לשכתב את הצלקת
הם נפצעו בצוק איתן, בשירות בגולני ובפיגועים וסוחבים איתם טראומות ופצעים שלא הגלידו. בפרויקט מפתיע של מוזיאון ישראל הם התחברו לאמני קעקועים בינלאומיים וכיסו את גופם בקעקועים כדי להתגבר על הצלקות שבגוף ובנפש. גיל קורוטקי תיעדה מקרוב את המפגש המרגש ויוצא הדופן
"עד שהגעתי לכאן, לא ידעתי שהצלקת שלי כל כך משמעותית", אומרת רויטל בן יוסף בחיוך נבוך. בן יוסף שירתה כאחות בירושלים בתקופת האינתיפאדה השנייה. פינוי הפצועים מעשרות הזירות באותה תקופה השאיר בה סימנים: גופנית היא סבלה מחמש פריצות דיסק בגב, נפשית היא נושאת עימה עד היום את צרחות הפצועים והמראות הקשים.
בן יוסף רגועה להפליא יחסית לעובדה שאנחנו נפגשות רגע לפני שהיא עולה על שולחן הקעקועים. הלוקיישן הוא המקום האחרון שתוכלו לדמיין שמישהו יתקעקע בו — מוזיאון ישראל בירושלים. הפרויקט "הילניג אינק" שבו היא משתתפת הוא שיתוף פעולה בין ארגון Artists4Israel והמוזיאון. אמני קעקועים בינלאומיים (ביניהם גם שלושה ישראלים) נפגשים עם פצועי צה"ל ופעולות האיבה ומנסים לכסות, לפחות מבחוץ, על הצלקות.
"אני מקעקעת את המשפט All You Need Is Love", היא מסבירה. "המראות שראיתי בעצם גררו אותי למעין בידוד חברתי. סגרתי את עצמי בעבודה, הוצאתי את המשפחה והחברים החוצה, בניתי לעצמי כל כך הרבה חומות. היום, בגילי המופלג, הגעתי למסקנה שאני רוצה את המשפחה והחברים, השקעתי כל כך הרבה בלהרחיק את כולם ועכשיו הם מפחדים להגיע. אז אני מקעקעת את זה בצורה מאוד מאוד בולטת".
זו חתיכת קריאה.
"חד־משמעית זו קריאה, אנשים תאהבו אותי, אני חמודה! עם מלא חומות, אבל חמודה".
כל אחד משולחנות הקעקועים מוצב לפני יצירה אחרת במוזיאון. לא מדובר במיקום רנדומלי; כל צמד, אמן ומתקעקע, בחר ביחד היכן להציב את שולחן הטיפולים האלטרנטיבי. בן יוסף, למשל, בחרה פסל של אריה.
למה להתקעקע דווקא פה, באמצע המוזיאון ליד פסל של אריה?
"אני יושבת כאן ומתקעקעת מול ההיסטוריה של המדינה שלי, היסטוריה שנלחמתי פיזית כדי שהיא תהיה כאן. השארתי חלקים מהגוף שלי במדינה".
"זה הקעקוע הראשון שלי", מתוודה בן מורג בן ה־24 שמתקעקע מצידו השני של פסל האריה. "לא מפחד שיכאב לי אחרי כל מה שעברתי בצבא עם הפציעה שלי, אבל אני עדיין קצת חושש מזה. מקווה שלא אעשה פדיחות".
מורג העביר את שירותו הצבאי ביחידת הכלבנים "עוקץ". במהלך מבצע "צוק איתן", בזמן כניסה למבנה בחאן יונס קרס עליהם המבנה. "גוננתי על הכלב", הוא נזכר. "כי זה מה שהם עושים בשבילך אז אתה עושה את זה בשבילם כאינסטינקט. דאגתי שיפנו אותו ראשון. הקריסה פירקה לי את הכתף ושברה לי את השיניים הקדמיות".
למה החלטת לבוא לפה היום? מה זה בשבילך?
"כשאתה עובר פציעה, לא משנה מה היא, לא חייב להיות דרמטי כמו פציעה בצוק איתן, בסופו של דבר אתה סוחב כל החיים על הגוף והנפש צלקות שלא אתה בחרת. פה זה לשים על עצמך משהו שתיקח לכל החיים מבחירה".
את הקעקוע הוא מיקם ממש מתחת לאזור הפציעה, בשכמה השמאלית. הציור הוא של אריה בעל פנים מטושטשות ועיניים מפוקסות וחדות. "זה אולי רעיון שישמע פשוט להרבה אנשים אבל יש בו משמעות, להיות תמיד בפוקוס על מה שאתה רוצה. כשנפצעתי נשארתי רגוע וממוקד, דאגתי שקודם יוציאו את הכלב וניסיתי ללכת בכוחות עצמי כדי לראות שאני יכול. אני דוגל בזה עד היום: לא שקעתי בפציעה, המשכתי להיות מפוקס על תהליך השיקום שלי".
"היום אני מקבל מתנה"
בפינה חשוכה של המוזיאון, ליד קברים מצריים עתיקים, אני פוגשת את שי מלטבשי. מלטבשי בן ה־36 נפצע במספר אירועים שונים בלבנון ועזה וגם נכח בפיגוע בשופרסל בקריית יובל בשנת 2002.
"פציעות פיזיות בגוף כמעט ואין לי", הוא מסביר לי, מוקף בחיבוק תומך של בת זוגו, בזמן שאמן עובד על קיעקוע יד שמאל שלו. "הפציעה העיקרית שלי היא פוסט טראומה. כחלק מהאירועים שחוויתי נשארו משקעים שלקח להם שנים להתפרץ אבל כשהם התפרצו, הם באו חזק".
ומה בעצם אתה עושה פה היום?
"היום אני מקבל סוג של מתנה. אני אבא גרוש לשתי בנות מהממות. הצמיד שאני עונד על היד זה צמיד שהן הכינו לי כדי שאני אוכל לחשוב עליהן כל הזמן. אז החלטתי לקעקע את השמות, ליאל והילי, עם פרח הלוטוס שאני מאוד אוהב. הפרח זה סימן להתחלה חדשה. אחרי הפציעה, הפחד היה כל הזמן ליפול לפלאשבקים ולחלומות הרעים שבאו מזה. מאז שהבנות באו, אני אבא לפני שאני כל דבר אחר. חוץ מזה, אחרי הקעקוע אני אוכל להוריד את הצמיד", הוא מוסיף בחיוך.
אבל למה דווקא פה, ליד הקברים?
"בתרבות המצרית האמינו שיש חיים אחרי המוות, שיש דרך, אז היו שולחים אותם עם מתנות לסיבוב הבא. אז גם אני קיבלתי עוד צ'אנס, קיבלתי כמה צ'אנסים. כולם יודעים שהם ימותו בסופו של דבר, ולחיות את אותו רגע עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם בחלומות שלך שאתה עוד שנייה מת, זה משהו מאוד חזק ומאוד טראומטי. אז פה זה נראה לי המקום הכי טוב לעשות את זה"
היית אומר שהקעקוע זה ביטוי חיצוני למשהו פנימי?
"אני חושב שקעקוע בסך הכללי שלו זה משהו שנועד לתת לך תזכורת מוחשית למשהו שאתה מרגיש. אין לי פציעות פיזיות, לא איבדתי יד, לא איבדתי רגל, אין לי צלקת של כדור שנכנס ויצא. הפציעה שלי היא בפנים ולצערי הרבה פצועים של פוסט טראומה בישראל הם שקופים לחלוטין. אתה צריך לעבור דרך שהיא גיהנום כדי להוכיח שאתה סוחב מטען. כשאתה מאבד רגל או יד רואים אותך. במקרה שלי זה משהו שהוא מתחבא בפנים. אבל בכוונה לא בחרתי לעשות קעקוע של חייל פצוע או משהו בסגנון הזה. אני לא צריך תזכורת, כי תזכורת לזה יש לי יומיומית. אז הקעקוע זה תזכורת לדברים שאני אוהב בחיים".
"נותן אהבה עם דיו"
"שמעתי על הפרויקט דרך ארגון נכי צה"ל", אומר אבי אנטבי. "כבר 15 שנה שאני ואשתי הולכים לעשות קעקוע ביום ההולדת שלי וכמו שאני נכנס — ככה אני יוצא. כשסיפרתי לה שאני נרשם אמרתי לה 'אני בן 49, מי יתייחס אליי?' ואז התייחסו ועכשיו אני פה ואין לי לאן לברוח", הוא מסיים, חצי בצחוק חצי ברצינות.
אנטבי נפצע בשנת 1986. הוא שירת בגולני ובמהלך טקס ההשבעה בכותל, מחבלים זרקו לעברם שלושה רימונים. אחד פגע בו בגפיים התחתונות. את הקעקוע הוא עושה דווקא בזרוע, תמונה של אדם יושב בטבע ומנגן. "הקעקוע מתייחס אליי, לא לפציעה. אדם יושב לבד, בחוץ עם המוזיקה שלו והשקט שלו, יש יותר טוב מזה?"
"הסיפור של מה שאבי עבר והקעקוע שלו זה דרך נהדרת לבטא ריפוי", אומר פרנקו וסקובי, המקעקע של אנטבי. "יש לו צלקת ברגל מהאירוע והיום אנחנו הולכים לתת לו יצירת אמנות נפלאה שהוא יוכל להסתכל עליה. יש לו היום בחירה — האם אני מסתכל על הצלקת או אני מסתכל על הקעקוע. וכשהוא יסתכל על הקעקוע זה יביא לו אושר".
זה לא בדיוק סוג הלקוחות הרגיל שלך.
"בקליפורניה אין יותר מידי טרור, כאן זה טרגדיות מסוג שונה, אז עבורי זו גם חוויה מסוג שונה. זה גם אתגר עבורי להיות מסוגל להיכנס לאנרגיות של מה שאבי חווה. זכיתי לתת לו את היכולת להסיט את העיניים מהצלקת שיש לו, לתת לו משהו חדש להסתכל עליו בגוף שלו".
הצמד האחרון כאילו יצא מתסריט הוליוודי. המתקעקעת היא שירי מירביס שנפגעה בפיגוע במייקס פלייס בתל־אביב ב־2003 והמקעקע הוא וואסים רזוק, ערבי נוצרי ממזרח ירושלים. היא בחרה להנציח על העור את הלוגו של הבר שבו אירע הפיגוע, מסביב לצלקת שנשארה לה. "היה חשוב לי להשאיר את הצלקת", מסבירה מירביס. "אני לא רוצה להעלים אותה. החיבור עם וואסים היה יד הגורל. בכלל לא תיכננתי להתקעקע היום, רק ליוויתי חברה".
"אני מייצג את עצמי כבן אדם", מבטל רזוק את הסמליות שאני מציגה לפניו. "לא אכפת לי יהודי, ערבי, נוצרי.יש אנשים שיחשבו שבגלל שאני ערבי אז אולי אני מסוכן, ואני רוצה להיות פה ולהוכיח שזה לא ככה. לא רק לישראלים, אלא בעיקר לערבים שמסתכלים על זה שיש פה ערבי שמקעקע ישראלים שהיו בפיגועים, אז אולי זה אומר עליו משהו. כולנו בני אדם. שנה שעברה קיעקעתי פה את קיי וילסון, שדקרו אותה בפיגוע 13 פעמים. לפני שקיעקעתי אותה אמרתי לה בצחוק, 'את יודעת שאני עומד לדקור אותך עם המחט אלפי פעמים?' וצחקנו ונוצר בנינו קשר טוב. בבית לימדו אותי לאהוב וזה מה שאני מרגיש, שיחד עם הדיו אני נותן אהבה וזה נשאר לכל החיים".
לפנייה לכתב/ת 
