שבת 15 בדצמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: שאטרסטוק
    24 שעות • 14.10.2017
    "המדינה פשוט אומרת: הילדים שלכם, לא שלנו"
    מקום ראשון בעולם בפער עצום בהשקעה בטיפולי פוריות ובעידוד ילודה, מקום רע בתחתית בכל מה שקשור בהשקעה בילדים אחרי שהם נולדים. דוח חדש ומקיף של שדולת הנשים חושף את הסוד הגלוי שכולנו יכולנו להרגיש: מדינת ישראל עושה הכל כדי שנביא ילדים לעולם, ומאותו רגע היא משאירה אותנו להתמודד לבד
    יהודה שוחט, רעות ענבר | צילום: טל שחר

    בישראל, ואת זה יודע כל ילד, ילדים זה שמחה. האתוס הלאומי הישראלי כולל בתוכו משפחה גדולה, עם כמה שיותר ילדים. "בקרוב אצלכם", מברכות־מודיעות הדודות, ההורים וגם זרים גמורים. אבל זה לא נגמר רק ברחוב ובאירוע משפחתי: האווירה הלאומית מתבטאת גם במדיניות הממשלתית שמעודדת ילודה, כולל סבסוד נרחב של טיפולים והליכים רפואיים על מנת להביא ילדים לעולם.

     

    עד שהילדים מגיעים. ואז, ואת זה כל הורה יודע — אתם לבד. התחושה הזאת משותפת ללא מעט הורים לילדים בכל הגילים, במיוחד ילדים בגיל הרך. דווקא אז, בדיוק כשהילדים הכי זקוקים להשגחה ופיקוח, המדינה כמעט לא מסייעת. הראשונות להיפגע מהסידור הזה, כמה לא מפתיע, הן האמהות, אבל ממש לא רק הן; האבות וגם הילדים נפגעים מהסידור העקום הזה.

     

    דו"ח חדש של שדולת הנשים בשיתוף תוכנית "דרך" של קרן ברל כצנלסון, חושף את התשתית שמאחורי תחושת הנטישה הזאת, תחושה שאפשר, מתברר, לתרגם די בקלות לתקציב המדינה ומדיניות משרדי הממשלה.

     

    כמה עולה צהרון?

     

    הדו"ח משווה בין ישראל למדינות העולם, תוך התמקדות במדינות ה־OECD. בהשוואה בינלאומית, שיעור הילודה בישראל עומד על 3.1 ילדים לאישה, לעומת 1.7 בלבד בקרב מדינות ה־OECD. גבוה יותר מבהודו, אינדונזיה, וערב הסעודית. בישראל נולדים כשני אחוזים מסך התינוקות שנולדים בעולם כתוצאה מטיפולים הפריה, שיעור הגדול פי עשרים משיעורה של אוכלוסיית ישראל בעולם. הנתון הזה הוא כמובן לא יד המקרה, אלא תוצאה של מדיניות כלכלית סדורה: סך ההוצאה על תחום הילודה, הכולל תשלומים על טיפולי הפריה לצד תשלומי לידה ושמירת היריון של הביטוח הלאומי, מוערך בכ־7.1 מיליארד שקלים בשנה.

     

    אבל חרף ההשקעה הגבוהה בילודה, מהרגע שהם נולדים, מדינת ישראל משקיעה בילדיה הקטנים סכום זעום ביותר. ההשקעה בילדים בישראל היא מהנמוכות בעולם המערבי, בפרט בשנות חייהם הראשונות. ההוצאה הציבורית לילד בגילאי 0־6 עומדת על כ־8,000 שקלים בשנה, פחות ממחצית מההוצאה הממוצעת לילד ב־OECD, העומדת על כ־16,500 שקלים בשנה. על הפער בהשקעה מכסים הכיסים הדלים של ההורים הצעירים. בישראל חיים נכון להיום כ־550 אלף ילדים וילדות מתחת לגיל שלוש. כ־80 אחוז מהמימון של שירותי החינוך והטיפול בהם מגיע מכיסם של ההורים, שמממנים בעצמם מעונות יום, פעוטונים ומטפלות. ההערכה היא שעלות המסגרות עבור כל משפחה נעה בין 1,800 ל־3,500 שקלים בחודש, שמצטברים לסכום כולל של כ־3.4 מיליארד שקלים בשנה.

