שישי 16 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    גידי גוב (מימין) וישראל אהרוני. אהרוני: "גידי תמיד מתחיל ב'היום אני אוכל בריא, מעכשיו רק דיאטת פליאו', ומסיים ב'תעבירו לי את הלחם'". גידי: "מה אני אעשה, הכל טעים לי"
    7 ימים • 18.10.2017
    זוג או פרג
    כבר שמונה שנים מסתובבים ישראל אהרוני וגידי גוב בעולם, אוכלים ומתעדים הכל בתוכניתם המצליחה. שמונה שנים שבמהלכן ליוו זה את זה בשמחות וגם באסונות. גאיה קורן הצטרפה אליהם, לפני כמה חודשים, למונטנגרו, כדי לברר איך מנשנשים כל היום בלינצ'ס, ניוקי וגבינות מטוגנות בחמאה ונשארים רזים, איך שורדים חמישה חודשי צילום אינטנסיביים בשנה בגיל 66 ומה סוד החברות המופלאה ביניהם. גידי: "זה מתחיל להיות קשה כמו בכל זוגיות. למזלנו אנחנו גרים בבתים נפרדים". אהרוני: "אנחנו כמו מרב מיכאלי וליאור שליין"
    גאיה קורן, מונטנגרו | צילומים: יונתן בלום

    כבר שמונה שנים מצולמת התוכנית "המסע המופלא של אהרוני וגידי", בכיכובם של ישראל אהרוני וגידי גוב, בכל רחבי העולם. הרבה דברים קורים בשמונה שנים. שמחות, חתונות, פרידות, אסונות וחוויות, והכל נטמע בשרירים. במהלך שמונה השנים הללו נדמה שאנשי הצוות הפכו למשפחה קטנה. אחרי הכל, הצילומים נמשכים שבועות ארוכים שבמהלכם הם נעדרים מהבית. לפעמים הם מתעוררים ולא זוכרים באיזו מדינה הם נמצאים, וכמה שזה נשמע מגניב, ככה זה לא קל.

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    "המסע המופלא של אהרוני וגידי" יום חמישי 26/10 שעה 21:00 ערוץ עשר
     

    העונה הנוכחית, המוקדשת לאוכל מאזור הים התיכון, צולמה לפני כמה חודשים. במהלכה ליוו אנשי הצוות מקרוב גם את האסון שניחת על משפחת גוב, כשנכדתו של גידי, תמר בת התשע, חלתה בסרטן. רק בתום הצילומים הגיעה הבשורה הנוראה על מותה בטרם עת.

     

    "לאורך השנים ליווינו אחד את השני ברגעים של שמחה וברגעים של כאב עמוק", אמרו השבוע אנשי ההפקה בצער. "בשנה האחרונה היינו עדים מהצד גם להתמודדות של גידי ומשפחתו. למדנו לאהוב את גידי לא רק כאמן נפלא ושותף נהדר להרפתקאות ברחבי העולם, אלא גם, ובעיקר, כאיש משפחה, אב וסב מסור. הפקת 'המסע המופלא' והצוות משתתפים בצערו של גידי גוב. גידי, אוהבים אותך מאוד".

    אהרוני, גאיה קורן וגידי
    אהרוני, גאיה קורן וגידי

     

    אני הצטרפתי אליהם בחודש מאי האחרון למונטנגרו, לסופו של המסע הקולינרי, שישודר בעונה השישית בתוכנית (שתעלה ביום חמישי, 26.10, ב־21:00, בערוץ 10).

     

    מאי 2017, שבת, 6:00 בבוקר, הכפר ליפובו, חוות הגבינות של מישקו  

    בתפריט: דייסת קאימק ופודינג לחם בקאימק

     

    זה השבוע האחרון לצילומים, וגידי ואהרוני כבר תשושים, רוצים הביתה באותה מידה שירצו לצאת למסע חדש ברגע שינחתו. רק אתמול בלילה נחתו מאלבניה והגיעו לעיירת הסקי קולשין במונטנגרו אחרי נסיעה עוצרת נשימה בשבילים צרים ותלולים. "באמת עוצרת נשימה", אומר אהרוני, "חשבנו שאנחנו עומדים למות. תהום פרושה לרגלינו, אלה היו רגעי אימה".

