הוא התייחס להטרדה כמשהו מגרה

יותר מהפגיעות המיניות עצמן, נעם פרתום נכוותה מהתגובות המבטלות של הגברים הקרובים אליה כשחלקה איתם את הכאב

אין אישה שלא הוטרדה או הותקפה מינית בחייה. ממש כמו שאין אישה שלא חיפצנו אותה. זאת הנחת המוצא שצריך לצאת ממנה. קמפיין #metoo מצליח לעורר את השיח סביב הטרדות ופגיעות מיניות ולכן הוא מבורך. מצד שני, הקמפיין שם במרכז את הנשים המותקפות, במקום להפנות את הזרקור אל הגברים המתקיפים. חשוב לזכור גם עכשיו — הבעיה המרכזית היא הגברים המתקיפים, ותשומת הלב צריכה להיות עליהם, לא על הקורבנות.

 

הנה וידוי — מתישהו לפני עשור, בתחילת שנות העשרים שלי, הלכתי ברחוב אבן־גבירול ומישהו צבט לי בתחת ואחר כך עוד עקף אותי וחייך אליי והיה מבסוט מעצמו. ואני כמובן קפאתי והתאבנתי. ואז, כשסיפרתי את זה לחבר שלי דאז, הוא התחיל לשאול איך צבטו ולהדגים עליי ולהתחרמן מזה ולבקש שאספר לו עוד. התגובה שלו גמרה אותי. סיפרתי לבן הזוג שלי משהו לא נעים ומשפיל שקרה לי, ובמקום יחס רציני ומגונן ומנחם הוא המשיך להתייחס אליי כאל אובייקט, ולהטרדה כמשהו מגרה ולגיטימי, סוג של משחק מקדים.

 

הנה וידוי נוסף — היה לי בן זוג שלא קיבל את זה שהיו לי כאבים בזמן קיום יחסי מין, ולכן לא יכולתי לשכב איתו. במשך תקופה לא שכבנו, אבל מתישהו זה פשוט נמאס לו והוא חדר אליי בכוח. הוא פשוט לא הצליח להתאפק. אפשר רק לדמיין כמה כאב ההתנהגות הזו גרמה לי, וההלם היה גדול עוד יותר כאשר סיפרתי לידיד שלי על המקרה, ובתגובה הוא ענה: "מה את רוצה? תמשיכי להסתובב לידו ככה וזה יקרה". משהו בסגנון: את הבאת את זה על עצמך. איך אני מעזה לצאת עם מישהו ולא לספק את הסחורה. אלה הדברים שצרבו אותי יותר מכל דבר אחר.

 

זה מופיע בכל דבר - בכלכלה, בפערים החברתיים, ביחס של התרבות. כל עוד לא מטפלים בשורש הבעיה אלא בסימפטומים אי השוויון יחגוג.

 

אנחנו במצב מעניין היום: מבחינה תרבותית נפרץ מחסום ויש איזה שיח ודיבור בלתי פוסק על נשים ותקיפות מיניות. יש שימוש בחוק וזה זוכה לפופולריות, אבל השאלה מה מידת השוני בביטחון של נשים ביומיום. כאישה שהולכת ברחוב — אני מרגישה שאין מספיק התקדמות.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
כל התגובות לכתבה "הוא התייחס להטרדה כמשהו מגרה"
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים