ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אייל שני
    7 לילות • 19.10.2017
    אש גבוהה
    אייל שני אוהב להתקרב אל הקצה: כמו בפעם ההיא כשמצא עצמו כמעט נופל מצוק עם הבת שלו. כשנתקע על סלע בלב ים, מדמם כולו ולא מצליח לחזור לחוף. כשנשרף כמעט עד לעצמות וכשפתח מסעדת יוקרה בלי לדעת לבשל בכלל. עכשיו האיש שהמציא מחדש את המטבח הישראלי חוזר לעוד עונה ב'מאסטר שף' ומגלה למה היה בלתי אפשרי לעבוד עם רושפלד, איך הוא עשה את אסף גרניט, ומדוע מאיר אדוני טועה
    רביב גולן, רז שכניק

    אייל, איך אהרוני עובד לכם בעונה החדשה של 'מאסטר שף' במקום רושפלד?

     

    "הוא משנה את כל הדינמיקה. מדהים כמה הוא נחמד".

     

    אתה חושב שזו טעות שקשת העיפו את רושפלד?

     

    "אענה, ולא בצורה פוליטית, שזו הטעות הכי גדולה בעולם וזה היה הדבר הכי נכון בעולם. ואני אנמק".

     

    אסף גרניט
    אסף גרניט

     

     

    בבקשה.

     

    "זו הטעות הכי גדולה מכיוון שיונתן הוא איש שכולו סערה ואש והזדהות מוחלטת עם אוכל. האיש הזה יודע לבנות טיעון מרתק. הוא ורבלי מאוד. המון פעמים התיאורים פסיכוטיים לחלוטין. בשבילי יונתן היה בדיוק האזור שמולו אני יכול להילחם. ואני הייתי בשבילו הדמות להילחם בה. 'מאסטר שף', יותר משהיא בנויה על מתח בין מתמודדים, בנויה על מתח בין שופטים".

     

    חיים כהן הוא הדמות האבהית.

     

    "חיים נשי יותר, הוא לא לקק. הוא מאזן. חיים שותק מרושפלד. למה הוא שותק? מכיוון שחיים הוא איש עם הרבה מאוד אחריות חברתית, והוא ראה את עצמו אחראי ישירות על רושפלד. ומה היה עושה רושפלד? היה שולח טילי טורפדו מתחת למים. הייתה מגיעה מנה, היא לא הייתה מוצאת חן בעיניו, הוא היה אומר, זה חרא. זאת מילה משמידה".

     

    הלך רחוק עם הסמים. כהן
    הלך רחוק עם הסמים. כהן

     

     

    נכון.

     

    "המתמודד קופא באותו רגע, הדיון נגמר. כל המתמודדים נכנסים להתגוננות, ואין מה לעשות. יש מחיר מאוד גדול בלהעסיק גאונים מטורפים".

     

    במה בא לידי ביטוי הטירוף שלו, שאנחנו לא ראינו?

     

    "אם הוא מתאהב במישהו, זה בא לביטוי בעיוות פני המציאות, עם זה אין לי בעיה, כיוון שהמציאות היא לא אלוהית. המים אלוהיים והסלעים אלוהיים, לא המציאות. אתה עיצבת אותה ואני עיצבתי אותה. אבל היו לו התקפות זעם. זאת הסיבה שכן היה נכון לעשות את זה, כלומר להיפרד".

     

    ב'מאסטר שף' אני פועל התאגיד. עם חברי הפאנל
    ב'מאסטר שף' אני פועל התאגיד. עם חברי הפאנל

     

     

    מה הכוונה בהתקפות זעם?

     

    "פשוט פתאום מתעצבן על מנה ורואה דם בעיניים. הופעת זעם".

     

    מפחיד.

     

    "מפחיד כי זה משתק. וזה משכין בסוף איזה דיכאון. זה גם סוג של איום".

     

    יונתן רושפלד
    יונתן רושפלד

     

     

    רושפלד אמר לנו בראיון שהוא יכול לפעמים להגיע למטבח ולזרוק צלחות שלמות לפח אחרי שהוכנו. אסף גרניט תפס פעם טבח שלו בחולצה והדף אל הקיר. קרה לך משהו כזה?