     

    עם מיליאנה החולבת, בהכנת הקאימק
    עם מיליאנה החולבת, בהכנת הקאימק

     

    כעת, בשבת בשש בבוקר, הדבר היחיד שמפחיד אותם זה שנאחר לחליבה. אנחנו יוצאים בג'יפים לפגוש את אנשי ההר השחור, ולשמחתם של גידי ואהרוני, מגיעים בזמן. לצערם, הם מתבקשים להיכנס למחשכי הרפת ולסייע בחליבה.

     

    נוף בכפר ליפובו
    נוף בכפר ליפובו

     

    "תכף נשתה קאימק", מסביר גידי. "קאימק זה הלבן של הקפה. הפרות פה שותות קפה לוואצה". הוא מחווה בידיו על הרפת ומסביר: "במונטנגרו יש 700 אלף איש על שטח שהוא שני שלישים מישראל, מעט מאוד אנשים על שטחים עצומים, ולכן כל הרעיון להתיישב על מאדים ייקח יותר זמן ממה שאנשים חושבים. כל הוצאת החלליות למאדים מתעכבת כי אנחנו לא בהתפוצצות אוכלוסין, אפשר לבוא לפה".

     

    אהרוני (מתפוצץ מצחוק): "תשיגו לו קפה, כי הוא לא יסתום".

     

    כולם רוצים להשיג קפה לגידי, אבל אי־אפשר. החולבת, מיליאנה, הלכה להכין קאימק שהוא הקרם דה־לה־קרם, מעטה השמנת הנדיר שעל החלב, ואסור להפריע לה. במקום קפה מציע מישקו, בעל הבית הנמרץ, צ'ייסרים של ראקיה – המשקה הלאומי במזרח אירופה, 40 אחוז אלכוהול. גידי ואהרוני לא שותים. הם לא נוגעים באלכוהול. אני מנסה להיות מנומסת ומורידה צ'ייסר. איזו טעות. מאה פרות חולבות אותי מבפנים, שורפות לי את המעיים.

     

    החליבה מסתיימת, החולבת יוצאת ואנחנו הולכים בעקבותיה למטבח הזעיר. מכל עבר אגמים, נחלים ונהרות. אם זה היה בארץ כבר היו מתנחלות כאן משפחות עם רמקולים וערכות קריוקי. מיליאנה מכינה צ'יצ'ברה, דייסת קמח תירס עם קאימק, ומעליה בייקון קצוץ ועוד קצת קאימק. כמנת ביניים היא מכינה פודינג לחם מעורבב עם קאימק. לא נורא, כשנחזור לארץ נעשה דיאטה. שנתיים.

     

    10:00 בבוקר, ליפובו 

    בתפריט: יוגורט עיזים

     

    מונטנגרו היא מדינה יפהפייה, זולה, עשירה במים ובצמחייה. למרות שהיא קטנטונת יש בה מרחבים בלתי נדלים והעין לא שבעה מהיופי. גם הבית הישן שנטוע באמצע שומקום עושה חשק לחזור לימי התום, לפני הוויי־פיי. אהרוני וגידי מצטלמים במטבחון. עמרי הצלם עוקב בשקט אחרי הפרות, זאביק הבמאי עומד מאחור בדממה עם דמיאן הצלם וגולדי המקליט, והמפיקה ורד, שהיא גם המאפרת והאמא של כולם פה, יושבת כשאוזנייה תחובה באוזנה השמאלית והשנייה באוזני הימנית. אנחנו מאזינות למה שקורה במטבח. לא קורה הרבה. מיליאנה עדיין מבשלת, אופה, חובצת, וזה לוקח זמן. מלא זמן.