     

    "כשחזרנו לארץ קיבלתי שוק". שרון אטלס ומשפחתה
    "כשחזרנו לארץ קיבלתי שוק". שרון אטלס ומשפחתה

    "בכוונה שמנו את הפוקוס על הכסף", אומרת מנכ"לית שדולת הנשים, מיכל גרא־מרגליות, בעצמה אם לילד בן שלוש וחצי. "זה ביטוי חד־משמעי לאחריות שהמדינה מקבלת על עצמה. המדינה באמת אומרת, 'זה שלכם, זה לא אני'".

     

    אבל למה זה עניין של שדולת הנשים?

     

     

     

    "כי נשים הן המטפלות העיקריות. נשים יהודיות עובדות היום כמעט כמו גברים מבחינת שיעור השתתפות, וזה בגלל שרוב המשפחות לא יכולות להסתדר עם משכורת אחת, כי נורא יקר. אבל גם במשפחות עם אבות פעילים, הם לוקחים את הקצוות של היום. הם יורידו את הילד לגן בבוקר, ובערב יעשו אמבטיה ולישון. כל השאר זה אחריות של האמהות. לכן, ככל שיש מסגרות חינוך טובות, ארוכות וממומנות יותר, זה משפיע על היכולת של נשים להשתלב באופן מוצלח בשוק התעסוקה".

     

    לאלו צעדים את מצפה מהמדינה?

     

    "הקמת המועצה לגיל הרך היא צעד נכון באופן עקרוני, אבל גם המועצה, וגם הפיקוח על מחירי הצהרון, ואפילו אם יצמצמו את מספר ימי החופש במערכת החינוך, לא יעזור כל עוד לא ישקיעו יותר כסף. צריך לעשות תוכנית שתעביר את האחריות על הגיל הרך באופן מדורג למדינה, כולל המימון, ולחתור למצב שיש מסגרות איכותיות ממומנות של המדינה, מיד בסיום חופשת הלידה בתשלום".

     

    פערי השכלה מהגן

     

    זה לא רק הכסף. חלקיות המענה שמספקת מערכת החינוך לצד ריבוי שעות העבודה במשק, מאלצת את ההורים להסתמך על מסגרות פרטיות שאינן מפוקחות לסגירת הפער. בשל היעדר פיקוח נוצרים הבדלים אדירים באיכות המבנים, בהכשרת הצוות, ביחס בין מספר הילדים למספר אנשי הצוות, וגם באיכות התכנים ואפילו באוכל. המשמעות הברורה היא שילדים מבתים עם פחות משאבים יתחילו לצבור פערים מול ילדים מבתים אמידים כבר מגיל הגן. המשמעות הזו קשה במיוחד בחברה הערבית ובמגזר החרדי, בהם שיעור הילדים העניים עומד על יותר מ־60 אחוזים.

     

    "יש מחקרים שמדברים על הקשר בין הקראת ספרים לילדים רכים לבין יכולת ההשתכרות שלהם בעתיד", אומרת מחברת הדו"ח, יערה מן, ראש תחום שוק תעסוקה בשדולת הנשים בישראל ועמיתה ב"דרך" — תוכנית העמיתים של קרן ברל כצנלסון. מן היא גם אם לשתי ילדות, בנות שלוש וחצי ופחות משנתיים. "יש פה עניין של מה המדינה מייצרת כשהיא מעודדת אותנו לעשות המון ילדים, אבל כשהם נולדים, לא מאפשרת להם שוויון הזדמנויות. מי שיש לו כסף שולח למסגרות איכותיות יותר, ומי שאין לו — למסגרות איכותיות פחות. הדבר הזה משמר אי־שוויון בצורה דרמטית. בישראל, שבה יש עוני רב, והפער מלכתחילה גדול, ההתנערות של המדינה מייצרת פערים ומשמרת אותם".

     

    מחוץ לדו"ח אפשר למצוא את מערכת החינוך הציבורית, שמספקת יום לימודים קצר משמעותית מיום העבודה בישראל, מערכות בריאות ורווחה שנמצאות בחסר מתמיד, את יוקר המחיה המטורף שנוגע בכל סעיף הוצאה משפחתי, וגם את הציפייה, כבר מגיל צעיר, שנשים יבחרו בקריירות שמייצרות "משרות אם", עם אופק התקדמות מוגבל, ויום עבודה קצר יותר שמאפשר לאישה לקחת על עצמה את החלק המרכזי בעול הבית והילדים, במחיר ההתקדמות האישית והשכר. וגם זה כשהיא נעזרת בסבתות ורצה הכי מהר שאפשר מהעבודה לגן.

