טעם טוב
אז מה סוד הזוגיות שלהם על המסך, ואיך זה קשור לליאור שליין ולמרב מיכאלי? גידי גוב וישראל אהרוני מדברים
כעת, בשבת בשש בבוקר, הדבר היחיד שמפחיד אותם זה שנאחר לחליבה. אנחנו יוצאים בג'יפים לפגוש את אנשי ההר השחור, ולשמחתם של גידי ואהרוני, מגיעים בזמן. לצערם, הם מתבקשים להיכנס למחשכי הרפת ולסייע בחליבה.
"תכף נשתה קאימק", מסביר גידי. "קאימק זה הלבן של הקפה. הפרות פה שותות קפה לוואצה". הוא מחווה בידיו על הרפת ומסביר: "במונטנגרו יש 700 אלף איש על שטח שהוא שני שלישים מישראל, מעט מאוד אנשים על שטחים עצומים, ולכן כל הרעיון להתיישב על מאדים ייקח יותר זמן ממה שאנשים חושבים. כל הוצאת החלליות למאדים מתעכבת כי אנחנו לא בהתפוצצות אוכלוסין, אפשר לבוא לפה".
אהרוני (מתפוצץ מצחוק): "תשיגו לו קפה, כי הוא לא יסתום".
כולם רוצים להשיג קפה לגידי, אבל אי־אפשר. החולבת, מיליאנה, הלכה להכין קאימק שהוא הקרם דה־לה־קרם, מעטה השמנת הנדיר שעל החלב, ואסור להפריע לה. במקום קפה מציע מישקו, בעל הבית הנמרץ, צ'ייסרים של ראקיה – המשקה הלאומי במזרח אירופה, 40 אחוז אלכוהול. גידי ואהרוני לא שותים. הם לא נוגעים באלכוהול. אני מנסה להיות מנומסת ומורידה צ'ייסר. איזו טעות. מאה פרות חולבות אותי מבפנים, שורפות לי את המעיים.
החליבה מסתיימת, החולבת יוצאת ואנחנו הולכים בעקבותיה למטבח הזעיר. מכל עבר אגמים, נחלים ונהרות. אם זה היה בארץ כבר היו מתנחלות כאן משפחות עם רמקולים וערכות קריוקי. מיליאנה מכינה צ'יצ'ברה, דייסת קמח תירס עם קאימק, ומעליה בייקון קצוץ ועוד קצת קאימק. כמנת ביניים היא מכינה פודינג לחם מעורבב עם קאימק. לא נורא, כשנחזור לארץ נעשה דיאטה. שנתיים.
הכתבה המלאה - ביום שישי במוסף "7 ימים" ובאפליקציית ידיעות אחרונות
לפנייה לכתב/ת 
