צעד מנהיגותי אמיץ

במהלך קמפיין הבחירות בארה"ב אמרה הילארי קלינטון כי החלטת אונסק"ו שלא להכיר בזיקה היהודית להר־הבית היא "מאכזבת ושגויה". בעידן טראמפ כבר לא מדברים במילים מרוסנות שכאלה: ישראל חברת אמת של ממשל טראמפ ושגרירת ארה"ב באו"ם, ניקי היילי, הגדירה את אונסק"ו כארגון "שערורייתי" ביחסו לישראל. ולכן, למרות ההשלכות, החלטת ארה"ב לפרוש מאונסק"ו בגלל עוינותו לישראל ולעם היהודי היא צעד מנהיגותי אמיץ.

"אונסק"ו הוא מוסד לא רציני", כך אמר לי בהלצה מדריך טיולים מונטנגרי, בזמן שהבטנו מהפסגות המרהיבות של פארק הדורמיטור במונטנגרו אל עבר סרביה, בוסניה־הרצגובינה ואלבניה. הפארק הלאומי הזה הוכר על ידי אונסק"ו עוד ב־1980, וחשוב לציין: המונטנגרים גאים בהכרה של אונסק"ו שהביאה אליו תיירים רבים, כולל ישראלים. אונסק"ו הוא הארגון העולמי המתייג מה שראוי לשימור ולסיוע בינלאומי: נכסי טבע ונכסי תרבות ומורשת ברחבי העולם זכו לתמיכתו. סמכות המיתוג של הארגון מהווה חמצן כלכלי עבור מדינות עניות ואזורים נידחים, והענקת תעודת ההכשר של אונסק"ו מעודדת תיירות והשקעות ובכך מסייעת לפתח מקומות רחוקים ושכוחים שהופכים לאזורים לעלייה לרגל. לעיתים אתרים שהוכרו על ידי אונסק"ו הוצפו בידי יותר מדי תיירים, לעיתים שמו של הארגון נקשר לפרשות שחיתות, ולא פעם הוא מושפע מלוביסטים עסקיים שמשתלטים על התיוג למטרות רווח.

למרות התמקדותו התרבותית, אונסק"ו הוא מעל הכל ארגון פוליטי: הוא נוסד לאחר מלחמת העולם השנייה כדי לקדם "ערכים מערביים" של חירות ודמוקרטיה. אך המדינות המערביות שעיצבו את הארגון איבדו בשנות השישים של המאה הקודמת את הבכורה על התיוג: תחילה הן איבדו את מעמדן הדיפלומטי בארגון למדינות מה"עולם השלישי" והגוש הקומוניסטי. ומאז עליית העולם הערבי־מוסלמי ככוח פוליטי מאוחד, לרבות בשאלה הפלסטינית, הפך הארגון באופן מובהק לאנטי־ישראלי: ב־1984 פרשה ממנו ארה"ב של הנשיא רונלד רייגן לכמה שנים בגין פוליטיזציה אנטי־ישראלית. בזמן ממשל בוש, חזרה ארה"ב לארגון, אך תחת ממשל אובמה החליטה ארה"ב על הפסקת התמיכה הכספית באונסק"ו — לאחר קבלת פלסטין כחברה. "הארגון נותן חסות לאנטישמיות" אמר ב־2014 פרופסור רוברט ויסטריך המנוח לאחר שאונסק"ו ביטל תערוכה על תולדות העם היהודי שיזם מרכז שמעון ויזנטל.

וכאן בעצם מגיעה תרומתו העיקרית של טראמפ: כל הציניקנים יגידו שכוונתו לפרוש מהארגון היא מהלך שטותי; עוד גחמה טראמפיסטית, וצעד נוסף בתהליך התרחקות ארה"ב מהעולם. אבל התשובה למדיניות האמריקאית היא אחרת: ארה"ב של רקס טילרסון, ניקי היילי וג'יימס מטיס — ובהנהגת טראמפ — מוכיחה כי היא לא תסבול עוד מוסדות בינלאומיים מושחתים המשמשים במה לפוליטיזציה אנטי־מערבית ולגינוי ישראלי אוטומטי. זוהי גישה חדשה, ישירה ולא מתיפייפת. היא סולדת מהצביעות, הביקורת והטפת המוסר של מדינות חשוכות המחפשות לבוא חשבון עם המערב תוך ניצול הגופים הבינלאומיים.

בעצם החלטתו לפרוש ממשל טראמפ מאותת לעולם שיש לישראל חבר אמיתי בבית הלבן. אבל צריך גם לזכור שלחברים אמיתיים כמו טראמפ לא אומרים כל כך מהר "לא". ולכן כדאי לראש הממשלה נתניהו להקשיב היטב: לאובמה ולקרי היה לו קל יחסית להגיד "לא" בנושא הפלסטיני, כי הם לא סיפקו את הסחורה בעיני ישראלים רבים. אבל לא כך עם טראמפ: אם יצליח הממשל האוהד בוושינגטון לבשל עסקה באזורינו שתחייב את נתניהו לעשות ויתורים כואבים — לא יהיה לו לאן לברוח. במילים אחרות: החלטתו של טראמפ לפרוש מאונסק"ו היא מעין צ'ק דיפלומטי המוענק לירושלים. בסופו של דבר עוד תיאלץ ישראל לשלם עליו בחזרה. √