שבת 17 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ׳™׳“׳™׳¢׳•׳× ׳׳—׳¨׳•׳ ׳•׳×
    24 שעות • 15.10.2017
    דילגתי על הצורך להרוג את הדיכאון
    הוא היה הכוכב של להקת הנח"ל, הבעל של ירדנה ארזי ואחד הפרסומאים המצליחים בישראל ("החום בוטל שותים קריסטל" זאת שורה שלו). בגיל 67, עמוס טל שיר לא מתעסק בנוסטלגיה, מוציא ספר חדש ומספר למה הוא לא זקוק לציפרלקס. "אשתי אומרת שהכעס שומר אותי צעיר"
    סמדר שיר | צילום: טל שחר

    בגיל 67 עמוס טל שיר כבר לא מתרפק על עברו כסלב חתיך. "את מי זה מעניין?" הוא מפטיר. נכון, הוא היה כוכב להקת הנח"ל ובעלה הראשון של ירדנה ארזי ("אהבתי אותה מאוד, אבל אחרי ארבע שנים הגענו למסקנה שאנחנו לא שטים על אותה ספינה"), קופירייטר מבריק (חתום על הסלוגנים "החום בוטל שותים קריסטל" ו"מה המצב? חצב") והישראלי הראשון שהנפיק משרד פרסום לנסדא"ק. אבל כיום, כשבא לו להשוויץ, הוא מרים את כף ידו הימנית. "זה מה שאני עושה מאז שמכרתי את כל המניות שלי", הוא אומר. "כותב ומנגר. מנגר וכותב".

    "אהבתי אותה מאוד". ירדנה ארזי
    "אהבתי אותה מאוד". ירדנה ארזי

     

    סליחה, איפה האגודל?

     

    "אתה לא יכול להיות נגר טוב אם כל האצבעות שלך שלמות. איבדתי את האגודל וזה מכוער, אבל זה לא נורא".

     

    "אשתי לא עושה לי הנחות"

     

     

    בדיוק לפני עשר שנים הוא פרש מהמסלול הנוצץ של עולם הפרסום במקביל לאשתו, ענת טל שיר, שפרשה מעבודתה העיתונאית ב"ידיעות אחרונות". "שנינו פרשנו ממסלולי הקריירה המקצועיים והפכנו לסופרים, מפני שזה מה שהנפש רצתה", הוא אומר. אבל בניגוד לזוגתו, שלפני שבע שנים הוציאה לאור את "אם אשכחך", שתורגם לאנגלית ולגרמנית, ומאז שוקדת על כתיבת ספרה השני, הוא מחלק את זמנו בין ניגור לכתיבה, ובימים אלה משיק את ספרו השמיני, "רומן שחור לבן".

     

    "ענת וגם אחותי, הסופרת רחל טל שיר, טוענות שאני סופר של גברים", הוא רוטן. "מטבע הדברים אנחנו משוחחים על ספרים והן לא עושות לי שום הנחה. לדבריהן, קשה להן לקרוא אותי מפני שנקודת המבט שלי זכרית. הן שואלות 'למה אתה כותב על החוויה של טיול ג'יפים בנגב ולא על אישה שמזמינה אותך לכוס יין מול השקיעה?' מה זה כוס יין? היא אפילו לא עוברת לי במחשבה. כשאני רוצה להעניק מתת לאישה, אני מתקן לה את השולחן. זו תבונת כפיים. ואני אוסר על בני להזמין אינסטלטור לתיקון הביוב במקלחת. אני מלמד אותו להפשיל שרוולים ולהוציא מהניקוז את אלומת השיער של האישה שהוא אוהב".

     

    הגיבור של "רומן שחור לבן" הוא ארצי, צלם מוערך, שצופה בתקרית גזענית אלימה של ערס חמום מוח כלפי משה, מתדלק אתיופי. הוא פונה למתדלק, שמציג בפניו את חברתו סמדר, וארצי מתחיל לתעד את חייהם ואת תגובות החברה הישראלית לזוג של שחור ולבנה. כשתערוכת הצילומים נרקמת בדמיונו של ארצי, הוא נזקק לעזרה ("בגלל זקנתו והיחלשות אונו") ופונה לנוגה, אוצרת אמנות בעלת שם עולמי שהייתה אהובתו בשנות העשרים שלהם. ובעוד הם נוברים בפצעים של רומן העבר, ארצי מפתח קשר עם סרינה, ציירת ערבייה שהיא בת טיפוחיה של נוגה, מה שמעמיד את הפרויקט בסימן שאלה.

     

    "הגזענות קיימת לא רק בבועה התל־אביבית", טוען טל שיר. "בילדותי בבאר־שבע אף אחד לא חשב שפולני יותר טוב מצפון אפריקאי כי כולם עבדו קשה ואכלו אבק. חטפתי מכות בגלל שדיברתי עברית תקנית, מעצבנת, והחטפתי מכות כי קיללו את אמא שלי. היה בה שיוויון גזעני ורב־תרבותי. לא מעט באר־שבעים חילחלו לעיר הגדולה. שמוליק קראוס, יהודית רביץ ואני. גם אותי שאלו אם הגמל אכל לאבא שלי את המכונית, אבל איש מאיתנו לא הרגיש מאוים. בתל־אביב של היום אני רואה חומה של ליברליזם פוליטי. אפילו בחבורות האמנים, שאמורות להיות מעוז הפתיחות, מדברים על אדרי המרוקאי שעיברת את שמו".

