ככה פתאום באמצע החיים, בגיל 38, כשהיא נשואה לבעל אוהב ואמא לשלוש בנות, שירלי וייסר התאהבה לפתע באורית פורטל זהבי, חברתה הטובה מימי הצבא. זה לא היה קל, אבל אחרי שהתגברה על משבר נפשי קשה, שלווה בקריסה כלכלית עד לסף פשיטת רגל, היום היא נהנית לראות את חמש הבנות של שתיהן (שלוש שלה ושתיים של אהובתה) משחקות יחד (וגם רבות) ומתייחסות זו לזו כאל בנות־דודות, הגדרה שמצאו לעצמן. עכשיו נותר לה רק לצפות ליום שבו היא ואורית יאחדו כתובות ויזדקנו יחד, כשהן מוכיחות לעולם שאכן, האהבה חזקה מהכל ובסוף גם מנצחת.
אנחנו נפגשות בסטודיו המרווח והמזמין, "הבית השני" שלה. במרכז החלל ניצב שולחן עבודה רחב ידיים המיועד לשישה צורפים, ספה שמתחשק לשקוע בה, שקט שעומד בניגוד מוחלט להמולת אזור התעשייה שבחוץ והמון תכשיטים יפים שיצרה.
"למדתי תקשורת ומינהל עסקים, כי הייתי עסוקה בחיפוש עצמי ורציתי תואר כללי כזה, ואחריו יצאתי למסעות בעולם", מספרת וייסר, 41. "את מי שלימים היה בעלי הכרתי בגיל 19 וידעתי מיד שהוא האיש שלי. לו היה קשה יותר להניע את היחסים וכשטיילנו יחד בהודו קיוויתי שזה יהיה הטיול המכונן, הטיול שבו הוא יציע לי סוף־סוף נישואים. כשהבנתי שזה לא הולך לקרות החלטתי, בהיותי אישה עצמאית ומתקדמת בעיני עצמי, להציע לו".
לא רק שהיא מצאה חתן, אלא גם ייעוד מקצועי. "היינו בפושקר, הסתובבתי וחיפשתי טבעת מתאימה. היה לי איזה ויז'ן בראש ולא מצאתי כלום. אחרי כמה ימי חיפושים שלחו אותי לצורף, שאמר לי מיד: 'לי אין זמן להכין לך את הטבעת שאת רוצה, אבל את יכולה לשבת פה, אני אסביר לך מה ואיך לעשות, ותכיני אותה בעצמך'. במשך כמה שעות לאורך שלושה ימים עבדתי שם ובסוף נהיו שתי טבעות. הצעתי לו נישואים והוא הסכים. לא התחתנו מיד, אבל התאהבתי בצורפות. גיליתי את הדבר שמאפשר לי לבטא את עצמי, עם היכולת הפיזית שיש לי מצד אחד, ועם העדינות מצד שני".
מיד כשחזרו ארצה נרשמה וייסר ללימודי צורפות שנמשכו שלוש שנים, אולם גם בסיומם התייחסה אל העיסוק כאל תחביב בלבד והתפרנסה מהפקות. "התבשלתי עם עצמי, הייתי מפוזרת, רציתי גם וגם, התקשיתי לעזוב את הפרנסה הטובה שהייתה ולהתמקד במשהו שלא יכולתי לדעת בוודאות שאנשים יקנו".
כשזה סוף־סוף קרה, החליטה לשלב בין עשייה להוראה, מתוך הצורך והרצון ליהנות מחברת אנשים ולהימנע מהבדידות שביצירה. הסטודיו, שאת קירותיו צבעה ואת רהיטיו הרכיבה במו ידיה, הוא חלל התצוגה והמכירה שלה, המשמש גם כאתר לקורסים ולסדנאות חד־פעמיות.
אהבת חיי
אבל בעוד חלומה המקצועי מתגשם, התא המשפחתי החל להתערער. "הייתי במערבולת הזאת של האימהות, ועם כל כמה שנהניתי ממנה ומשלוש בנותיי, איבדתי את עצמי שם, הלכתי לאיבוד. מישהו אמר לי פעם שקורה משהו לנשים עצמאיות כשהן פורצות, שמשהו משתנה בהן מבפנים. אולי זה ההסבר למסע שאליו נסחפתי".
המסע סחף אותה דווקא אל החברה הכי טובה מימי השירות. "אורית ואני היינו חברות המון שנים, אבל גרנו רחוק זו מזו, כך שלא נפגשנו לעיתים קרובות", מספרת וייסר. "כנראה עברנו תהליך אישי דומה, כל אחת מאיתנו לא מצאה את עצמה בעולם שבנתה לה עם הבעל, וזה מה שיצר את החיבור המיוחד הפתאומי הזה. ממפגשים מזדמנים וקיטורים על הבעלים התהוותה פתאום כימיה עמוקה והרגשנו שמשהו בקשר שלנו משתנה. זה קרה לשתינו במקביל, מהר מאוד דיברנו על זה, אבל היה פחד גדול לממש את זה".
הכל היה חדש עבורה. "לפני אורית לא היו לי התנסויות עם נשים וגם היום אני לא מגדירה את עצמי לסבית. התאהבתי באדם שהיא, וזה היה חזק ועוצמתי כל כך, שלא יכולתי להמשיך בחיי. החיבור החזק הזה בינינו שינה את התפיסה שלי לגבי אהבה, לגבי עצמי. הבנתי שבגיל 38, עם בעל ושלוש ילדות קטנות, הכרתי את אהבת חיי, למרות המסגרת שבתוכה חייתי, והרגשתי שזה עניין של חיים ומוות, שאין דרך אחרת, שאם החיבור בינינו לא יתממש, המשמעות עבורי תהיה מוות רגשי".
ידעת שמימוש האהבה יהיה כרוך בפירוק הבית.
"כן, וזו ללא ספק ההחלטה הכי קשה שנאלצתי לקבל בחיי. הכל מתנפץ פתאום, החלום הזה על משפחה של אבא ואמא וילדות וכל מה שמתלווה לזה. זה היה לדעת שאני עוזבת חיים טובים בסך הכל ובוודאי נוחים, לטובת הלא נודע, כאילו נכנסתי למערבל בטון שזורק אותי למקום אחר לגמרי. הייתי מבוהלת, הייתי מתעוררת בלילות ואומרת לעצמי, 'מה את עושה? מה קורה פה?' ההתלבטות סביב העניין נמשכה כמה חודשים. ניסינו ללכת לטיפול, אבל היה די ברור שהעניין בינינו גמור, שמאוחר מדי. לו הייתי מחליטה לנתק את הקשר עם אורית, האקס שלי היה מנסה מחדש, אבל לא יכולתי לבגוד בעצמי ולעשות את זה".
וייסר ובעלה נאלצו להמשיך לחלוק קורת גג עד שנמצאו הפתרונות הלוגיסטיים לפרידה. תהליך דומה התרחש במקביל בקיבוץ דפנה, שבו התגוררה פורטל זהבי עם מי שהיה בעלה ושתי בנותיהם. "גם אורית הייתה צריכה לפרק בית, אם כי אצלה התהליך היה פחות מורכב, ותמכנו זו בזו בחודשים הקשים האלה. מצד אחד בכינו יחד בטלפון, מצד שני חשבנו על העתיד המשותף שלנו. אם האהבה לא הייתה כזאת חזקה, כנראה לא היינו עומדות בזה. כשאת מתמודדת מצד אחד עם קשיי הפירוק ומצד שני עם הרצון לבנות משהו יחד, צריך המון אנרגיה רגשית".
והמון סבלנות.
"אנחנו נשים, אנחנו מדברות כל הזמן, אז מההתחלה היו שיחות של 'איך ייראו יחסינו', אבל לקח המון זמן, שנדרש לי לפירוק ולשיקום ממנו, עד שהדברים קרמו עור וגידים. נורא רצינו לחיות יחד, אבל הבנו שזה בלתי אפשרי, גם כיוון שמשפטית כל אחת מאיתנו הייתה מחויבת להשאיר את הבנות בקרבת האבות שלהן וגם כיוון שממילא לא רצינו להרחיק אותן מהסביבה המוכרת. גם בלי זה החיים שלהן עברו טלטלה גדולה".
איך הגיב בעלך?
"הוא לקח את זה קשה, לא הצליח להבין איך התאהבתי פתאום באדם אחר, אבל אני הבנתי שאני רוצה לאהוב, לתת לתשוקות ולחלומות שלי לפעפע בי. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאוותר על כל זה וכך ייראו חיי מאותו רגע. יש משהו בקשר עם אישה, אינטימיות ועומק שונים, משהו שלא חוויתי לפני אורית. הרגשתי שהקשר איתה יכול להצמיח אותי לשמיים".
אבל לפני הצמיחה בא המשבר. בדיונים בבית הדין הרבני היא חשה מושפלת, ומעגל הסובבים אותה השתנה, כשחלק מהחברים המשותפים לה ולבעלה התקשו לקבל את בחירתה והתרחקו. "מעבר לפירוק הבית ולפרידה מאבי בנותיי, בעל טוב, נפרדתי מהרבה אנשים בדרך, כאלה שטעו בלקיחת צד או בהתערבות לא מתאימה", היא אומרת. "לא יכולתי להכיל את זה בנקודה הקריטית הזאת בחיים, הבנתי שאני צריכה תמיכה ומי שלא מסוגל לתת לי אותה, לא צריך להיות שם".
