{ }
שלישי 12 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    נחום ברנע
    המוסף לשבת • 10.10.2017
    שמחת בית השאיפה
    נחום ברנע

    אלפי נשים לבושות בלבן, חברות תנועת "נשים עושות שלום", צעדו ביום שני בערב בכביש שיורד מבית המשפט העליון, כביש רבין, לכיוון מרכז ירושלים. הלכתי לקראתן. בדרך, בשכונה החרדית שערי חסד, התקבצו כמה מאות גברים חרדים בפינת רחוב. מה קרה, שאלתי, הפגנה? מיד אורו פניו של המשיב, נער חרדי שכובע ענק, שחור משחור, כיסה את פדחתו. "היום לא מפגינים", אמר. "היום חוגגים. שמחת בית השואבה היום". והוסיף בהתרגשות: "עוד מעט ייצא הרב אוירבך".

     

    הרב שמואל אוירבך – או, כפי שנהוג לאיית את שמו במגזר, אויערבאך – בן 86, הוא מנהיג הפלג הירושלמי שרודף חרדים שמתגייסים לצה"ל. יריבו הגדול של הרב אוירבך הוא הרב שטיינמן בן ה־100 פלוס מבני־ברק. היריבות כל כך גדולה, שאוירבך ואנשיו פרשו ממפלגת דגל התורה והקימו מפלגה משלהם, בני תורה שמה. הכל למען התורה, הכל לשם שמיים.

     

    מסך וידיאו ענק חסם את רחוב אבן־שפרוט, הרחוב שבו גר הרב אוירבך. המסך הסתיר את בית האוכל שפועל מאחוריו. בית האוכל נקרא "ביסטרו שאבעס". הוא מיועד לחרדים אמריקאים. מודעה באנגלית שתלויה על הדלת מציעה להשכרה לשבוע החג דירת חדר עם סוכה. המחיר הוא 350 דולר.

     

    בפינת הרחוב הותקנה סוכה ליחיד: כאן אמור הרב לקבל את הקהל שלו. הרב יישב על פוטל מהודר; הקהל יעבור על פניו. המחזה יוקרן בשידור חי על מסך הווידיאו. 40 מטר מפרידים בין בניין המגורים לסוכה. את המרחק הזה יעבור הקהל בין גדרות ברזל, תחת השגחת מאבטחים.

     

    אל המאבטחים נגיע בהמשך: הם תכלית הסיפור. ברחוב אני פוגש את משה הטורי. הוא לובש חליפה שחורה וחובש כובע בורסלינו. זקנו אפור. עיניו מלוכסנות: יפני. הוא מחלק לאנשים קונטרס מודפס פרי עטו, "איגרת ישמח משה השלם" שמה. הוא מספר בה על השנים שבהן שימש כהן דת פרוטסטנטי בעיר במרכז יפן. "עם הזמן התעוררו בליבי ספקות", הוא כותב. הוא נסע לארץ, למד אצל רבנים, התגייר והתחרד. "היום, כשאני חי בתורה בהדרכתו של הרב אוירבך", הוא כותב, "אני יכול לקבוע בוודאות שהגעתי לשלמות".

     

    אחד הצעירים הביא חבילה של כרוזים צבעוניים. הילדים העיפו את הכרוזים באוויר. הדפים עלו מעלה־מעלה וירדו לאט, כמו ציפורים, דואים ברוח הירושלמית. משני צידי הכרוז היו תמונות של עגלות אשפה, שחיילים שורצים בהן. "כשהדפוק מתגייס והופך לחרד"ק, הוא מרגיש הגיבור של השכונה", נאמר שם. "מהר מאוד הוא יגלה שהפך לעבדו של מפקד אכזר. לאחר מכן הוא יבין שנפל בפח". ילדים מצוירים מקיפים את העגלות, סותמים את האף ובורחים בבהלה. "כור ההיתוך הישראלי, פח הזבל הלאומי של צה"ל והשירות האזרחי", כתוב על העגלה.

     

    הילדים קוראים כל מילה, מעיינים בכל איור. לקרוא הם יודעים. אחר כך הם זורקים את הכרוזים ברחוב. על האספלט נקווית שכבת נייר צבעונית, חלקה למגע. הקהל כובש אותה בנעליו.

     

    בינתיים מתמקמת התזמורת על הבמה שנבנתה למענה. הלהקה – ארבעה זמרים בשטריימלך, מתופף ואורגניסט – פותחת בתוכנית האמנותית, שירי קודש בקצב מהיר, קצב דאנס. הרמקולים בפול־ווליום. פה ושם מישהו מהגברים פותח בריקוד, ואז נרגע. הנשים עוקבות מרחוק: אסור להן להיכנס לרחוב.

     

    תשעה בחורים צעירים נשכרו כדי לאבטח את האירוע. קל להבחין בהם: הם לובשים טי־שירטס שחורות ומכנסיים שחורים. ראשיהם מגולים. הם חילונים.

     

    אני ניגש אל שלושה מהם. שניים בלונדינים, בני עולים מחבר העמים, אחד מזוקן, שחור שיער. הוא עונד על חזהו שרשרת זהב, שבקצה שלה מגן דוד.

     

    מאיפה אתם, אני שואל.

     

    "מאשדוד", עונה הבלונדיני.

     

    מה אתם עושים בחיים, שאלתי.

     

    "אנחנו חיילים בצבא", עונה הבלונדיני. "אני בסייבר. השבוע יש אצלנו הדממה, אז באנו לעבוד קצת".

     

    חיילים בחופשה מקמבנים שמירה על גדול רודפי החיילים: מקסים, חשבתי. משני הצדדים. כמה אירוני, ככה מקסים. אתם יודעים על מי באתם לשמור? שאלתי.

     

    "לא", אמר הבלונדיני. הוא בחן את הקהל בהשתאות. "בפעם הראשונה אני רואה חרדים באירוע. כשאני מסתכל עליהם בטלוויזיה, אני חושב, מטורפים, חולי נפש".

     

    ועכשיו? שאלתי.

     

    "לא יודע", אמר.

     

    כמו לנסוע לחו"ל, אמרתי.

     

    "בדיוק", אמר. "כמו חו"ל". הוא הרים מהרצפה את אחד הכרוזים. "תגיד", שאל, "הם בעד מדינת ישראל?"

     

    סיפרתי להם על האג'נדה של הרב ואנשיו. "וואי", אמר הבלונדי. "תראה באיזה נעליים באתי. הם בטח יעשו לי בעיות".

     

    הוא נעל נעליים צבאיות גבוהות, שחורות, מה שקראנו פעם נעלי גיבורים. אל דאגה, אמרתי, אין להם התנגדות שתשמור עליהם; הם נלחמים כדי לא לשמור עליך. שלושת המאבטחים התייצבו ברגליים פסוקות בין הגדרות, ערוכים לקרב, ואני הלכתי אל הנשים שעושות שלום.

     

    המגדר הנכון

     

    הדשא הגדול בגן העצמאות, עשר דקות הליכה משם, התמלא באותה שעה בנשים וגברים. בעיקר נשים. האווירה הייתה מפויסת, כמעט רוחְנית. הבגדים הלבנים, לפעמים בתוספת צעיף בצבע טורקיז, הזכירו תמונות נושנות מהסרט "שורו".

     

    אירועי שלום בירושלים מלווים בדרך כלל במופע קטן, רעשני, של כהניסטים מול מצלמה תורנית. לא הפעם. היעדרם של הכהניסיטים לימד שגם להם יש ילדים; גם הם נודדים בסוכות בכבישי הארץ, מפסטיבל הבזלת לקרנבל הדרבוקה. שרת התרבות עושה להם הפעלות; שר החינוך לוקח אותם לטיולים. ממשלה עשירה יש לנו, מתפוצצת מכסף, היפר־אקטיבית.