     

    גם אתה עיברתת.

     

    "לא! אבא שלי עיברת, מטעמים ציוניים. שם המשפחה של סבי היה טישלר. ביידיש־גרמנית טיש זה שולחן וטישלר זה נגר איכות. משה אבבה האתיופי לא חושב שהוא צריך לעברת את שם משפחתו מפני שהוא ממילא שחור".

     

    הצלם ארצי הוא אתה?

     

    "לא, אבל דרכו אני מעביר את המסר שלי שכל גבר יכול וצריך לעבור תיקון. כדי להיות גבר שעומד על זכויותיו אתה לא חייב להשיב באלימות או בגסות רוח. לא תנצח את השטן בכלים שלו כי הוא מיומן יותר ממך. נוגה אומרת לארצי, 'תמשיך להיות כועס, אתה מאוד קריאטיבי כשאתה כועס, זה נחמד, זה מעניין', וגנבתי את זה מענת. ענת טוענת שהכעס שומר אותי צעיר, אבל זה לא מעודד לראות את כמויות הציפרלקס שנמכרות בתל־אביב. בימינו, אנשים זקוקים לתרופה כדי לשאת את הסביבה. כנראה שההתחשבות בזולת כבר לא יכולה להיסמך רק על ערכים. אנשים זקוקים לעזרה כימית כדי להירגע".

     

    גם אתה בצרכנים?

     

    "לא. כנראה דילגתי על הצורך להרוג את הדיכאון. גסות ואלימות הם לא דברים שזרים לי באופן אישי. בבאר־שבע גדלתי איתם ובצילם, אבל עם השנים לימדתי את עצמי לגייס כוחות אחרים. ההזדקנות עושה לי טוב וגם הפטור מדאגות פרנסה תורם את חלקו. כשאתה לא מת מעבודה, אתה יכול לספור עד עשר, לפקוד על עצמך להפסיק לראות שחורות ולהתחיל לעזור".

     

    עסוקים בילדים ובנכדים

     

    הקן של משפחת טל שיר ברמת־השרון כבר התרוקן. בתם הבכורה נעמה, עובדת סוציאלית, זיכתה אותם בנכדה תמרה (3). אורי עוסק בעיתונות, ואיה היא סטודנטית בבצלאל. "אנחנו לא חיים כשני סופרים שגרים תחת קורת גג אחת", הוא אומר, "ולא משתפים זה את זו ברעיונות לכתיבה. ענת קוראת את הספרים שלי רק אחרי שהם יוצאים לאור. אני מראה לה סקיצות של עטיפה, ולדעתה העטיפות שלי יותר מוצלחות משלה מפני שאני בא מעולם המיתוג. בבית אנחנו הורים שמאוד עסוקים ברצונות ובשמחות של ילדינו ונכדתנו. בצעירותנו היינו הורים היסטריים ובשנים האחרונות אנחנו מצליחים להיות הורים פחות חונקים ולעמוד לשירותם. מאז שיצאנו ממסלולי הגלקסיה התעסוקתית הפכנו להיות קשובים יותר וגילינו שיש עולם ענק מחוץ לאגו שלנו".

     

    עבורו טל שיר הניגור הוא חזרה לשורשים. "אבי ניהל חברה פיננסית, אבל היה נגר בנשמתו, וכשאמא נסעה בחופשת הקיץ לבית הבראה בזכרון־יעקב, הייתי השוליה שלו בנגרייה בדרום באר־שבע. מאז שהפכתי לעצמאי בשטח אני עובד בנגריה של חבר בפתח־תקווה, והחיבור שלי הוא עם החומר, העץ, לא עם אנשים. אני לא פוגש לקוחות ולא יוצא להרכבות. ככה טוב לי".

     

    במקביל, טל שיר מחזיק ביפו סטודיו לכתיבה ולא מתפתה לרדת לים. "יצר הנדודים עדיין פועם בי", הוא מעיד, "עוד לא התבייתתי וכנראה שכבר לא אתביית. זו הסיבה שכל ספר אני מוציא אצל מו"ל אחר".

     

    בספר הבא תציית לעצות של אשתך ואחותך?

     

    "אני רוצה לגלות את העולם הנשי, אבל לא כדי לרצות אותן אלא כדי להיות עשיר יותר בכתיבה. לדעתי כבר עשיתי צעד גדול ב'רומן שחור־לבן', שבו הדמות שמניעה את העלילה היא נוגה, אישה. עדיין לא חזרתי בתשובה, אני יותר מדי ביקורתי ועוד לא שיוויוני באמת, אבל אני לפחות משתדל".

     


    פרסום ראשון: 15.10.17 , 20:25