     

    "גרנו בלונדון 13 שנה, הילדים הגדולים שלי נולדו שם", אומרת שרון אטלס, פסיכולוגית ארגונית ואמא לשלושה ילדים, בני 13, 10 ושנתיים. "חזרנו בשנת 2010, התגעגענו למשפחה. כשהגענו, קיבלתי שוק לפנים של כמה החיים קשים לנשים עובדות. גם לגברים. להחזיק ולפתח קריירה כאישה, וגם להיות אמא, זה קושי מאוד גדול".

     

    במה זה מתבטא?

     

    "בלונדון עבדתי כעצמאית, אבל לא הייתי חייבת לעבוד כי השכר של בעלי היה מותאם. כל החברות שלי שעבדו, המדינה איפשרה להן להיות אמהות. חופשת הלידה שם היא תשעה חודשים, והמעסיק מחויב לשמור את מקום העבודה לפחות שנה נוספת. זה נותן אורך רוח, מרחב נשימה לאמא להחליט שבהתחלה היא עם הילד, בלי לפחד שייקחו לה את המשרה".

     

    ומה קרה כשילדת את בתך הקטנה בארץ?

     

    "זה יותר טוב ממה שהיה פעם, אבל חופשת לידה של 14 שבועות בתשלום זה מגוחך. לא מכירה מישהי שנשארה רק 14 שבועות. מאוד רציתי להישאר שנה בבית, אבל ידעתי שאני מאבדת את מקום העבודה שלי כי אין לגיטימציה ממעסיקים. זה גם עניין רגולטורי. זה אומר שאישה שיש לה ילדים קטנים צריכה לבחור, וזו בחירה קשה — אם להיות אמא או להישאר בקריירה ולהפסיד את האמהות בגילים האלה".

     

    "נשים צריכות להתמודד לבד"

     

    יוקר המחיה בישראל פוגע בכל תחום ובכל אזרח, אבל כהורים המחירים הגבוהים של מוצרי הצריכה והמסגרות יכולים להוציא מאיזון משפחות אפילו כששני ההורים עובדים במשרה מלאה. "באנגליה", אומרת אטלס, "המחיר מסובסד גם לפורמולה, גם לטיטולים. האחות של טיפת חלב מגיעה הביתה לשקול את התינוקות, לעשות בדיקות. החיסונים הם אצל רופא משפחה, והוא מתזכר. וזה רפואה ציבורית, לא פרטית. כשחזרתי לעבודה בארץ, הבת שלי הייתה בת שבעה חודשים והיא נכנסה לגן רק בגיל שנה. אבל הגן רק עד ארבע. אני יודעת שיש אמהות שעובדות ב'משרת אם', אבל בדרך כלל אמהות כאלה הן לא במשרה ניהולית ולא בכירה. ואני כן רוצה להמשיך לפתח את הקריירה ולהיות בעמדה בכירה, והמחיר הוא שאני לא מוציאה את הילדה מהגן, ויש בייביסיטר שמוציאה אותה ארבעה ימים בשבוע עד שאנחנו חוזרים הביתה. והכל יקר".

     

    בהשוואה בינלאומית, מציין הדו"ח, ישראל נמצאת במקום השני בפער בין ימי החופש של התלמידים לבין אלו שזכאים להם ההורים. עיקר הפער טמון במיעוט ימי החופש של ההורים: רק 12 ימי חופש לפי חוק, לעומת ממוצע של 20.5 ימי חופש במדינות ה־OECD. ולעומת החופשים הקצרים, ימי העבודה דווקא ארוכים מאוד. "ממוצע שעות העבודה במשרה מלאה הוא 44.5 שעות", אומרת גרא־מרגליות. "רבע מהשכירים עובדים יותר מחמישים שעות בשבוע. כל עוד נמשיך לעבוד כל כך הרבה שעות, השמיכה תישאר קצרה מדי. אף אחד לא רוצה שהילדים יהיו בגן משמונה עד שש, אבל בשביל זה צריך שנעבוד פחות".

     

    "ככל שיש מסגרות חינוך טובות, ארוכות וממומנות יותר, נשים ישתלבו באופן מוצלח יותר בשוק התעסוקה". מנכ"לית שדולת הנשים, מיכל גרא־מרגליות
    "ככל שיש מסגרות חינוך טובות, ארוכות וממומנות יותר, נשים ישתלבו באופן מוצלח יותר בשוק התעסוקה". מנכ"לית שדולת הנשים, מיכל גרא־מרגליות

    הסקירה מספקת מבט ממוקד על מדיניות החינוך והטיפול בגיל הרך בשלוש מדינות נבחרות: שוודיה, צרפת והולנד. שלוש המדינות מספקות מימון ציבורי כמעט מלא בתחום הטיפול והחינוך בגיל הרך, וכל המסגרות הפועלות כמובן מפוקחות. בשלוש המדינות המסגרות הפועלות מספקות להורים העובדים מענה עד השעה 18:00 לפחות. ובשוודיה אף הגדילו לעשות ומפעילים מעונות לילה, המיועדים להורים העובדים בשעות לא שגרתיות. אם חד־הורית שעובדת במשמרת לילה יכולה להיות בטוחה שילדה מוגן ובטוח. הכל ממומן, הכל מפוקח.

     

    "מעבר לחוק, ומעבר למה שהמדינה נותנת. יש כאן עניין של לגיטימציה חברתית", אומרת אטלס. "מצד אחד מעודדים מאוד ילודה, אין לזה אח ורע באירופה. מצד שני, כשנולדים ילדים, נשים צריכות להתמודד לבד עם כל כך הרבה דברים. וכמה אפשר להפיל על סבא וסבתא. אנחנו עובדים הרבה יותר שעות, מרוויחים ביחס להוצאות מעט מאוד כסף, זו הרגשה שאתה כמו עכבר בגלגל. אתה עובד יותר קשה כדי שהמשכורת תהיה יותר גבוהה, בשביל לאפשר כביכול את הפיקציה הזאת של איכות חיים".

     

    "הפנאי כבר לא קיים"

     

    "אנחנו חיים בתרבות שהעבודה היא חיינו. שיעורי ההשתתפות של נשים בשוק העבודה הם מהגבוהים בעולם, בין היתר בגלל יוקר המחיה, אבל אין מערכות תומכות לדבר הזה", אומרת מן, מחברת הדו"ח. "גם עובדים המון שעות, וגם לא מקבלים מהמדינה סיוע בהמון מקומות שבהם היא צריכה לתת כתף כדי שנוכל לשרוד את זה. את הוויתורים שצריך לעשות כדי להשלים את החורים שהמדינה השאירה, בדרך כלל עושות הנשים".

     

    למה?

     

    "מסיבות תרבותיות, וגם כי כלכלית זה הגיוני: בממוצע, גברים מכניסים יותר. במיקרו האישה מוותרת כי זה הגיוני למשק הבית שלה, אבל במאקרו, זה מייצר אי־שוויון עמוק בשוק התעסוקה. אני מרגישה את זה בצורך לבחור כל הזמן, באטרף של החיים, בריצות. שני בני זוג שעובדים במשרה מלאה זה לא אפשרי, צריך להיעזר בסבתות ומי שיכול משלם. מי שלא יכולה, עובדת פחות שעות. זה גם מחיר גבוה".

     

    ומה קורה למי שלא יכולה לעבוד פחות שעות?

     

    "בתור מי שעובדת הרבה שעות, אני בארבע רצה לאסוף את הילדות, ובשמונה בערב חוזרת לשבת אחרי שהן ישנות. מדברים על זה שיש לנשים משמרת ראשונה בעבודה ושנייה בבית, היום זה משמרת שלישית אחרי שהילדים נרדמים, וזה בלי לדבר על נשים שמתחרות מקצועית עם גברים, שכולן מדליקות מחשב בשמונה בערב. פנאי זה דבר שהפך להיות לא קיים".

     

    אולי זה רק כמה שנים עד שהילדים גדלים ואז הכל משתנה?

     

    "הדו"ח מתמקד במערכת החינוך לגיל הרך, אבל זה רק הדבר הראשון. צריך שחוק יום חינוך ארוך יוחל באמת, ויהיה ארוך באמת, ויוחל על כולם. צריך פיקוח על המסגרות לגיל הרך. צריך לבנות מערכת חינוך שנותנת מענה מקיף ורחב יותר. הצד השני זה שוק העבודה. להפחית את מספר השעות שאנחנו עובדים. להוסיף ימי חופש להורים. נורא נוח כל פעם שהסיפור הזה עולה על הפרק, להגיד שצריך להפחית את ימי החופש של הילדים. אבל יש התעלמות שתמיד מפתיעה אותי, מהצד השני: ימי החופש של ההורים. אי־אפשר שגם נעבוד 50 שעות בשבוע, וגם הילדים ילמדו עד שתיים בצהריים. נהיה מצב שמספר השעות זה מה שמודד אותך כעובד. זה מגדיל את הסיכויים שלך להיות מקודם. גם אם אני עובדת במשרה מלאה של 43 שעות, זה לא מספיק. אני נחשבת ללא מספיק טובה אם לא נתתי שעות נוספות".