     

    גידי מתיישב על הספה מול טלנובלה בטלוויזיה. "אז היא בהיריון? מה קורה איתה? זה בעלה או המאהב?" הוא שואל בעברית את מיליאנה. היא משיבה לו בשפתה והוא עונה לה כאילו הבין. איכשהו זה נשמע נורמלי לגמרי.

     

    זאביק הבמאי מודיע שלא רחוק מכאן מתגורר רופא הכפר. כולם בוהים בו, כולל הפרות ברפת. נו, בואו, הוא מפציר. גידי בתגובה מטפס במעלה הגבעה. אהרוני מתכופף לדשא ובוחן פטרייה שצצה אחרי הגשם. הוא מחליט להשאיר אותה שם ופונה לגידי: "בוא גדעון, חלקלק פה".

     

    לאורך כל המסע אהרוני דואג לגידי כמו אמא לאפרוחיה. שישתה קפה, שיתלבש חם, שלא ימעד. "אנחנו לא צעירים כמו פעם", אומר גידי.

     

    הדינמיקה ביניהם מרגשת. גידי מקטר אבל לא נח לרגע, ואהרוני מגונן עליו באהבה אין קץ. שניהם מפרגנים זה לזה. כשהם נכנסים לביתו של הרופא, הוא ממהר למזוג נוזל לבן סמיך לכוס. זאת תרופה מהטבע, הוא מבטיח. אהרוני מרחרח ולוגם בזהירות. "זה בסך הכל יוגורט עיזים", הוא קובע.

     

    גידי ואהרוני. אהרוני: "אנחנו הולכים שבעה קילומטר ביום בממוצע. בעיקר בנמלי תעופה". גידי: "נמלי התעופה גדלו, בחיי"
    גידי ואהרוני. אהרוני: "אנחנו הולכים שבעה קילומטר ביום בממוצע. בעיקר בנמלי תעופה". גידי: "נמלי התעופה גדלו, בחיי"

     

    שבת, 14:00, ליפובו  

    בתפריט: בלינצ'ס זביונה

     

    בדרך היורדת מן הכפר נמצאת מסעדת סברדק. המבנה נראה כמו טיפי אינדיאני, ובמרכזו תנור גדול. הטאלנט של המסעדה הוא הקצ'אמק: דייסת קמח תירס עם קאימק, כי מזמן לא נסתמו לנו העורקים. אין אוכל מנחם יותר מזה אחרי שהות ארוכה בקור האלפיני המקפיא.

     

    צוות הצילום בודק את השטח ואנחנו מחכים בסבלנות. לשולחן מוגש בלינצ'ס זביונה. העיניים מזוגגות, אבל אהרוני וגידי לא נשברים, הם אוכלים. "כל נסיעה אני מעלה שניים־שלושה קילו וכשאני חוזר ארצה אני מוריד דרסטית", אומר אהרוני. "אני אוכל הכל כי המסע זה תיעוד של מה שיש".

     

    גם אם מה שיש לא טעים או לא בריא?

     

    "מה שמעניין אותנו במסע זה לטעום תרבויות. במרוקו אחד המאכלים הכי פופולריים זה סנדוויץ' עם בשר ראש של כבש. אוספים קצת מהלחי, מהלשון, מהמוח, מבשלים, שמים בלחמנייה מרוקאית וזה נורא טעים, לא נתון לוויכוח אפילו. רק מה, כשאת באה לדוכן, רואה 30 ראשי כבש עם השיניים, האוזניים והכל, את רוצה למות. אבל בתמונה הרחבה אין דבר כזה נכון־לא נכון, זה עניין של קודים תרבותיים".

     

    גידי: "בווייטנאם אתה רואה כלבים חמודים בכלובים, ובשבילם זה כמו אצלנו קרפיונים באקווריום בסופר בליל הסדר. עכשיו, ברור שלא נאכל כלבים, כי אצלנו זאת חיית מחמד, אז לא אכלנו כלב. זה גם לא דחוף לנו לאכול כלב. במקום זה חיכתה לנו צלחת עם רימות מטוגנות, שבשבילם זה כמו חומוס או חמוצים".

     

    אוי.

     

    "אני אוהב נורא לאכול ובדרך כלל יש אוכל נורא טעים ואי־אפשר לעצור את התענוג הזה. אנחנו מצלמים חמישה חודשים בשנה, אז תחשבי כמה תענוג זה. בארצות הבלקן תוקעים לך מהבוקר מאפים טעימים להפליא, ובלי לשים לב אתה אוכל חתיכה. יש גם גבינות שמנות מטוגנות בחמאה והמנה האחרונה היא חתיכת כולסטרול מזוקק – אבל זה טעים".

     

    אהרוני: "לגידי יש תכונה מופלאה של משמעת עצמית, כשהוא מחליט הוא עושה".

     

    גידי: "אני עובר לטעימות קטנות".

     

    20:00, העיירה בודווה 

    בתפריט: מטען

     

    אנחנו בעיירה בודווה שזועקת שנות ה־80 מכל עבר. חלומו של גידי, חובב גאדג'טים נלהב, התגשם — יש קניון ואנחנו דוהרים אליו. גידי יוצא עם שלל — שקית ובה מטען לנייד. "לא שאני באמת צריך, אבל הייתי חייב לקנות משהו", הוא אומר.

     

    זה כאמור הפרק האחרון במסע הארוך שלהם העונה, אני הוזמנתי לתעד אותו מטעם התוכנית ובאדיבות החברות ישראייר ונתור. "יש לנו 25 שעות מצולמות לכל פרק שמהן מוציאים 43 דקות", מגלה אהרוני.

     

    גידי: "45".

     

    אהרוני: "43. אזרח, דייק בדבריך".

     

    גידי: "טעות בכתבה, פאק, הרסתי".

     

    אתם, איך לומר זאת בעדינות, כבר לא אנשים צעירים. איך אתם עומדים בזה?

     

    "אנחנו גם עומדים וגם יושבים, וגם הולכים לא מעט".

     

    אהרוני: "הנסיעה הנוכחית קלה יחסית. בהודו עשינו מרחקים עצומים בתנאים קשים ובטמפרטורות איומות. יש לנו באייפון מד כושר ולפיו אנחנו הולכים בממוצע שבעה ק"מ ביום, בעיקר בנמלי תעופה. רק ביפן ובטייוואן זה שלושה קילומטרים בשדה".

     

    גידי: "איכשהו הגייטים שלנו תמיד רחוקים או בשיפוצים, ואל על תמיד תקועים בסוף. נמלי התעופה גדלו, בחיי. אבל זה לא שמקטרים, טוב לנו".

     

    קרה שהגעתם למקום ומיד רציתם לברוח?

     

    אהרוני: "מה שאני אוהב זה לראות את המגוון האנושי, כמה הוא אינסופי ושום דבר לא יותר טוב משום דבר אחר. פשוט יש המון צורות חיים שונות על פני הגלובוס, וזה בסדר".

     

    נשמע שקיבלתם פרספקטיבה לחיים.

     

    "התובנה הגדולה היא שהאנושות מרהיבה. אם כולנו היינו אוכלים אותו דבר, חושבים אותו דבר, מתנהגים וחיים אותו דבר, היה איום ונורא. זה עשה אותי יותר סבלני וסובלני, יותר יודע ליהנות".

     

    אהרוני וגידי כאמור עברו כל כך הרבה ביחד, שהם יודעים לרקוד את הטנגו של החיים בעדינות וברגישות. "עברנו לא מעט טלטלות", אומר גידי. "קרו דברים לצוות שהוא כמו משפחה עבורנו. ענת אשתי מתה, הייתי שנתיים בזוגיות ונגמר. אנחנו עוברים הכל יחד. מקצועית, יש צוות שהוגה ומתכנן – ואני בא וזהו. בבסיס זאת תוכנית של אהרוני, הוא הגה אותה וצילצל אליי. לא ממש הכרנו, לא יודע למה הוא צילצל אליי, בטח אחרים אמרו, 'איך ניסע, אי־אפשר', אבל באתי ומאז אנחנו ביחד".

     

    יש מי שנותן את הטון?

     

    "ברור שאהרוני מוביל, הוא יודע מה הוא רוצה ומחפש, והוא כנראה מוצא. אני מאוד שמח להתלוות אליו. הוא דאג לי מההתחלה. ויש לו הרבה מה לדאוג: שברתי רגל, שברתי יד, עברתי ניתוח. הוא קנה לי מקל הליכה".

     

    אהרוני: "בואי נשים דברים על השולחן, אנחנו התוכנית היחידה ששני זקנים בני 66 מגישים".

     

    היו לונדון וקירשנבאום.

     

    "אני מדבר איתך על פריים־טיים, שזו הרצועה היקרה ביותר. תמיד שמים חתיכים וחתיכות, אין חיה כמונו".

     

    21:00, בודווה 

    בתפריט: פחמימות

     

    את הערב מסיימים במסעדה. אהרוני מבקש לשאת ברכות, גידי הנבוך מבקש תפריט.

     

    "גידי תמיד מתחיל, 'היום אני אוכל בריא, מעכשיו רק פליאו', ומסיים ב'תעבירו לי את הלחם'", מציין אהרוני. "מה אני אעשה", אומר גידי, "הכל טעים לי".

     

    ראשון, 7:00, הכפר ניגושי 

    בתפריט: סנדוויץ' עם נוף

     

    תחקירני התוכנית גילו כי בעיירה ממש רחוקה מתגוררת בשלנית שמעריצה את אהרוני. בינתיים, בשבע בבוקר, גידי לוקח פיקוד על ההגה ומתחילים בנסיעה. לאהרוני אין רישיון, מה שמקנה לו את האפשרות להביט בנוף ולהורות לגידי להסתכל רק קדימה, על הדרך.

     

    הדרך צרה ומפותלת. אי־אפשר לעקוף, צריך לנסוע בזהירות אם לא מתחשק לנו להידרדר לתהום. המקום כל כך גבוה, שהעננים מתחתינו. אנחנו עוצרים לארוחת בוקר בניגושי, כפר בהרי מונטנגרו שהייחוד שלו בהכנת פרושוטו.

     

    "להכין פרושוטו זה תהליך ארוך, נכון?" שואל גידי. "לפחות שנה", עונה אהרוני. "אבל לאכול פרושוטו זה תהליך קצר", קובע גידי. אהרוני צוחק, הוא מבין לאן זה הולך. "ובשביל זה לנסוע שעתיים לכפר בהרים, אתה שואל?" גידי מרים קצת את קולו: "לא, רגע, אני נהנה לנהוג ועוד באוטו שנוסע אחרי כל המכוניות החראיות שהיו לנו. האוטו סוחב בעלייה, אתה בכלל מבין מה אני אומר? זה מהדק את היחסים שלנו ושל מונטנגרו".

     

    אהרוני מביט קדימה ושותק. "כן, לא, תגיד מילים סתם, שאני אדע שאתה חי. יש לי את הדאגה הזאת", מבקש גידי.

     

    שניהם נהנתנים במובן החיובי של המילה. "המסע הוא עונג קולינרי גדול, מעבר לזה שפוגשים אנשים מרתקים ונופים", טוען גידי. "יש ארוחת בוקר עם הצוות ואז אוכלים צהריים כי צריך ובאמצע טועמים ואז מצלמים, אז גם צריך לאכול, ואז ארוחת ערב כי נגמר היום".

     

    מה הדבר הכי מזעזע שאכלתם?

     

    אהרוני: "גדעון, בוא נראה אם אנחנו חושבים על אותו דבר".

     

    גידי: "אכלנו משהו מזעזע?"

     

    אהרוני: "כן. בקמבודיה, משחת דגים".

     

    גידי: "נכון, זאת המצאה מיוחדת שהם עושים מעלי תה".

     

    אהרוני: "לא זה, הדגים המותססים. אני אזכיר לך. יש בקמבודיה תופעה נורא מעניינת, עובר שם נהר המקונג, בדרך כלל הנהרות האלה עולים על גדותיהם בתקופות הגשם ומציפים את הכפרים".

     

    גידי: "אתה מתפזר".

     

    אהרוני: "אני לא מתפזר, יש פה סיפור. הנהר משנה את כיוון הזרימה שלו בגלל הצפת המים, והאגם שם גדל פי עשרה ומתמלא בהמון דגים. הכפריים אוספים אותם ומשמרים. אחת משיטות השימור זה לזרוק את הדגים הקטנים לחביות התססה, ויש לזה ריח של הגיהינום. דורכים על זה ומועכים את זה, ויוצאת מין משחת דגים מותססת דוחה במיוחד שבדרך כלל משתמשים בה כתבלין. באחד המקומות ברחוב נתנו לנו לאכול את זה, עטוף בעלה בננה. ככה, כמו שזה. זה כמו לאכול פצצת סירחון. זוכר? חשבת שאתה מת באותו רגע".

     

    גידי: "זה היה מגעיל חד־משמעית, אבל היה משהו יותר נורא. הכי גרוע זה קימצ'י. בארוחת בוקר בבורמה נותנים לך עיסה כזאת שזה איום ונורא, ואת לא יכולה להגיד כלום כי הבורמזים אוכלים את זה".

     

    אהרוני: "זה עלי תה מותססים וזה טעים, אני אוהב את זה".

     

    גידי: "זה פשוט איכס. לכל מקום יש את המאכלים והמנהגים שלו. היינו בשבט אינדיאני ועשו לנו סנדוויץ' נמלים. אני לא יכולתי לאכול את זה. אני לא איסטניס בכלל, אבל בשביל מה זה טוב?"

     

    12:00, ניגושי 

    בתפריט: אומגה

     

     

    כשהבטן מלאה, נוסעים ליעד הבא ומסתירים מגידי את הסוד הנורא מכל: הוא עומד לעשות אומגה. אם יש משהו שגידי לא אוהב, זה להיות תלוי בין שמיים וארץ. הרעיון עושה לו צמרמורת. הצוות מתלחשש, תוהה אם להגיד לו מראש או להנחית עליו את הבשורה. בסוף שולחים את אהרוני, שיכין אותו כראוי.

    גידי מתכונן לאומגה, אהרוני (מימין) תומך נפשית
    גידי מתכונן לאומגה, אהרוני (מימין) תומך נפשית

     

    "תחשוב שאתה ציפור", אומר אהרוני לגידי. "לא רוצה להיות ציפור", רוטן גידי. הוא מסתובב בחוסר נחת. עננים לבנים סמיכים מתקרבים, מערפלים את הראייה. "ניצלנו!" צוהל גידי.

     

    לדאבונו, העננים מתפזרים ואהרוני משוגר ראשון, מבסוט כמו מלאך שרוקד על ענן. "האמת?" מפטיר גידי באדישות אופיינית, "לא היה נורא בכלל".