     

    "בירושלים היה לי צוות שרובו הגיע ממערות. אנשים אנאלפביתים. היה בחור שהכי אהבתי, קראו לו איעד. היה שוטף כלים, הכי אינטליגנטי מכולם, איש מתוק ללא גבול, ילד בן 19. תמיד היה תוקע לי סיכות. עקיצות כאלה. יום אחד, בזעם של סרוויס באוקיינוס, לא יכולתי לשאת את זה, תפסתי אותו בשתי הידיים שלי, שקלתי 112 קילו, ויחד איתו התחלתי לרוץ לארון שטיפת הכלים, כדי למעוך אותו על הארון, על מדפי הנירוסטה. לקח חצי שנייה, הגענו לארון, ואני מרגיש שהוא אוזל לי מתוך היד. חשבתי שהרגתי אותו. באותו רגע נדרתי שאם הוא נשאר בחיים, זו הפעם האחרונה בחיים שלי במטבח שאני נכנס להתקף זעם".

     

    הייתה לך ולרושפלד תוכנית טובה יחד שלא הצליחה ברייטינג.

     

    "היו לזה אולי שלושה פרקים. אתה לא בונה רייטינג ככה. אני השתגעתי מזה. היה בתוכנית משהו הכי אמיתי בין שני גברים. ועל אוכל. התאכזבתי שזה לא המשיך".

     

    שבוע אחרי שהכרנו עליתי  באש והגוף שלי נשרף. שני  ומירי חנוך
    שבוע אחרי שהכרנו עליתי באש והגוף שלי נשרף. שני ומירי חנוך

     

     

    איך היה שם עם רושפלד?

     

    "מצד אחד, זה היה כבוד גדול להתמודד מולו. הוא טבח ענק ומאתגר ומגרה. שכל אויביי יהיו כמוהו. אי־אפשר לקחת את זה ממנו. מצד שני, היו רגעים שאם הייתי מנצח אותו, הוא לא היה מדבר איתי בכלל. הייתי בא, מחבק אותו, מנסה לנשק אותו, הוא לא היה נותן לי להתקרב. הייתי עומד בצד אחד והוא בצד השני. דורית העורכת הייתה אומרת, 'שמע, אני צריכה לעשות צילומים כמו של אנטוניוני, תנועות מצלמה ארוכות, ופנים כאלה לא ראיתי בחיי'".

     

    אנחנו מניחים שאין לך רגעים כאלה עם אהרוני היום.

     

    "תראו, אהרוני איש מאוד הגון, מאוד ישר, מאוד מנומס. הדיון התרחב מאז שהוא נמצא. רמת המצב רוח אצל המתמודדים עלתה והסיפורים שהוא מספר, והידע שהוא מעניק, אני שותה אותו בצמא. אני לומד ממנו אינסוף. אני חושב שבסופו של דבר הוא דמות מרתקת. נורא נעים להיות חבר שלו, נורא נעים לדבר איתו. זה לא לוחמני. עם יונתן הייתי עם תת־מקלע ביד רגע ברגע".

     

    אהרוני נכנס בקלות להווי שלכם?

     

    "יש לנו ב'מאסטר שף' כאלה כל מיני בדיחות פנימיות של מילואים, הוא לא משתתף בתוך זה. כל מה שקשור לתחת ולפיפי הוא לא שם. יש שם קיר. יש בדיחות אדירות אבל לא, הוא לא נכנס".

     

    איך הדינמיקה בין השופטים השתנתה?

     

    "קו המתח לא עובר ביני לבין חיים. אני וחיים מאוד־מאוד דומים. ומיכל בעולמה. מיכל שייכת לאזור אחר מאיתנו, מספרה אחרת לגמרי".

     

    לא היה קשה לזהות שרושפלד לא מאוד מעריך אותה, כי אתם שפים והיא לא.

     

    ""אני בן 58, חיים בן 58, יונתן בן 48 או 50 אולי. אנחנו שלושה גברים עם 30 שנה בשוחות. צריך להבין את הדבר הזה. ערב־ערב במטבחים, אי־אפשר לדמיין מה זה סרוויס".

     

    ומיכל?

     

    "למיכל יש תכונות - היא למשל יודעת לסגור כפתור בחולצה, היא יודעת להתאפר בצורה מדויקת, היא יודעת לסדר את התלתל בצורה מדויקת. כשאני שם את זה בתוך קופסה, זה שווה ערך למה שלמדתי ממנה בשבע שנים שאני עומד לידה, זה שווה ערך לשני תארים בהרווארד. לא צריך לזלזל בדבר הזה".

     

    לא נשמע מרשים האמת.

     

    "במיכל יש איזו יכולת של לייצר זהות מאוד גדולה עם העם הישראלי. היא יודעת בדיוק איך לעשות את זה".

     

    היא יודעת לבשל?

