כשהתסריטאי והבמאי יואב שוטן־גושן החל לעבוד על הסדרה "כיפת ברזל", שבמרכזה שלושה נערים חרדים שמתגייסים לטירונות קרבית, היו לו בעיקר הרבה דעות קדומות על חרדים. בכל זאת, הוא נולד בבנימינה, בסביבה חילונית למהדרין, והמפגש שלו עד אז עם חרדים התנהל בעיקר באמצעות כותרות העיתונים ומהדורות החדשות בטלוויזיה.

"אני מגיע מסביבה מאוד חילונית, ששונאת את החרדים בצורה כמעט גזענית", הוא אומר. "חונכתי לראות בחרדים פרזיטים, אנשים שלא תורמים למדינה ולא מתגייסים לצבא. בדרך כלל מה שמענו עליהם? שהם צעקו 'שבעס' וזרקו אבנים על הכביש בבר אילן בשנות ה־90, או שעשו לינץ' בצעיר חרדי שהתגייס. מבחינתנו, זה אוסף של אנשים אלימים שלא מכבדים את החוק ומתנערים מחובות אזרחיות הגיוניות".

אבל האמת היא, שנינו יודעים, לא חד־צדדית.

"ברור. זאת טרגדיה שבה כולם צודקים. תוך כדי עבודה על הסדרה עברתי שינוי מאוד גדול, ואני מקווה שגם הצופים יעברו אותו. צריכים להבין שהחבר'ה האלה נמצאים במציאות קשה ומורכבת. עבור בחור חרדי, להתגייס זה לצאת נגד החברה שבה הוא גדל ונגד הערכים שעליהם חונך, ובעיניי זו גבורה גדולה. הרבה יותר מאשר של קיבוצניק או מתנחל שיחליטו לא להתגייס".

מאחורי "כיפת ברזל", שהפרק הראשון שלה ישודר הערב ב־21:00 בערוץ 2 (קשת), עומדים מלבד שוטן־גושן גם הסופרת איילת גונדר־גושן, אשתו של יואב, רעיה שוסטר, שהגתה את הרעיון, והתסריטאי אבנר ברנהיימר. הבמאי הוא אלון זינגמן, שביים גם את "שטיסל", ושלושת השחקנים הראשיים והמבטיחים הם דולב מסיקה, רועי ניק (בן הדוד של יהודה לוי) ואבי מצליח, כשכל אחד מהם מייצג זרם חרדי אחר.

על מדים. רועי ניק ודולב מסיקה, מתוך הסדרה | צילום: אוהד רומנו

עד זוב דם

בפרק הראשון מגיע חסיד גור יעקב אנילעביטש (מסיקה המצוין) מבסיס הטירונים לביתו שבבני־ברק. שמח וטוב לב הוא מחליף את המדים בלבוש חרדי ועולה במדרגות אל הבית שבו גדל, אבל כשהדלת נפתחת הוא מגלה שם בית שלא הכיר. לא רק המשפחה מתנכרת אליו, גם הצעירים בשכונה, שחובטים בו עד זוב דם.

השחקן דולב מסיקה, 23, יליד נתניה, גדל בבית מסורתי. מסיקה, שלמרות גילו הצעיר כיכב כבר בסדרות כמו "אופוריה", "תא גורדין" ו"שוברי גלים", למד בבית ספר דתי מעורב, ועדיין ממשיך ללכת גם היום לשיעורי תורה. "גדלתי בסביבה מסורתית, הכרתי חרדים, יש לי חבר טוב שחזר בתשובה ואף פעם לא ראיתי בחרדים פרזיטים, אלא אנשים שבחרו בדרך מסוימת. אני יכול להבין חרדי שלא מתגייס לצבא, אבל אני גם מבין את הצורך בגיוס חרדים. לתרום למדינה נראה לי משהו בסיסי בחיים שלנו כאן, שאסור לוותר עליו".

כדי להישאר נאמנים לעולם החרדי, שחקני הסדרה והיוצרים נעזרו ביועץ "דת" מתוך העולם החרדי ("שומר כשרות" הם קוראים לו בחיוך). "כל התהליך לווה מהרגע הראשון על ידי חבר'ה חרדים", אומר שוטן־גושן. "צירפנו כותבים דתיים, כמו עמיחי חסון ושחר בר, שהוא דתי לשעבר, ונפגשנו עם רבנים, חבר'ה שהתגייסו וכאלו שלא רצו להתגייס. פגשנו את המפקדים שלהם, שסיפרו לנו שהחיילים החרדים לפעמים אפילו לא מכירים את ההימנון ושפקודות כמו 'לעמוד בשלשות' לא היו מובנות להם".

"בבית שלי יש פלטה בשבת, לא פותחים טלוויזיה ועושים קידוש", אומר מסיקה, "אבל כדי להכיר את העולם החרדי עשיתי סיבוב בחסידות ויז'ניץ בבני־ברק. אכלתי קיגל וצ'ולנט והתפללתי בבית הכנסת של החסידות. התפילה שם נשמעת כמו שפה אחרת לגמרי, וגם מתנדנדים אחרת בזמן התפילה, לא קדימה ואחורה כמו אצל האחרים אלא יותר לצדדים. אמרו לנו מה מידת הפיאות, מה אורך הגרביים ואיפה נמצא הפפיון בכובע, אבל רוב העבודה שלנו הייתה על הדמות עצמה. איך היא חווה את הדברים לא כחרדית בהכרח אלא כמישהו שנסחף לעולם חדש ולא מוכר".