     

    15:00, קוטור העתיקה 

    בתפריט: ניוקי פירות ים

     

    הדרך לארוחת צהריים נעשית בירידה תלולה, לצד תהום שבקרקעיתה שוכן אגם. אנחנו עוברים את העיקול ומול האוטובוס שלנו נוסעת מכונית. היא נעצרת ומתחילה לעשות רוורס. מאחוריה עוד פרייבט שתוהה אם לעשות רוורס או פשוט להשליך את עצמה למטה. עשר דקות שהן הנצח חולפות עד שהנהג מצליח ושם רייס. גידי ישן. אהרוני לא מתרגש. "היו לנו דברים מפחידים יותר", הוא אומר בקוליות.

    עם ולאסטה מנדיק, המעריצה של אהרוני
    עם ולאסטה מנדיק, המעריצה של אהרוני

     

    בביתה העתיק שעל המזח מחכה כבר ולאסטה מנדיק לשף הנערץ עליה. מנדיק היא עיתונאית אוכל, מחברת ספרי בישול, בעלת תוכנית טלוויזיה וזמרת חובבת. היא מקבלת את פניהם של אהרוני וגידי בתלבושת מסורתית כשלצידה מקהלת נשים בתלבושות תואמות. האישה היא סופת הוריקן מהלכת, מתרוצצת אחוזת תזזית, מבשלת ניוקי פירות ים תוך שהיא מרחיקה את הפודל, העונה לשם טראמפ, מהמטבח. בעוד הסיר עם הצדפות מבעבע, היא מתיישבת לנגן בפסנתר, שרה ולא מפסיקה לדבר. "הניוקי מושלם, אבל יש לי קצת סחרחורת", נאנח גידי.

     

    19:00, בית הקונסול של כבוד 

    בתפריט: ספגטי קרבונרה

     

    כיאה לטאלנטים במעמדם, את הערב האחרון במונטנגרו עושים אהרוני וגידי בביתו של נמרוד רינות, קונסול כבוד של מונטנגרו בישראל. את רוב הארוחה הם מעבירים בחילופי הודעות בנייד מתחת למפה המעומלנת. אני שואלת את גידי מה הוא מבשל הכי טוב. "אני לא יודע לבשל, אני יודע אם טעים לי", הוא מסכם. חוסר האכפתיות שלו לא מפריעה לו לתת עצות בישול לאהרוני. "פסטה קרבונרה זה לא עם שמנת", הוא מחווה דעתו.

     

    "עם", אומר אהרוני.

     

    "לא, אהרוני עושה את זה לא נכון". אהרוני מחניק גיחוך. "לך מפה", אומר גידי בשקט, "המסורתי זה בלי שמנת".

     

    אהרוני: "לא נכון. יש מעט מאוד שמנת".

     

    גידי: "הוא ירד למעט מאוד, תכף הוא יודה שאין כלום. ככה אני חי שמונה שנים וזה מתחיל להיות קשה כמו בכל זוגיות. למזלנו אנחנו גרים בבתים נפרדים וזה סוד ההצלחה של הקשר שלנו".

     

    אהרוני: "אנחנו כמו מרב מיכאלי וליאור שליין".

     

    בשונה משליין, אהרוני תמיד נראה כאילו יצא הרגע מקטלוג אופנה לגברים, ואילו גידי מקרין עצלנות נינוחה שאומרת: "אני כאן במקרה". אם להאמין לו, זה גם נכון. "אני לא אוהב לנסוע!" הוא מודיע. "לא הייתי יוצא מהבית בלי אהרוני. בזכותו אני רואה עולם".

     

    יש מקום שהגעת אליו ואמרת: פה אני רוצה לגור?

     

    "באמת שלא. בכנות, אני לא יכול לגור בשם מקום אחר, אני לא דובר שום שפה חוץ מעברית. לא שאני פטריוט, אלא שאי־אפשר. אולי אם הייתי מנתח מוח הייתי יכול לנתח בלונדון או בניו־יורק, אבל אני לא מחפש להתפרנס משירים באיזה בר שכוח אל. אין מקום יותר נוח מאיפה שאתה נולד".

     


    פרסום ראשון: 18.10.17 , 03:51