     

    בחגי תשרי מרבים להתפלל לשלום. אם אינני טועה, "שלום" היא המילה הרווחת ביותר בתפילות, שנייה רק לכינוייו השונים של אלוהים. אבל מה שמותר בבית הכנסת, אסור בשנים האחרונות בחוץ. שלום גובל בבגידה; גרוע מזה, בתמימות, בשמאלנות, באנכרוניזם פוליטי. לכן, יש משהו יוצא דופן, מתריס, כמעט חצוף, בתנועה שמעלה את השלום על נס. 30 אלף נשים רשומות בתנועת "נשים עושות שלום". הסדר מדיני לא ייצא מזה, אבל תרומה לשיח הציבורי יש.

     

    בשמאל עוקבים אחר המיזם הזה במבט חמצמץ. לא אוהבים את ההימנעות מנקיטת עמדה פוליטית; לא אוהבים את הנפנוף בקומץ תומכות מההתנחלויות ומהמגזר החרדי; לא אוהבים את הבְּיַחַדנֵס, את היאיר־לפידיות.

     

    בכל הנקודות האלה יש יותר משמץ אמת. השלום הוא לא הבעיה: כולם רוצים שלום. הבעיה היא המחיר. עליו ניטש הוויכוח; אין דרך לעקוף אותו בסיבוב; אין דרך להתחמק ממנו. אבל במצבו של השמאל היום, הסתגרות איננה פתרון, חמצמצות איננה אופציה. צריך להיפתח אל כולם, אל כולן, גם אל נשים בשחור, גם אל נשים בלבן.

     

    מעל הבמה דיברו נשים על סולידריות נשית ועל העצמה נשית. דיברו יהודיות וערביות, חילוניות ודתיות, מזרחיות ואשכנזיות. אילו רק אנחנו, הנשים, היינו במקום שבו מתקבלות ההחלטות; אנחנו הנשים, אנחנו האמהות – לב אל לב, אמרה אחת הנואמות, רחם אל רחם.

     

    חשבתי על משא ומתן שבו מתייצבות מצד אחד של השולחן איילת שקד, מירי רגב וציפי חוטובלי, ומצד שני חנאן עשראווי, אום ג'יהאד וליילה חאלד. האם לא הגענו להסדר רק בגלל שלא בחרנו במגדר הנכון? אני לא בטוח.

     

    "הקשיבו לנשים הצועדות", שרה בקצב עידית צין, זמרת. אחת הנשים קמה והתחילה לרקוד. ידיה הונפו אל על, מותניה נעו לפי הקצב. תנועותיה דמו להפליא לתנועותיו של החרדי ברחבה לפני ביתו של הרב אוירבך. החלטתי לשוב לשם.

     

    נשק כימי

     

    הרב אוירבך החליט לא לצאת אל הסוכה שהוכנה לכבודו בפינת הרחוב. הוא הסתפק בסוכה שהוקמה קרוב יותר, לצד ביתו. ההחלטה שלו ייתרה את שומרי ראשו החילונים. הם חזרו הביתה, לאשדוד. גם הלהקה התקפלה. שמחת בית השואבה אצל החרדים כמוה כשמחת יום העצמאות בישראל האחרת: הלילה ארוך והשמחה נדרשת.

     

    הרב ישב על הפוטל שלו, מופרד מנאמניו בשולחן גדול. כוס מכסף הונחה במרכז השולחן. הרבנות הליטאית בזה תמיד לגינוני החצרות החסידיות, לפולחן האישיות, לאדמו"רים שמעבירים את השליטה בחצר מאב לבן, בלי קשר ללמדנות, לחוכמה ולכישורי המנהיגות של היורש. בעשרות השנים האחרונות, אולי מאז הרב שך, חל שינוי. הליטאים עברו תהליך של חסידיזציה. סביב הרבנים שלהם קמו חצרות. פולחן האישיות לא נופל מזה שמוענק לכל אדמו"ר.

     

    חסידיו של הרב אוירבך התייצבו לקבל ברכה. טור ארוך של גברים וילדיהם, זכרים בלבד, השתרך בפתח הדלת. היו שם עד 1,000 איש. הכל תועד בווידיאו. החסידים עוברים על פני רבם במהירות. רובם קדים קידה קצרה, ממלמלים "ישְכוֹח" (יישר כוח) ויוצאים. הרב מניף את יד ימין לברכה. הוא לא מחייך. פניו קשות, חמורות סבר. כאשר חסיד מושיט לו יד, הוא לוחץ אותה בקצות אצבעותיו. ראשו מתנועע קדימה.

     

    הילדים מסתכלים על הרב תוך כדי תנועה, בסקרנות מהולה בבהלה. האמיצים מושיטים לו יד. המגע מסתיים תוך שבריר שנייה. בחוץ עומדים מאות אנשים ועוקבים בדריכות אחר התמונות שעל המסך. בשביל מה, אני שואל אחד. "מעניין לראות איך כל אחד מתנהג", הוא מסביר. תורת הסלפי בגרסתה החרדית.

     

    למחרת מספר לי אחד מעורכי "הפלס", עיתונו של הרב אוירבך, ש־30 ילדים שהיו באירוע נזקקו לטיפול בבית החולים שערי צדק בגלל צריבות בעיניים. גם הילד שלו חלה. ייתכן שמישהו, משבית שמחה, פיזר חומר כימי בתוך ההמון. היה מי שחשד, כמובן, באויבים מבית, חסידיו של הרב שטיינמן.

     

    במשטרה אמרו לי שהתקבלה תלונה מהורה אחד. החומר שהוצא מעיני הילדים הועבר למשרד הבריאות, לבדיקה. אני לא חשתי בשום צריבה, אבל ראיתי לא מעט חרדים שעישנו סיגריות אלקטרוניות ופלטו תוך כדי כך עננים של עשן צורב. שמחת בית השאיפה.

     

    אשת הגרעין

     

    פגשתי את שרון דולב, 47, בביתה בבנימינה. הבית הוא צריף שוודי, מהאחרונים שנותרו בארץ. היא ירשה אותו מסבתה שנפטרה, יחד עם ארבעה חתולים. מאז גדל מספר החתולים ל־20. דולב, ילידת ערד, הייתה בנוער ר"צ, במרצ, עזבה לחד"ש, חזרה למרצ, הייתה ב"נשים בשחור" ובגרינפיס.

     

    זה נשמע כמו קורות חיים סטנדרטיים בשולי השמאל, הקדמה לבדיחת סטנד־אפ סטריאוטיפית. זה לא. דולב היא מנכ"ל התנועה הישראלית נגד גרעין ונשק להשמדה המונית. התנועה היא חלק מקואליציית ICAN, שזכתה השבוע בפרס נובל לשלום.

     

    את פרס נובל לשלום מעניקים הנורווגים. בניגוד לפרסי נובל האחרים, הפרס הזה ניתן לפעמים לא על הישגים בפועל אלא על משאלות לב. כזה היה הפרס שהוענק לברק אובמה, עוד לפני שהספיק לעשות משהו בבית הלבן. אבל הגרעין בחדשות עכשיו, גם בצפון־קוריאה, גם באיראן, גם בוושינגטון, והנורווגים רוצים להטביע את חותמם.

     

    התנועה קמה ב־2007. חייה בישראל היו קשים במיוחד. "הגרעין הוא משהו שהישראלים מסרבים לדבר עליו", אומרת דולב. "אנשים חושבים שעצם הדיבור חושף אותם לסכנה קיומית".

     

    ב־2007 התקיים באוניברסיטת תל־אביב יום עיון על פירוז גרעיני. הנשיא פרס הוזמן לפתוח. דולב ביקשה להשתתף ונדחתה על הסף. 15 פעילים התארגנו למחאה. הם התפשטו – תחתונים וחזיות – והתקרבו לבמה. הקהל הגיב בעוינות. "לדיון נוסף על הגרעין כן הצלחתי להשתחל", אומרת דולב. "אחד המשתתפים הציע לחפור את כל תל־אביב מלמטה, להגנה מפני הפצצה אטומית. אני דיברתי בעד פירוז אזורי. הקהל התייחס אליי בתור השמאלנית המשוגעת, ואליו בתור האקדמאי השפוי. המנחה הרגיש שהוא חייב להתנצל. הזמנו אותה בתקווה שתתפשט, אמר לקהל".

     

    היוזמה העולמית צמחה מהחשש למלחמה גרעינית בין הודו לפקיסטן, שטיפס לראש החדשות ב־2007. קבוצת רופאים כתבה מחקר על ההשפעה הגלובלית של מלחמה גרעינית מקומית. המסקנה הייתה שמעבר לנזקים הישירים, יירד על העולם חורף גרעיני שיימשך עשר שנים. מדינות באפריקה יהיו הראשונות שיוכו ברעב.

     

    "שלחתי מכתבים לראשי כל הערים בארץ. הצעתי שיצטרפו לתנועה בינלאומית של ראשי ערים נגד גרעין. איש לא השיב. שלחתי מכתב נוסף, עם ציטוטים מהמחקר. קרוב ל־60 ראשי ערים חתמו על המכתב. אחד החותמים היה מאיר כהן, ראש עיריית דימונה. כן, דימונה.

     

    "הבנו שיש לנו בסיס לפעולה. תשע מדינות – חמש המעצמות, הודו, פקיסטן, צפון־קוריאה, ועל פי פרסומים זרים, גם ישראל – הפכו את העולם כולו לבן ערובה. 25 פעמים כמעט התחילה מלחמה גרעינית בעולם. זאת לא סכנה תיאורטית".

     

    מה אתם דורשים, שאלתי.

     

    "יש לנו שתי מטרות", אמרה. "הראשונה, לעורר שיח ציבורי. יש בישראל שני כורים גרעיניים לא מפוקחים. אחד מהם נחשב לישן ביותר בעולם מסוגו. מסוכן לא לדבר על זה.

     

    "השנייה היא לעודד חתימה על אמנה לפירוז מנשק גרעיני. בחודשים האחרונים התקיים במסגרת האו"ם דיון על האמנה, בשיתוף נציגי ממשלות והחברה האזרחית. נציגים מ־130 מדינות השתתפו בדיון. 55 מדינות חתמו על האמנה. זאת התחלה. כתבתי טיוטה לאמנה לפירוז המזרח־התיכון מנשק גרעיני. במאי האחרון הצגתי אותה באו"ם. זה מה שישראל צריכה: פתרון אזורי שיאסור על כל סוגי הנשק להשמדה המונית".

     

    סיפרתי לה ששמעון פרס השתעשע פעם ברעיון דומה. "אני הקמתי; אני אפרק", אמר לי באחת הפגישות. נדמה לי שהחלק הראשון של המשפט היה הרבה יותר חשוב לו מהחלק השני.

     

    בלא מדים

     

    בתחילת כהונתו ביקש הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, להוציא את גלי צה"ל ממסגרת הצבא. התוכנית לא התממשה, בין השאר בגלל אילוצים משפטיים. בעוד שנה וחצי יסיים הרמטכ"ל את כהונתו. את תוכניתו לא שכח. הוא מתכוון להוציא את התחנה הצבאית מרשות הצבא עוד לפני שיפשוט את מדיו.

     

    והוא צודק. אין מקום לתחנת רדיו אזרחית במסגרת צה"ל.

     

    nahumb@yedioth.co.il

     


    פרסום ראשון: 10.10.17 , 21:18