אהבה מתרגשת לבוא, כאן 11
לא קורה יותר מדי פעמים שעיתוי שיבוצו של סרט תעודה הוא סיפור בפני עצמו, או אולי — אמירה מערכתית שעוטפת את האמירה האמנותית. זה המקרה המעניין של "אהבה מתרגשת לבוא", סרטם של אלדד בוגנים וישראל וינקלר על חייה הסוערים והקצרים של המשוררת מירי בן־שמחון.
סיפור העיתוי הוא כזה: לפני קצת יותר מחודש טענו וינקלר ובוגנים שסרטם נדחה על ידי ועדת הקבלה של פסטיבל חיפה, מבלי שזו אפילו טרחה לצפות בו. אנשי הפסטיבל הכחישו את הטענה, אך יצא שהעליבו אפילו יותר — בעצם, מה שאמרו היה: צפינו, הוא פשוט לא בשבילנו.
אמש, כשהפסטיבל לקראת סיומו, תאגיד השידור הציבורי, כאן (פעם אתרגל לשם הלא מתנגן הזה, שירש את "הערוץ הראשון" האלגנטי), שידר את הסרט. כאילו אמר: "סרט על חייה של משוררת מזרחית אאוטסיידרית שהתקשתה להתקבל לברנז'ת השירה התל־אביבית לא היה מספיק טוב לכם, חיפאים מתנשאים? הנה, אצלנו יש לו בית חם". זה מסוג הדברים שעליהם המציאו את הביטוי "בדיוק בשביל זה יש שידור ציבורי". הפעם זה מדויק: בדיוק בשביל זה.
בן־שמחון, שנהרגה בתאונת דרכים לפני 21 שנה, הותירה אחריה עיזבון רוחני בדמות הקלטות שבהן היא מקריאה את שיריה, וגם מקריאה מכתב שמעולם לא נשלח שיועד למשורר מאיר ויזלטיר, שעימו ניהלה קשר עצוב, חולה וחסר סיכוי. היא העריצה אותו ורצתה בקרבתו, הוא סירב, דחה אותה, ולבסוף נאלץ להרחיקה באמצעות המשטרה. היא איבדה את זה. התאשפזה שוב ושוב. דעתה נטרפה.
ההקלטות האלה הן הציר שסביבו נע הסרט: המילים השנונות מאוד, הקצביות והמלוטשות, שנשמעות עדכניות וחדשניות כאילו צויצו הרגע בטוויטר. ההתכתבות המתריסה עם שיריו של ויזלטיר. ההתחשבנות והאי־השלמה, עם הרקע העדתי, החברתי, שממנו באה, והסביבה שאליה ניסתה להתקבל ואף פעם לא ממש הצליחה.
שני רגעים בסרט ראויים לציון: בראשון, כשמאיר ויזלטיר עצמו מסביר איך לדעתו יש לקרוא, להבין, את שיריה של בן־שמחון, הוא נדרש לעבור ליידיש. מעין חלקיק שנייה של תת־מודע שגובר על המודע ואומר: בואו, אני הייתי ויזלטיר, והיא, אחרי הכל, הייתה בן־שמחון.
בשני, צופים בני משפחתה בהבעות "נו, באמת" בדיון טלוויזיוני שבו מנסה לתרץ שרי רז, אז חברה בוועדה שבחרה במשוררים שיונצחו על גבי שטרות, מדוע פשוט אין בנמצא משוררים מזרחיים חוץ מיהודה הלוי בן ימי הביניים.
שני הרגעים האלה מתחברים במישרין לסיפור של פסטיבל חיפה: הנה, כמו דחייתה של בן־שמחון אז, בחייה, לפני 30 שנה, גם ב־2017 סרט עליה כמעט לא מצליח להבקיע את החומה.