     

    אבל מה אפשר לעשות?

     

    "זו לא גזרת גורל, זה סדר העדיפויות של המדינה ואפשר לשנות אותו. אם ההורים מוציאים היום 80 אחוז מההוצאה על הגיל הרך והמדינה רק 20, אז לכל הפחות היחס הזה צריך להתהפך. אנחנו משלמות סכומים עצומים, זה לא רק העלות הכלכלית של הצהרון, שהוא בעצם בייביסיטר בלי תכנים. למדינה יש אחריות על החינוך, הביטחון והבריאות של הילדים שהיא עודדה אותנו להוליד. אלו הדברים הבסיסיים. אנחנו נפעיל לחץ ציבורי, הדו"ח יועבר לכנסת ולממשלה, ניזום עליו דיונים בכנסת ונפגוש את הגורמים המקצועיים. אבל בלי לחץ ציבורי, בלי קריאה ציבורית זה לא ישתנה". •

     

    ילד הולך לאיבוד | יהודה שוחט

    האבסורד הוא שאני עובד כדי שלא יחסר לילדיי דבר, בעוד שרוב הזמן חסר להם משהו אחד בסיסי מאוד: אבא

     

    "אבא, בא לי גם להתחיל להרוויח כסף, כדי שתהיה איתנו יותר בבית (וגם כדי להיות עשיר ולקנות את הלגו האהוב עליי)" הדובר: בר שוחט, בני בכורי, בן חמש וחצי ("יותר מחמש וחצי, חמש ושבע, כאילו שבעה, חודשים")

    למרות שאני אכן עובד הרבה יותר מדי, אני משתדל להקפיד לבלות כמה שיותר עם הילדים שלי. לפעמים זה הולך – לעיתים קרובות מדי, גם כשאני איתם הסמארטפון לא זז לי מהיד – ולפעמים פחות. לו יכולתי, הייתי יורד לחצי משרה ומבלה איתם את רוב שעות היממה.

     

    אבל אני לא יכול.

    משום שגם כשאני היום, כשאני עובד בשתי משרות כמעט מלאות, המשכורת לא מספיקה לגן הפרטי של הקטן, לחוגים, ולחינוך הלגמרי־חינם שנהוג בישראל אחרי שהילדים עוברים את גיל שלוש. וכמובן גם למשכנתה ולהוצאות הנשטפות מדי חודש אל המעמקים. האבסורד הוא שאני עובד כדי שלא יחסר להם דבר, בעוד שרוב הזמן חסר להם משהו אחד בסיסי מאוד: אבא. ואנחנו עוד במצב טוב, משום שיש להם אמא בכל שעות היממה, ואותי למשך זמן רב מהממוצע. יש לי לא מעט חברים שבמשך השבוע לילדים שלהם יש אבא ואמא רק בשעות שלפני הגן, או בשעת הסיפור שלפני השינה.

    בעיניי, את התוצאה אפשר לראות לרוב ברחוב, ומדי פעם במהדורות החדשות: אנשים נטולי הכוונה נוטים לאבד בקלות את הדרך. קל להאשים את הרשתות החברתיות, את ה"תרבות", ואת מערכת החינוך. האמת היא, שלכל אלה לא הייתה השפעה כה משמעותית על חיי ילדינו, אילו היינו אנחנו הורים נוכחים ומתפקדים כשורה.

     

    הייתי פעם ילד, למשפחה לגמרי מופרעת ולא קונבנציונלית, אבל ההורים שלי היו שם כדי לכוון, לנזוף ולהתוות דרך. הלוואי שבעוד 20 שנה ילדיי יוכלו לומר את אותם הדברים עליי. אני לא מצפה מהמדינה למלא את מקומי, אלא לאפשר לי להיות יותר עם הילדים שלי, או להעניק להם מסגרות טובות ובטוחות יותר. איכשהו, אני עדיין מצפה מהפוליטיקאים – כמעט כתבתי בטעות "מנהיגים" – הישראלים להפנים שאלו הם החיים עצמם, ואם נמשיך ככה גם אלף צוללות ומיליון מטוסים לא יושיעו אותנו מעצמנו.

     


    פרסום ראשון: 14.10.17 , 19:52