גאולה

הדמיון החיצוני בין קרול צבי ויינר לבנה, איליי, בן החודשיים וחצי, פשוט מדהים. "ידעתי שיהיה לו שיער שחור כמו שלי, השחור תמיד מנצח", היא מלטפת את ראשו, "אבל קיוויתי שהוא יירש משהו גם ממיקי, בעלי".

ומה בעלך אמר כשראה אותו?

"ששוב דפקתי אותו", היא פורצת בצחוק פעמונים.

את דפקת אותו? הלב שלי נשבר בכל פרק של "מחוברים" שבו ראיתי אותך מצלצלת אליו ואומרת, כמעט מתחננת, "מיקי, מתי תחזור הביתה, כבר ארבע לפנות בוקר".

צילום: אוהד רומנו

בבת אחת היא מרצינה. "זה נכון שניהלנו את השיחות האלה, אבל ל'מחוברים' יש יכולת עריכה מדהימה, ובמקרה שלנו היא הייתה מגמתית. אף פעם לא פניתי אל מיקי ממקום קורבני של 'אוי ואבוי, כמה רע לי, אני בהיריון ובודדה'. במהלך ההיריון כמעט נפרדנו בגלל שרציתי שמיקי יחזור הביתה יותר מוקדם ופחות שיכור, ולא לטובתי, אלא לטובתו. כדי שיוכל לנצל את שעות האור לניהול הבר, במיוחד כשאני בחודש השמיני ומשקיעה פחות בעבודה".

בכל פעם שבעלך לא הבין את הבקשה שלך, כמעט נתתי בוקס לטלוויזיה.

"אני מצטערת", היא מסננת. "מיקי הוא אחלה גבר. בסך הכל רציתי שהוא יהיה יותר מסודר ומאורגן ואחראי לטובת הילד שנביא לעולם. לא רציתי שהילדות שלו תהיה כמו שלי. הרי גדלתי בבית משוגעים".

צילום: איתן טל

לא רוצה להשתעבד

קרול ובן זוגה מיקי, הבעלים של הבר התל־אביבי "גאולה", התחילו את העונה השמינית של "מחוברים" ׁ(HOT, שלישי־חמישי, 20:15) אלמוניים למדי, מוכרים בעיקר בסצנת הלילה התל־אביבית, אבל הפכו די לכוכבים מפתיעים של העונה. שעות הלילה הארוכות שבהן היא ממתינה שיחזור סוף־סוף הביתה, שיכור או פיכח, הטלפונים שהיא מרימה אליו כדי לוודא היכן הוא, המשבר בחיי הנישואים, והכמיהה הגדולה שלהם לתינוק, הם מהרגעים היפים של העונה הנוכחית.

"בשנים הראשונות של העבודה בבר לא התפקסתי על הרעיון להפוך לאימא", מודה קרול. "אמרתי לעצמי, 'יש לך בעל, בית, עבודה, תיהני ממה שיש לך, מה עוד את רוצה?'. אבל אחרי תקופה הבנתי שאני לא רוצה להשתעבד לבר. רציתי משפחה. שנינו רצינו ילדים, ולפני שנתיים הגעתי לשלב שבו כבר היה לי קשה להכחיש לעצמי עד כמה אני רוצה. העיניים שלי התמגנטו על כל אישה שעברה ברחוב עם עגלה. קינאתי בה. אני לא חושבת שהתשוקה לאימהות נבעה מהרצון להעניק למישהו את מה שלא קיבלתי בילדותי. פשוט הרגשתי שהגוף שלי והלב שלי מלאים באהבה".

הלכתם לטיפול?

"כן, אבל לא לטיפול רפואי. לטיפול זוגי שאיפשר לי להבין כמה דברים על עצמי. המטפלת אמרה לי שאני צריכה להתחיל לכעוס על הילדות הקשה עם ההורים שלי. עד אז, כל הזמן הצדקתי אותם והבנתי אותם, והיא אמרה לי 'תכעסי, תשחררי'. רק אז התחלתי להתפקס על מועד הביוץ וזה פשוט קרה. לא האמנתי כשראיתי את שני הפסים. גם מיקי לא האמין. רצנו לעשות בדיקת דם".

אבל דווקא בתקופת ההיריון, מול המצלמות של "מחוברים", צצו הבעיות בזוגיות. "ידעתי איזה אבא אני רוצה לילד שלי, ויותר מזה — ידעתי איזה אבא אני לא רוצה. רציתי אבא שיהיה אחראי, נוכח ומסודר. אבא שמשדר יציבות וביטחון. דווקא אנחנו, אנשי הלילה, משקיעים מאוד בחיי המשפחה מפני שזה האיזון שלנו בחיים.

"לדוגמה, בחלק המואר של שעות היממה אני מקפידה על מזון בריא כדי לפצות את עצמי על מה שקורה בחושך. אם אנשים שיוצאים לבלות שותים בדרך כלל כוס אחת או שתיים — אני שותה לפחות ארבע כוסות במשמרת. לכן אמרתי למיקי שהוא חייב להתאפס על עצמו, לחצתי עליו, וכשראיתי שהוא לא מבין הצבתי לו אולטימטום. הודעתי לו שבעל הדירה מפנה אותנו. אפילו אז הוא לא קלט שאם אנחנו מתפנים מהדירה זה אומר שאנחנו נפרדים".

אז איך הגעתם להפי אנד?

"כנראה הלחץ עשה את שלו. ראיתי שמיקי מתחיל לשנות את ההתנהגות שלו, שהוא חוזר הביתה יותר מוקדם, שהוא יותר איתי, אז אמרתי לעצמי ששווה לתת לזה צ'אנס — וצדקתי. מיקי היה איתי בחדר הלידה, יחד עם דודה שלי, שעבורי היא כמו אימא מאמצת, וילדתי טבעי. בלי אפידורל. עכשיו, חודשיים וחצי אחרי שאיליי נולד, אנחנו כבר יודעים להבחין בין סוגי הבכי השונים שלו, אבל בימים הראשונים בבית לא ידענו מה עושים עם היצור הזה. באחד הבקרים איליי בכה נורא, לא יכולתי לגשת אליו — לא נעים להודות, הייתי על האסלה — וראיתי איך מיקי לוקח אותו לזרועותיו ומלטף אותו ומרגיע אותו. ונרגעתי. הוא אחלה אבא".

הגירושים היו יתרון

היא בת 36, בתם השנייה של עקרת בית וחלפן דולרים ממוצא פרסי, שגדלה בדרום תל־אביב, "לא הילדות הכי נורמטיבית בחיים". מגיל שנה היא נושאת צלקת בולטת על גשר האף. "זה לא משהו שאני זוכרת, סיפרו לי שקפצתי מהמיטה, בבית של סבא וסבתא, ונפלתי על השפיץ", היא מספרת. "מוזר לי ששואלים אותי למה אני לא מעלימה אותה. היא הרי חלק ממני, כמו השיער שמלבין והקמטוטים שבזוויות העיניים. כל הדברים האלה הם מי שאני".

המצב הכלכלי בבית הוריה היה "לא טוב מאוד ולא רע מאוד". כשהייתה בת שנתיים התגרשו הוריה. "אני דווקא רואה את זה כיתרון", אומרת קרול. "גדלתי לתוך מציאות של הורים בנפרד, לא הכרתי משהו אחר. אבא התחתן די מהר".

שבועות ספורים אחרי שהחלה ללמוד בתיכון עירוני א' התהפך עליה עולמה. "היועצת של בית הספר דיווחה לשירותי הרווחה שאימא לא כשירה לגדל אותי ואת אחותי קרין, שנפטרה מסרטן והייתה גדולה ממני בשנתיים. פיצלו בינינו. קרין הייתה זקוקה להשגחה צמודה, קצת יותר ממני, אז היא עברה לגור אצל דודים שלנו באורנית ואני נשלחתי לפנימייה בכפר־סבא".

חווית את המעבר לפנימייה כטראומה?

"להפך. מהרגע שהגעתי לפנימייה התחלתי לפרוח. פתאום גיליתי עולם שיש בו סדר ושגרה, ארוחות במועדים קבועים וגבולות ברורים. כל מה שלא הכרתי עד אז. היו גם כרי דשא רחבים, שיעורי מוזיקה וספרייה. חלום. אחת לשבועיים יצאתי הביתה, אבל לא לאימא, לדודים שלנו באורנית".

ואימא?

"לא ראיתי אותה במשך יותר משנה. לא היה בינינו שום קשר. יום אחד היא הגיעה לפנימייה כאישה חרדית עם בעל ועם בטן של היריון, ולא הבנתי מה היא עושה שם. 'למה באת עכשיו, כשאני במקום בטוח ונעים לי והספינה שלי שטה במסלול קבוע? כדי לטלטל אותה?'. הודעתי למדריכים שאני לא מוכנה שאימא תיכנס. היא התעקשה לראות אותי. בסוף מצאו פשרה. במקום שאימא ובעלה והבטן ייכנסו לפנימייה, אני יצאתי אליהם ועמדנו בחוץ, מאחורי השער. אני לא זוכרת מה אמרתי לה. התמונה נשארה לי בראש יותר מהמלל. עמדתי איתם כמה דקות ואחרי זה הם נסעו בחזרה לבית שלהם, בירושלים".

את מספרת על כך די ביובש.

"נכון. לפעמים עדיף להשאיר את העבר מאחור".

בפנימייה היא לא הפסיקה לטפח חלומות לעתיד. "רציתי להיות שחקנית, עיתונאית או פסיכולוגית ולכן השקעתי בלימודים. הוצאתי בגרות טובה, קצת מעל 100, עם המקצועות המורחבים, והתגייסתי לצבא. הוצבתי באגף השיקום של משרד הביטחון ועבדתי עם נכי צה"ל. הצבא הכיר במצב המיוחד של קרין ושלי, איפשר לנו לשכור דירה בתל־אביב, וגם קיבלתי אישור עבודה. כל יום, כשסיימתי את המשמרת, חציתי את הכביש, נכנסתי לקניון ועבדתי עד עשר בלילה כמוכרת בחנות בגדים. אבל אחרי תשעה חודשים נשבר לי מהצבא והחלטתי לפרוש".

למה?

"הרגשתי שמנצלים אותי. נתתי את הנשמה, עבדתי בלי סוף, קיבלתי משכורת צבאית, והבחורות שעבדו לצידי קיבלו משכורת מלאה ואפילו יפה. נכון, שירות צבאי זה משהו שהאזרח נותן למדינה, אבל כבר אז הרגשתי שהמדינה לא נותנת לאזרחים את הדברים הבסיסיים. אבל עזבי, לא בא לי לפתוח את זה".

איך השתחררת?

"הצהרתי שאני דתייה. זכותי, הרי אימא שלי חרדית. קצת ניג'סתי להם עד שקיבלתי את הפטור, ואני לא מתחרטת על זה. עבדתי משרה מלאה בחנות הבגדים בקניון, היה לי חבר, ונרשמתי לאוניברסיטת בר־אילן לחוג משולב — כלכלה, מדעי המדינה וסוציולוגיה. אבל בגיל 22 עזבתי הכל ונכנסתי לחיי הלילה".

לפתע פתאום?

"לא ממש. סבא שלי מצד אבא נפטר וזה השפיע עליי מאוד. הוא היה האדם הקרוב הראשון שאיבדתי. סבא היה לי קצת כמו אבא, היה לי המון כבוד אליו, ורק אחרי שהוא הלך לעולמו אזרתי אומץ לעשות דברים שלא העזתי לעשות בעודו בחיים. גם התפרקתי וגם פרקתי עול. עזבתי את החבר, את הלימודים ואת העבודה בחנות הבגדים. עזבתי את כל מה שהיה קשור במסלול החיים המובנה והתחלתי למלצר בבית קפה. אחר כך עברתי לבר וצברתי ניסיון כברמנית. ובגיל 22 טסתי ליפן כדי לעבוד כמארחת".

"מארחת" זה מה שכולם חושבים?

"תגידי לי מה כולם חושבים כדי שנהיה מסונכרנות".

רוב הישראלים חושבים שמארחת בבר ביפן נותנת את חסדיה לקליינטים.

"מגיע לישראלים לחשוב את זה — ולהתאכזב. להיות מארחת זו אמנות צרופה בת אלפי שנים, שמושרשת בהיסטוריה של יפן. זו תרבות ומסורת. מרגיז אותי לשמוע שיש כאלה שחושבים אחרת. חוקי העבודה היו ברורים מאוד. למארח אסור לגעת בבנות, אפילו לא באצבע הקטנה, ואם מתגלה שאחת המארחות קיימה יחסים עם לקוח, אפילו מחוץ לשעות העבודה, על המקום מעיפים אותה. אין לי מושג מה עשו ישראליות אחרות שעבדו כמארחות, אבל מילאתי את תפקידי ברצינות מלאה".

לא השתמשת בנשיות שלך כדי לעודד הזמנת אלכוהול?

"ברור שהשתמשתי גם בנשיות שלי, בדיוק כמו שהשתמשתי ביכולת החברתית שלי וגם ביכולת השתייה שלי. נחשבתי למארחת טובה ונהניתי מהעבודה. אחת לשלושה חודשים הייתי חייבת לצאת מיפן בגלל ענייני ויזה, אז התחלתי לראות עולם. טסתי לאיטליה, לונדון, ספרד. אחרי שנתיים הרגשתי שאני כבר לא עומדת בגעגועים לקרין, אחותי, וחזרתי ארצה. חיפשתי את עצמי כסטייליסטית, אבל כנראה לא הייתי מספיק טובה. הוצאתי יותר כסף ממה שהכנסתי ונמאס לי לכתת רגליים. עבדתי במשך שלוש שנים כברמנית ב'ננושקה' עד שהבנתי שזה מה שאני יודעת לעשות הכי טוב, והקמתי בר".

לא הקשבתי לאזהרות

את הבר הראשון שלה פתחה קרול בגיל 26. "איך מקימים בר בגיל כל כך צעיר? עושים מלא טעויות ולומדים מהן, ואז פותחים עוד בר וטועים קצת פחות", היא אומרת.

היה לך בכלל כסף להשקעה?

"לקחתי הלוואה של 60 אלף שקל מהבנק. זה היה הסכום המקסימלי שהצלחתי להוציא. עוד לא ידעתי לדבר במונחים מקצועיים של תוכנית עסקים ותזרים מזומנים. אפילו לא ידעתי מה זה מס הכנסה ומע"מ. ידעתי שאני יודעת למזוג אלכוהול ולעשות שמח. כולם גם אמרו לי, 'אם תפתחי בר נבוא אלייך', אז פתחתי והתאבדתי על זה. וכולם באמת באו כי אהבו אותי. בבר הזה גם הכרתי את מיקי, שהיה לקוח שלי. אחרי שלושה חודשים העירייה סגרה אותי בגלל בעיית הרעש שהפריע לשכנים, אז הקמנו את 'גאולה' כשותפים".

זה בסדר להתאהב בלקוח?

"איפה כתוב שלא? לפני שהכרתי את מיקי יצאתי לדייטים כמו כל תל־אביבית, עם רשימה מסודרת: אני רוצה שבעלי יהיה חכם, חתיך, קשוב".

שכחת את התכונה הכי חשובה — מכיל.

"לא שכחתי. היא עוד לא הייתה כל כך פופולרית לפני עשר שנים. ברשימה שלי כתבתי: 'חשוב לי שהוא יהיה קשוב ומצחיק ואוהב חיים'. עבדתי על פי הרשימה ויצאתי עם מועמדים נהדרים, אבל אף אחד מהם לא גרם לי להתאהב בו. כנראה הנשמה יודעת מה היא מחפשת, היא מחכה למישהו שימלא את החור שיש בתוכה, ומיקי היה הראשון שמילא. הוא היה הבית".

אתם דומים באופי?

"הכי לא. מיקי, חצי רוסי וחצי רומני, הוא אדם שלא מתפשר ולא מתנחמד, הוא לא מחייך בלי סיבה, והוא אף פעם לא יכריח את עצמו להיות מנומס או פוליטיקלי קורקט. כיום אני כבר מבינה שאי אפשר לחיות ככה, אבל אז לא חשבתי על ההשלכות לטווח רחוק. הוא סחף אותי, הוא צבע לי את העולם בגוונים שלא הכרתי, וכבש אותי בטוב הלב שלו. כשאני מבקשת ממנו משהו, הוא לא מחכה עד שאסיים את המשפט".

למה לא התחתנתם?

"אנחנו נשואים כבר קרוב לעשר שנים, אבל לא ברבנות. לא הסכמתי. אני לא אוהבת את המוסד הזה ואת האפליות שהוא עושה. למה הומואים לא יכולים להתחתן ברבנות? אחותי קרין, שנפטרה לפני שלוש שנים, הייתה לסבית והיא לא יכלה להתחתן ברבנות".

כל בני המשפחה שלך הגיעו לברית של איליי?

"לא. דווקא אבא, שיותר מנסה לשמור איתי על קשר, לא הגיע מפני שהיה אחרי ניתוח. אימא באה. וברור שהרגשתי מעליי את קרין, שנפטרה לפני שלוש שנים מסרטן בלבלב. לאורך כל השנים היא הייתה בשבילי ואני הייתי בשבילה. היא נוכחת בחיים שלי בגעגוע, בחסר יומיומי. אחותי הייתה בשבילי הרבה יותר מאחות. בגלל הילדות הקשה שעברנו כל אחת תיפקדה כמו ההורה האחראי של השנייה. הסרטן גמר אותה מהר נורא".

הפרדת כוחות

במהלך ההיריון החליטו בני הזוג להפריד כוחות מבחינה מקצועית. "העבודה המשותפת יוצרת בינינו הרבה נקודות חיכוך ששוחקות את מערכת היחסים, אז למה לריב? יש בינינו פער בזוויות הראייה של 'גאולה', וקשה לקיים את הפער הזה תחת קורת גג אחת. אני רוצה לקחת אותו לקונספט יותר פיין, שיהיה קצת יותר אלגנטי ומואר ושמח וגם לשנות את התמהיל של המשקאות. להוריד בירה לטובת יין וג'ין. מיקי, לעומתי, הוא אולד סקול. רוצה מקום של בירות וגברים. אז עכשיו אנחנו מתפצלים. הכנסתי שותף חדש ל'גאולה', ומיקי יפתח מקום חדש, בדמותו. עם הפוסטרים שלו על הקירות ועם המתכונים שלו".

בשבועות האחרונים להריונה קרול התרחקה מהבר. "ישבתי בחוץ, רחוק מעשן הסיגריות, ולקראת הסוף עסקתי יותר בעבודה מול ספקים ובניהול השוטף. אבל שבועיים אחרי הלידה חזרתי לעבודה כי מיקי היה צריך אותי שם. בשעות האור אני מניקה את איליי, ובשעות החושך מטפלת בו סבתא ציפי המדהימה, אמו של מיקי. היא סבתא במשרה מלאה עד שאחד מאיתנו חוזר הביתה".

מי משניכם מנהל טוב יותר?

"אני מנהלת יותר טובה, אבל מיקי הוא שחקן נשמה. הוא שם את הנשמה שלו במטבח ועל הקירות ועל הדלפק, וזה עולה לו בדם. אני יותר שומרת על עצמי, במיוחד מאז שהפכתי לאימא. ואני רוצה עוד ילדים. בהתחשב בגילי, לפחות עוד ילד אחד".

כשהיא יוצאת מבית הקפה עם העגלה, איש לא נותר אדיש אליה. אישה אחת אומרת לה, "בחיים את אפילו יותר סקסית מאשר בטלוויזיה". נהג מונית עוצר וצועק אליה, "מחוברת, מתי ילדת? אתמול בלילה ראיתי אותך בסדרה עם בטן גדולה". השלישי מחמיא לה על האומץ, בדיוק כשנערה זרה מסמסת לה שעבורה היא מודל להשראה.

"אין לי מושג על איזה אומץ והשראה הם מדברים", היא ממלמלת במבוכה, "אבל כנראה אין עוד הרבה נשים כמוני. את מכירה?" •

פרק חדש בסדרה "מחוברים" ישודר הערב, 20:15 ב־HOT. כל פרקי הסדרה זמינים ב־VOD