למשפחת סלמן יש שלושה בנים. בן ה־11 הוא בעל האופי הקשה והמרדני. בן התשע הוא התלמיד הטוב והצייתן. ובן השלוש אוכל ממתקים. הבית יפה. ההורים צעירים ואוהבים. שום דבר לדווח עליו לרשויות הרווחה, חס וחלילה. ובכל זאת, ההורים חשים שמשהו לא עובד כמו שצריך, ומיכל דליות מוזעקת להציל את התא המשפחתי.
הפורמט הבריטי סופר נני עובד לגרסה הישראלית שלו לפני קרוב ל־11 שנה. נצח נצחים במונחים של טלוויזיה. והנה, דליות חוזרת לעונה חדשה.
מה לא השתנה מאז 2006? נראה שהתרבות הכמו־אמריקאית שלפיה אם משהו מקולקל, אין סיבה לא להשיג בכסף (או לפחות, בהשתתפות בריאליטי) את הדבר שיתקן אותו. הכל מכני. הכל בר שיפוץ. הכל זמין להתערבות חיצונית של מומחה, שתוריד מאיתנו לפחות חלק מהאחריות: "אני עשיתי את שלי ופניתי למי שמבין".
מה כן השתנה מאז 2006? הרבה מאוד גורמים שמשפיעים על התבגרותם של ילדים. הסמארטפונים, למשל (כן, ילדים בוהים בהם. וגם הוריהם. אפשר להפסיק להזדעזע). או הרפורמות הרבות במערכת החינוך, שהפכו את הלימודים לתובעניים ובעיקר ארוכים. ילדים חוזרים מבית־הספר בשעות אחר הצהריים המאוחרות, ובדרך כלל ימשיכו משם לחוג כלשהו.
שגרת יומם של ילדים בני תשע ו־11, כמו אלה של משפחת סלמן, מתנהלת כיום כמו שגרה של מבוגרים קטנים. בסופו של יום עבודה, הם מותשים נפשית ופיזית. בדיוק כמו הוריהם. כאשר מיכל דליות מציעה את ההצעה הישנה והטובה למשפחות עם בעיות של יחסי הורים-ילדים – שבו ביחד לזמן איכות משפחתי, דברו על מה שעשיתם היום, ותראו איך תזכו חיש מהר לרגע שכולו חד־קרן שמדלג בין עננים וקשתות – היא כנראה שוכחת את השפעת הסביבה והזמן. ב־2017, בן תשע ובן 11 הם נערים מתבגרים, כמה שזה נשמע נורא. ונערים מתבגרים שיישאלו איך היה יומם בבית־הספר, ישיבו בתשובה משביתת חדי־הקרן הבאה: "בסדר" – מה שאכן קרה והונצח בפרק של אמש.
פעם, סופר נני ספגה ביקורת על המציצנות הבוטה שהתאפיינה בה, על כך שהיא דחפה בעל כורחם ילדים אל מול עדשות המצלמה ברגעיהם הכי אישיים ומביכים. הכשלים האלה, כך נראה, תוקנו עם השנים. הבעיה היא אחרת: חוסר עדכון. כלי העבודה העיקרי שלה הוא הפניית אצבע מאשימה כלפי ההורים, אלה המשתתפים בפרק ואלה שיושבים בבית מכווצים בספותיהם ואמורים להביט זו בזה ולחשוב: אופס, זה בול כמו אצלנו, ממחר פותחים דף חדש.
אבל ההורים אינם האחראים היחידים. סופר נני מתעלמת מהסביבה. מהמשמעות של הורות וילדות ב־2017. מבתי־הספר. מהכלכלה. משוק העבודה. משורה של לחצים ושינויים שהם החיים־עצמם בישראל. בכך היא גם מעט מיושנת (אוי אוי אוי, משחק מחשב אלים!) וגם מעט לא הוגנת ומייצרת רגשות אשמה מיותרים. אולי כולנו הורים טעוני שיפור. אבל הסביבה שעשתה אותנו כאלה, גם היא זקוקה לאיזושהי סופר נני.
שמעון ריקלין, האיש שהכניס לחיינו את הרפליקה "מעניין מאוד ש...", הגיח אתמול להופעה מפתיעה ב"תוכנית חיסכון", שם דיבר על השקעותיו המוצלחות בביטקוין. התברר שכמרואיין בשבע וחצי בערב הוא הרבה יותר אנרגטי, נלהב ומרתק מאשר כמראיין ראשי ממשלה בחצות הלילה. מעניין מאוד אם השקפותיו מאתגרות המחשבה בנושא הכלכלה המוניטרית החדשה יבואו לידי ביטוי בקרוב בהכרזות ובתוכניות של הבוס.