"יהיו חרדים שיכעסו". מסיקה ושוטן־גושן | צילום: אביגיל עוזי

חמישים גוונים של שחור

"כשעשיתי תחקיר לסדרה, גיליתי שיש חמישים גוונים של שחור", אומר שוטן־גושן. "יש חסידים, נ־נח־נחמנים (ברסלבים), חרדלים (חרדים לאומיים), והרבה שבבניקים, שהם עאלק חרדים אבל בעצם חבר'ה שנשרו מכל ישיבה אפשרית ומוצאים בגיוס לצבא מפלט".

מה לאדם חילוני גמור כמוך ולסדרה על חרדים?

שוטן־גושן: "דווקא כשיש לך אנטי גדול למשהו זה מייצר סקרנות. יוצרים הם גם סוג של כרישים. כשהם מריחים דם או סוג של קונפליקט, הם מיד מחפשים איך להפוך את זה לדרמה. נכון, השאלה המתבקשת היא למה אדם חילוני עושה סדרה על חרדים, אבל אני חושב שכדי לכתוב ספר על גיאומטריה אתה לא צריך להיות משולש. הנה, דוסטויבסקי כתב ספר נהדר בלי לרצוח זקנה. אתה לא צריך לבוא מהעולם הזה כדי לכתוב עליו, אתה כן צריך להכין שיעורי בית רציניים מאוד, ועשינו תחקיר מקיף. מהיום הראשון נפגשנו עם רבנים, עם חבר'ה שהתגייסו ועם כאלה שלא. קראנו כמעט כל ספר ומאמר שנכתב בנושא. בעיקר לקחנו סיפורים אנושיים ופשוט עיבדנו אותם לדרמה".

בטח שואלים אתכם אם הסדרה שלכם היא מעין "שטיסל" במהדורה חדשה.

"ברור ששואלים, אבל אין פה שום קשר ל'שטיסל'. זה כמו שישאלו אם 'בית הקלפים' זה סוג של 'שובר שורות' כי שתיהן על אמריקאים. חרדים הם הרבה גוונים. הקונפליקט פה הוא של צבא ודת, של מדינה וקהילה. זה סיפור אחר לגמרי. דבר אחד בכל זאת דומה - הוא מביא את העולם החרדי לפריים טיים ומאפשר לחילונים הצצה אליו".

מה הרווח הגדול שלכם מהעבודה על הסדרה?

"התגלית הגדולה שלי היא שהחרדים הם פשוט בני אדם כמונו, והסיפורים שלהם הם אוניברסליים. גם להם חשוב המראה החיצוני, למרות שבמסכת אבות כתוב 'אל תסכל בקנקן'. ילד שיוצא נגד ההורים שלו זה סיפור אוניברסלי. יש את זה גם במשפחות חילוניות. בני משפחה חרדים חולמים שהילד יהפוך לתלמיד ישיבה חכם, ובמשפחה החילונית חולמים שהוא ילמד איזה מקצוע יוקרתי, וכשזה לא הולך זה מתסכל באותה מידה".

ומה הם יודעים עלינו?

"מבחינתם אנחנו אוכלים כל היום חזיר וצ'יזבורגר. פגשנו נכד של אדמו"ר שהתגייס וסיפר שהוא רצה להסתובב בתל־אביב. מבחינתו, חילוני הוא אחד שמתלבש נורא צבעוני. אז הוא קנה חולצה אדומה, כובע ירוק ומכנסיים צהובים. ככה הם רואים אותנו. ההיפך משחור ולבן. כמו איזה חייזרים. הם גם בטוחים שאנחנו מתעסקים מבוקר עד ערב בסקס. פשוט נותנים בראש".

דולב: "כשרועי ואני הצטלמנו בבני־ברק, הגיע בחור חרדי עם דגל ישראל בכיס ובירך את רועי. ואלה דברים שלא הראו בשום צורה בחדשות".

הסדרה כבר מעוררת התעניינות רבה בחברה החרדית, גם חששות. הפרומואים שמקדמים אותה עלו באתרים חרדיים, וקבוצות הווטסאפ של המתגייסים החרדיים רוחשות פעילות. "כולם שם מחכים לזה", אומר שוטן־גושן. "אני מקווה שנעשה שירות טוב ונספר את הסיפור שלהם, אבל בלי לעשות הנחות לאף אחד".

יש סיכוי שגם יכעסו עליכם.

"אני בהחלט מאמין שיהיו גם אנשים שיכעסו עלינו, אבל זה בסדר. אם אף אחד לא יכעס, אז לא עשינו את העבודה כראוי. בפרק הראשון דולב חוטף מכות רצח, מפוצצים אותו ממכות בגלל שהתגייס, עושים לו לינץ'. הרבה חרדים יכולים לכעוס עלינו שאנחנו מציגים אותם כאלימים. צריך גם להבין שהצבא לא יודע להתמודד עם הקושי של בנאדם שחוזר הביתה אל קהילה שלא מגבה אותו. פגשנו אנשים שישנו בבית החייל כי אין להם יותר בית. זה פשוט קורע לב. ליבך יוצא אליהם".

מה יקרה בעוד כחמישים שנה עם גיוס החרדים לצבא?

"אני מאמין שבעוד חמישים שנה החברה החרדית לא תישאר מה שהיא היום", אומר שוטן־גושן. "אני לא רוצה להתנבא כי אנחנו יודעים למי הנבואה ניתנה, אבל אני חושב שהחברה החרדית עוברת היום זעזועים קשים, גם בגלל הטכנולוגיה, הסמארטפונים והאייפדים, והנושאים הכלכליים. הצבא הוא איזשהו סימפטום של כל הדברים האלה, ומספר המתגייסים מקרב החרדים יגדל משמעותית. הכעס וההתנכרות יפחתו בהרבה".