והיו גם פרידות כואבות. "העובדה שבין האנשים האלה הייתה החברה הכי טובה שלי הפכה את הדברים לקשים עוד יותר. הגעתי למקום מאוד נמוך עם עצמי, הייתי שבר כלי, עצבנית ולחוצה, והסטודיו ספג את זה, הפך למקום לא מזמין וכעסק התחיל להידרדר. בסוף 2014 עמדתי בפני פשיטת רגל. למזלי, היו לי המשפחה שלי שתמכה בי ואורית המהממת שיודעת תמיד לשאול את השאלות הנכונות, להאיר זרקור על המקומות הכואבים כדי לצאת מתוכם ולהתקדם. זה עורר בי התנגדות בהתחלה, אבל החלטתי לצאת שוב למסע, לגלות מחדש את הקול הפנימי שלי".
להקשיב ללב
תהליך הגילוי הזה הביא אותה, לדבריה, אל היהלום הגולמי, שהפך לתמה המרכזית בקולקציה החדשה שלה. "האבן הזאת שכבה במזוודת האבנים שלי המון זמן ובכלל שכחתי מקיומה", מספרת וייסר. "פתאום, מתוך ההתחברות למקום הפגיע שבי והגילוי המחודש של העוצמות, היא ניצנצה לי. התחלתי לקרוא עליה והבנתי שהיא מייצגת אותי: מחוספסת וגולמית כלפי חוץ, אבל בליטוש קל מלאת רוך. זה העיף אותי. נכנסתי לסטודיו והתחלתי לעבוד בלי לדעת מה אני עומדת לייצר, ונהייתה קולקציה".
היא יצרה טבעות, תליונים, שרשראות ועגילים המשלבים בין היהלומים הגולמיים לזהב כדי לסמל את הניגוד הגדול, האופייני לדעתה לנשים, בין הפאסון החיצוני החזק לבין הפנימיות העדינה, שגורמת לנו לבכות לתוך הכרית בלילה. "בעיניי, לכל אישה מגיע יהלום", היא מסבירה. "רציתי לקחת את היהלומים למקום אחר, לא המקום המנצנץ של אלה שמתארסות או אלה שמצבן הכלכלי מצוין. זה מתחבר מבחינתי לשימוש ביהלומים הלא מלוטשים ולכן גם המחירים נגישים יחסית. אם טבעת יהלום סטנדרטית עולה עשרות אלפי שקלים, הרי שמחירי הקולקציה שלי נעים בין אלף ל־4,000 שקל. זה לא זול, אבל מדובר בכל זאת ביהלומים ובזהב איכותי, כשכל פיס בקולקציה הוא יחיד".
ויש גם מסר לנשים: "כמו היהלום הגולמי, גם אנחנו מורכבות מחומר חזק ועדין בו־זמנית. חשוב שנלמד להקשיב ללב שלנו, לא לקולות אחרים, שמקורם בסביבה רועשת שנוטה לדבר מתוך הכאבים והפחדים שלה. נשים צריכות להכיר בעוצמות שלהן, גם אלה שמתגלות במקומות הכי שבירים ופגיעים, לפתוח את הלב ולהיות מוכנות לקבל עזרה וגם סליחה. כשעושים את הצעד המפחיד ביותר ומדייקים את השביל, האמת מתבררת והרבה יותר נעים ללכת לאורה. השמיים עשויים להתבהר מעליכן".
לפני שבועות ספורים קיבלה וייסר טלפון מפתיע ממנהלת גלריה בברלין, שנתקלה בעיצוביה והציעה לה לייצג את ישראל בתערוכת תכשיטים בהשתתפות אמנים מכל העולם. אחרי ההלם וההתרגשות בחרה וייסר 20 מתוך 30 הפריטים בקולקציה, שיוצגו בתערוכה במשך חצי שנה ואז יוצעו למכירה.
פורטל זהבי, בת זוגה, תלווה אותה בפתיחת התערוכה. מעבר לכבוד הגדול, זו תהיה עבורן גם הזדמנות לישון יחד יותר מלילה אחד ברציפות. "אנחנו נפגשות פעם אחת באמצע השבוע, כשהילדות של שתינו אצל האבות שלהן, בכל סוף שבוע שני ומדי פעם גם עם הבנות", היא מפרטת. "זה לא קל, אבל זה משמר את התשוקה ואת הגעגוע. היום הזה בשבוע הוא קודש, שתינו מתפנות מכל עיסוקינו ולא מאפשרות לשום דבר להיכנס לשם. אנחנו מפנטזות על היום שבו נעבור לגור יחד ובכל פעם שאנחנו מסתובבות בתל־אביב אנחנו מסמנות לעצמנו באיזה רחוב זה יקרה. הכתובת אמנם משתנה כל הזמן, אבל בסוף זה יקרה". *
