לא אנחנו אלו שצריכות להתבייש

עוד בתור ילדה, כולם ידעו שגילה לא שותקת. גילה יודעת לענות. תמיד עמדתי על שלי ועל עוולות כלפי הסובבים אותי אחרים. כך חונכתי על ידי הוריי.

 

אבל ביום ההוא נאלמתי דום. הייתי חיילת בת 19, עייפה, בדרכה הביתה מהבסיס. הייתי כל כך מותשת, שנרדמתי במושב האחרון באוטובוס. הסיוט התחיל ביקיצה מהחלום. מעורפלת, הרגשתי גוף זר נוגע בישבני. גבר זר שישב לידי חפן בעזות מצח את ישבני. הבטתי בו בחוסר אונים. ניסיתי לצעוק, לזעוק, אך הקול לא יצא מגרוני, אלא דממה. בסוף ניתרתי ממקומי ורצתי לעבר הנהג, להתלונן, אבל האיש כבר ירד בתחנה.

 

האירוע הזה היה מהמכוננים בחיי. שם נצרבה בי התודעה שאסור לשתוק. לא אנו צריכות להתבייש. המטרידים צריכים להתבייש, לחוש קלון ומבוכה. אני קוראת לכל אישה לא לשתוק יותר. רק אפס סובלנות כלפי תופעות נפסדות אלו, יביאו סוף להטרדות המיניות.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
כל התגובות לכתבה "לא אנחנו אלו שצריכות להתבייש"
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים