ברוכים הבאים לעולמנו

לפני שנה קיבלתי מייל מאחד הגופים שנלחמים באלימות מינית. כדי לעורר מודעות לנושא הם הציעו שנוציא גיליון שבו הלוגו של "לאשה" יהיה מפוקסל ומטושטש, בדומה לתמונותיהן של נשים נפגעות תקיפה מינית, המתראיינות עם טשטוש פנים וקול. במשך שנים רבות היה לכולם נוח כשהנפגעות נשארו באלמוניותן. זה באמת לא קל להביט להן בעיניים הפצועות.

אלא שההצעה הזו הגיעה אחרי שער "לאשה" ביום האישה הבינלאומי 2016, שבו נשים התיישבו על כיסא מול מצלמות המגזין, בשם מלא ועם תמונתן, וסיפרו על הפגיעה המינית הקשה או האונס שעברו.

חודש וחצי קודם לכן, כשכתבת "לאשה" שרון רופא אופיר יצאה לדרך עם הפרויקט, לא האמנו שהיא תמצא יותר מעשר נשים שיסכימו להיחשף כך. אבל הפנקס הריק שלה החל להתמלא במהירות מסחררת, שהפתיעה אותנו מאוד. הרגשנו בבטן: יש פה שינוי אדיר שמתרחש לנגד עינינו.

בסופו של דבר הופיעו על השער 22 נשים, כמניין אותיות הא"ב, שהכריזו: "לא תאנסו אותנו לשתוק". ההאשטאג שליווה את הפרויקט היה #אמיצות2016, והשער כולו היה מחווה לשער "ניו־יורק מגזין" מיולי 2015 עליו הופיעו 35 נשים בגילים שונים שהישירו מבט למצלמה וסיפרו: נאנסתי על ידי ביל קוסבי. הכיסא הריק שהופיע בתחתית השער העביר היטב את המסר: יש עוד רבות שטרם אזרו אומץ לספר ולהגיד MeToo#.

ההצעה לפקסל את שער "לאשה", לו הייתה מגיעה שנה קודם לכן, בוודאי הייתה מתקבלת כרעיון מבריק. אבל פתאום הרעיון נראה כל כך מיושן. אחרי שער האמיצות, נשים קיבלו רוח גבית והמייל של מערכת "לאשה" קרס תחת מאות הפניות של נשים שביקשו להיחשף גם הן, ולספר את סיפורן. פיקסלים? טשטוש? ראינו את התופעה מתהווית: נפגעות תקיפה מינית כבר לא מתביישות, כבר לא מסתתרות.

התהליך רק מתעצם מאז, והגיע לשיאו עם שער "ידיעות אחרונות" השבוע, שהצטרף למחאת MeToo# העולמית ברשת. מה השתנה עכשיו? נכונותן של נשים מפורסמות וחזקות, שבדרך כלל לא מתראיינות אם אין להן דיסק, תוכנית טלוויזיה או קמפיין לקדם, לחשוף את סיפור ההטרדה המינית שלהן. עקבתי בעניין רב אחר פוסטים של גברים שהתייחסו למחאת הרשת הזו. לא תיארנו, הם כתבו, שזה כל כך נפוץ. שאתן באמת חיות ככה. אז כן, ברוכים הבאים לעולמנו. אכן, מטריד מאוד.

התהליך שקרה פה תוך שנתיים וחצי הוא מדהים. ל"ניו־יורק מגזין" לקח שנה וחצי לעבוד על התחקיר שלהם על נפגעות קוסבי. ניצני השינוי נזרעו ולנו לקח חודש וחצי למצוא 22 נשים שיסכימו להיחשף. מחאת MeToo# התלקחה תוך יום. אבל מחאות רשת, כידוע, טיבן לדעוך לטובת ההאשטאג התורן החדש. אז עכשיו כולם יודעים שכל אחת ואחת נושאת ברזומה שלה סיפורי הטרדה על הספקטרום שבין חיכוך דוחה באוטובוס לאונס. אבל מה צריך לקרות עכשיו, ביום שאחרי החשיפה?

אנחנו בקשר עם רבות מהנשים שנחשפו אצלנו ועד כמה שידוע לי, אף אחת מהן לא הצטערה על החשיפה. שלא תטעו, החשיפה הייתה קשה מאוד, לעיתים אילצה אותן לספר לראשונה לבני המשפחה על האונס ולחטט שוב בפצעים הכואבים, אבל הן ראו בכך שליחות. אלא שמי מהן שבחרו להתלונן במשטרה, ואלו שהגיעו עד למשפט, סיפרו לא פעם על מערכת שאינה רגישה מספיק לנושא ועל חקירות שגרמו להן להתחרט על כך שהחליטו לדבר כדי למנוע מהאנס שלהן לצוד קורבן נוסף. אז כמובן שנדרשת מערכת אכיפת חוק שאינה מרתיעה את הקורבן מלהתלונן.

צריך לדון בביטול תקופת ההתיישנות על עבירות מין. האם מישהו מבין איזה תהליכים ארוכים עוברים על נפגעת תקיפה מינית מהרגע שבו מתרחש המקרה ועד לשלב שבו היא יכולה לספר על כך ואז גם לאגור כוחות להתלונן? אני מאמינה שמי שקרא אפילו קמצוץ מהפוסטים כבר לא שואל: "למה היא נזכרה עכשיו, אחרי שנים?"

הקץ לעונשים המגוחכים שנותנים לעברייני מין בישראל (זוכרים את ההאשטאג #יותרמבוכריס?).

הכל מתחיל בחינוך, ובתי הספר צריכים לייחד לנושא הטרדות מיניות שיעורים מגיל צעיר.

אנחנו חיים בתקופה של שינוי תמידי ביחסי הכוחות בין גברים לנשים, וכולנו עדים לתהליך שמתרחש. אני מאמינה ששורה כמו "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת", כבר לא הייתה נכתבת היום. אבל לגבי מה מותר ומה אסור במרחב החיזור שבין גבר לאישה והבלבול שגברים טוענים לו? נו, באמת. אם יש ספק, אין ספק. גברים, פשוט תשאלו: "זה בסדר?" "זה נעים לך?" "את רוצה?"

ודווקא בימים אלו - שהם לחלוטין ציון דרך במאבק נגד אלימות מינית — אני לא שוכחת את הנשים שבוחרות שלא להיחשף. אני רוצה לומר להן: גם זה בסדר גמור.

הנשים שכתבו פוסטים או שהתראיינו לעיתון קוראות לנשים שנפגעו כמותן להפסיק להתחבא. נכון, אין להן במה להתבייש (שהמטרידים והאנסים יתביישו!), אבל לא כולן יכולות לעמוד במעמסה הרגשית של החשיפה. מה שאנחנו צריכים לדאוג לו היום הוא שהילדים שלנו יחיו באקלים אחר. שלא נדבר יותר על אחת מתוך אחת, אלא על #אףאחת.