונה, להשקיף על תהלוכה שבה שימשו בערבובייה - כי כל העם צבא - פלוגות צנחנים, פקידי הבנק למשכנתאות, תלמידות בית הספר לאחיות, ומי שהכי אהבנו, כמה תימהונים מכת המקויה. לכולם דגלים, בלונים, תופים ומשרוקיות. וכשהיו חולפים על פני הבמה המרכזית, אל מול החומה, היו שרים את "ירושלים של זהב". לפעמים בנעימת "האמיני יום יבוא", לפעמים בלחן המקורי. כלומר, שיר העם הבאסקי, ששמר העתיקה, "קיבלה ממנו השראה", לכתיבת ההמנון של ירושלים. או כמו ששרו חמודי המקויה, ילושלים של זהב.
מ"חורשת האקליפטוס" ל"בהיאחזות הנח"ל בסיני", שמר התמחתה בציור גלויות נוף ארצישראליות אידיליות, אפילו פיקטיביות. ובמיוחד, "ירושלים של זהב". שיר ישראלי (אבל לא), המנון לעיר שחוברה לה יחדיו (הכי לא), שבה "כיכר השוק ריקה" (לא, היא דווקא עמוסה מתמיד. פשוט יש בה אנשים אחרים). האפיזודה הציונית הקצרה תמה, ועיר הבירה הוחזרה, על ידי ממשלות ישראל עצמן, אל בעליהן הקודמים. עאלק "לנצח נצחים" – 70 שנה לא החזקתם. אשכרה קורי עכביש.
ובמקום צעדת ירושלים הפיקטיבית, מוטב שתעלה ותבוא הצעדה האמיתית של תושבי העיר. ראשית, 330 אלף פלסטינים מוסלמים, הם לבדם מהווים את העיר השלישית בגודלה בישראל – רק שהם לא מעוניינים להיות חלק ממנה. אחריהם, כ־200 אלף חרדים, הם לבדם כמו באר־שבע כולה, ותכף יעקפו את ראשון־לציון. והנה חטיבת "עניי עירך קודמים", שזה המון, כמחצית מהעיר מתחת לקו העוני, אשכול 3 תמיד בראש! מקום רע באמצע, בין שיבלי לערערה. וזה עוד כלום כי תכף יבוא השוס, "תינוקות של בית רבן", הנה העתיד הקרוב: 77 אחוז מהעולים לכיתה א' בירושלים, הם חרדים וערבים. ובעברית, אם מישהו עוד מבין אותה שם: קחו עשרה ילדים - ארבעה מתוכם חרדים, ארבעה ערבים, אחד סרוג, ואחת חילונית. יכול להיות שקוראים לה שלומית.
חג הסוכות, כמו כל עלייה לרגל לירושלים, לא נועד כדי שניזכר בנדודים במדבר, או בטקסי בית המקדש. אלא כדי לבכות את בירת ישראל המודרנית, שהנה נעלמה לה. הרוב הגדול בה, במקרה הטוב, אדיש לכל זה, מבקש להתנתק מהמדינה הציונית, ובמקרה האחר - עוין אותה ומתקומם באש כדי להיפרד. המצעד שנערך בה, אפוא, הוא מין אירוע הפגנתי של מיעוט קטן, הולך ומצטמק, מנופף באיזה מין דגל כחול לבן קדום, תימהוני יותר מכת המקויה. איך הולך השיר? "וכששלומית תאמר: הביטו, זה נגמר".
בלוז לכחולי המדים
משטרת ישראל ואביחי מנדלבליט מבואסים. בהמשך למפגש השבועי בפתח־תקווה, והניסיון לדכא אותו, החליט בג"ץ להתיר הפגנות מחאה, בנושאים שאינם מדיניים־פוליטיים, בלא צורך ברישיון או בהגבלת מספר המשתתפים. בו־הו־הו! מייבבים כחולי המדים, בתפקידם כמגן האנושי של היועמ"ש. עד אנה נגיע? "מה יקרה אם מאות פעילי ימין קיצוני יפגינו מחר באום אל־פחם?", נשמעו אומרים, "אירוע כזה יכול להיגמר רע מאוד עם אבידות בנפש!" איזה קשקוש. כאילו יש מקום להשוואה בין מחאה אזרחית כלפי נושאי תפקידים ושלטון החוק (או היעדרו) - לפרובוקציה מדומיינת לשמה.
אבל זה באמת כסף קטן. על מפגינים בפתח־תקווה אתם מלינים? איפה למשל הייתם כשדמם של מבקשי מקלט, "הסודנים הם סרטן!" הותר בראש חוצות? מה עשיתם לכנופיות אזריה, שבישרו לרמטכ"ל בכבודו, "איזנקוט תיזהר – רבין מחפש חבר"? ואפרופו רבין. לא מאות פעילי ימין קיצוני בתרחיש דמיוני – עשרות אלפים, מאות אלפים במצטבר, הגיעו בהסעות מאורגנות מרחבי הארץ, הצטופפו בלב כל כיכר וטיפסו לצמרת כל מרפסת, מסיתים במשך תקופה ארוכה: "מוות לרבין, מוות לרבין", "בדם ואש את רבין נגרש", וכל יתר הפסטיבל, שכה נעים להיזכר בו מדי שנה בכיכר. חופש הביטוי עבד אז שעות נוספות, אוהו כמה שהוא עבד. עד שלבסוף, כמאמר המשורר, ניתנה רשות הדיבור לחבר פרבלום.
כמה מגוחך ניסיון ההתנכלות לכמה מפגינים באיזו כיכר מרוטה בפתח־תקווה שנושאים שלטים מקפדי־ליבידו נוסח "הון־שלטון - עולם־תחתון". ועוד אומרים שיש בשמאל קופירייטרים. זה החשש? הרי הדלת נפתחה פה, מזמן ולרווחה, להסתה פרועה של ממש, במסווה של "חופש ביטוי". וצבוע במיוחד משרד היועץ המשפטי עצמו. ראש התביעה שלנו, שהחליט בעבר הקרוב אפילו להרים ידיים מול הסתה גזענית מאורגנת מטעם נציגי המדינה. תזכורת: "מכתב הרבנים". כ־300 רבנים, רובם ככולם מנהיגי ציבור ועובדי מדינה המתפרנסים מכספינו, שהתאגדו תחת "פסק הלכה" והטיפו להמונים שלא למכור או להשכיר דירות לערבים. חד וחלק, זוהי הסתה גזענית פלילית ובוטה בראש חוצות כלפי מיליונים. ומה עשה היועץ המשפטי שלנו? ניחשתם היטב: שום דבר.
התהפכו כאן היוצרות. קו גבול ברור עובר בין חופש ביטוי והפגנה לבין עבירות על החוק. אין חופש להסית לגזענות, כשם שאין חופש לעודד אונס, לאיים ברצח או להטיף לאלימות. וכל היתר - מותר. דומה שהשיעור הבסיסי הזה צריך להילמד בצמרת המשטרה. וגם מהטעם הזה, יש ערך רב בהפגנות בפתח־תקווה, בתור שעון מעורר לאביחי מנדלבליט עצמו.
ארון הספרים
"יושב אדם בתענית, וחושב עצמו למלאך, הראוי לזכותו בגילוי אליהו. אך כשגמר זה האיש את תעניותיו, כיצד תקע את ראשו בצלחת? כשנתנו לפניו את האוכל – האם לא חטף את האוכל כסוס?"
(ר' שמחה בונים, "שמחת ישראל", 1910, מתוך "50 קריאות בסיפורי חסידים")
לפנייה לכתב/ת 
