מבוכריס ועד הארווי

חבר כנסת או רב, גנרל או שחקן, עיתונאי בכיר או מפיק־על ממולח, בכל פעם שנחשף קלונו של המטרידן התורן, נחשפת גם רשת ההגנה הצפופה שנפרשה עליו לאורך שנים ואיפשרה את מעשיו. הפעם זהו הארווי וויינשטיין, מי שהיה אחד האנשים החזקים ביותר בהוליווד, שהזניק את הקריירה של גדולי השחקנים וזכה ממריל סטריפ לתואר הבלתי ייאמן "אלוהים". אותו אדם שזכה לכבוד מלכים התברר כאיש אלים ותוקף סדרתי. וכמו תמיד השמועות רחשו שנים רבות, וכמו תמיד איש לא העז לפצות את פיו, ואיכשהו, כמו תמיד, גם הפעם התברר שלא לעולם חוסן.

העדויות שעברו מפה לאוזן הפכו לנשים אמיצות שבחרו לדבר ולשבור את קשר השתיקה, וגם הבלון הזה התפוצץ. כמו בתסריט כתוב מראש, גם הפעם יצאו להגנתו מיטב כוכבי הוליווד, וגם הפעם הוא ידע לדקלם את הנאום המיוסר של תוקפים מסוגו והבטיח ללכת למרכז לגמילה ממין, מסית את הזרקור מעצם העניין עצמו: אלימות מתמשכת וסדרתית.

האמת היא שהדפוס הוא אותו דפוס בדיוק, ובאופן קבוע כל חברה יודעת להזדעזע היטב כאשר פרשה כזו מתפוצצת בחצר של מישהו אחר. אבל מה קורה כשפרשה מהסוג הזה מתפוצצת פה, אצלנו? אז מנגנון ההגנה נכנס מיד לפעולה. כל חברה מאתרגת את אנשיה כמעט באופן מיידי. קצינים בכירים נעמדו לצידו של תא"ל (והיום אל"מ) אופק בוכריס שהואשם בעבירות אונס ומעשה מגונה, רבנים חשובים מיהרו להגן על הרב מוטי אלון גם אחרי שהורשע בדין, ורק לאחרונה הוא הקים ישיבה חדשה בירושלים. שחקנים נוצצים ידעו לתרץ את התנהגותו של משה איבגי, וגם בהוליווד נפלו באותו החטא. חטא ההשתקה בתחילה, ולאחר מכן מדיניות של דה־לגיטימציה למתלוננות והפיכת התוקף לקורבן.

יש משהו כל כך אנושי, כמעט מכמיר לב, ביכולת ההכחשה, ההדחקה או הסטת המבט מן העוול. הרי כמעט תמיד תוקף איננו איזה שד עם קרניים אלא אדם שנתפס כנורמטיבי, שיכול להיות מוכשר מאוד ואהוב מאוד ואולי גם בעל זכויות לא מעטות. קל לנו לדמיין תוקפים כאנשים נאלחים ומאוסים, ובכל פעם מחדש, כשמתברר ששום חברה איננה חסינה ושום אדם לא קדוש, הטלטלה מתורגמת להתקפה של הקורבן ולהגנה על התוקף.

התוקפים הם תמיד אנשים מלאים — בעלי קריירה שעלולה להיהרס, משפחה שעלולה להתפרק, שם טוב שעלול להיות מוכתם ועתיד לוט בערפל. מתלוננות, לעומת זאת, הן כמעט תמיד חסויות ועלומות. הן חסרות פנים. אובייקט בעל טענה ותו לא. שמן, משפחתן, עיסוקן או עתידן לא מעניין איש. וככל שהן נמצאות במקום נמוך יותר בהיררכיה החברתית, כך קל יותר לטפול עליהן מניעים זרים וכוונות נסתרות, נוח יותר להאשים את לבושן או פרשנותן לסיטואציה.

הארווי וויינשטיינים אינם צומחים בריק. הם, כמו כל תוקף בעל שם אחר, גדלים בחברה שסוגדת לכוכביה, שהופכת אותם לאלים כל יכולים בעלי שררה שאין לה גבול. הכוח משחית בכל מודל בו הוא מגיע. לצערנו, בכל מקום המשוואה היא אותה משוואה. עד שאנחנו לא נדע לצופף שורות סביב המתלוננות והמתלוננים ולהוקיע תוקפים, בלי אבל ובלי אולי, לא נזכה לחברה בטוחה ומוגנת. לא אי־שם, בשדרת הכוכבים של הוליווד, ולא פה — בבית.