     

    "היא לא טבחית. בעצם, חלק גדול מהחברות שלי עם מיכל נוצר מתוך זה שהגנתי עליה מפני רושפלד. כי הוא היה לפעמים תוקף אותה באכזריות שאין לה גבול. אם הוא היה מזהה שהיא מדברת על משהו ללא הבנה, הוא לא היה יכול לשאת את זה. עכשיו, רושפלד העלה את 'מאסטר שף' לדיונים מאוד גבוהים. הוא היה דמות שהיה אפשר להילחם נגדה. מבחינתי זה היה תענוג של סבל".

     

    מיכל נפגעה ממנו?

     

    "נפגעה ממנו. אבל למיכל יש איזו יכולת הבלגה ויכולת פוליטית מאוד".

     

    אז כל זה גרם לקשת לגרש אותו?

     

    "יונתן לא גורש. קשת והוא הגיעו להסכמות. לך הצידה מ'מאסטר שף', ניתן לך תוכנית אחרת. הוא מאוד יקר לקשת. הם מבינים שהוא אחר".

     

    לך הצידה כי בלתי אפשרי איתו?

     

    "יונתן למשל לא יכול היה לשאת שחלק מהאוכל שאנחנו מקבלים הוא קר. זה יכול לקחת חצי שעה עד שהוא מגיע אלינו. הוא לא היה מסוגל לאכול את זה. הוא היה יכול לצרוח כמו מטורף. על זה הוא היה יכול לעשות סצנות שהיו עוצרות שעה צילום. בבסיס אני מזדהה איתו, הוא צודק".

     

    רק שאתה בסוף חייל שם.

     

    "כן. תן לדברים להיות. זה יותר חשוב מאותו צדק באותו רגע. זה טים פלייר ובסוף זה עוסק בשמחה ולא בעצב. החיים צריכים לעסוק בשמחה. למרות שב'מאסטר שף' יש איזו אוטוריטה לשופטים, שהיא מפקיעה את זה מהידיים של ההפקה".

     

    להבדיל, מאיר אדוני טען כאן שב'משחקי השף' ההפקה כן מתערבת.

     

    "מאיר אדוני הוא כישרון גדול. גם אם הוא לא מצביע על המקומות הנכונים לפעמים".

     

    מה זה אומר?

     

    "מה אתה הולך למטבח מולקולרי? אני לא מבין. הגאון שהזה את זה, נשלח על ידי אלוהים. הוא מספר סיפור והוא מבין אותו".

     

    אז אדוני טעה בגישה?

     

    "הוא בחור חושני נורא, שלפי דעתי שייך למטבחים חושניים ומטבחים ים־תיכוניים. ואתה הולך ומשחק עם טיפה־טיפה. זה לא לך. אבל מי אני שאני אגיד את זה?"

     

    אגב, אתם צורכים הרבה קלוריות בתוכנית. איך אתם לא משמינים מאוד?

     

    "מיכל היא דמות של שחקן. היא יודעת להעמיד את עצמה במקום. זה כמו חתול שמודע לכל שריר, לכל קפל בעור שלו. אבל גם אף אחד לא אוכל כמו שאני אוכל. אני אוכל שם 7,500 קלוריות ביום. עולה חמישה־שישה קילו בעונה, גומר, יורד ארבע, שניים נשארים. רגע השיא שלי והאושר שלי והרגע היחיד שאני אוהב ב'מאסטר שף', ובגלל זה אני עושה את זה, זה הדבר הזה שאני עומד מול המתמודד עם המנה ואני רואה אותו. בשביל זה אני הולך ל'מאסטר שף'. את השאר אני לא יכול לסבול".

     

    מה למשל?

     

    "אני לא אוהב את כל ההפסקות. משימה היא שעה וחצי שבה רוב הזמן אתה יושב על הספה. לרגע מכניסים אותך פנימה כדי לראות, כדי לדבר עם המתמודדים. איפור, שערות, הלבשה, יושבת עליי בחורה צמודה, הולכת איתי עד השירותים, אני לא יודע למה, עד היום אני לא מבין, אולי מפחדים שאני אברח. לא יודע למה מלווים אותי. אני נהפך לבן אדם שפרט לדברים שאני אומר על אוכל, אסור לי לחשוב שום דבר. אני מולך לחלוטין, מהרגע שאני יורד מהמונית, יש בחורה עם מכשיר קשר שאומרת, 'אייל פה'. מאותו רגע אני נכלא. אני לא שולט בשום דבר, הם מורידים אותי לחדר להפסקה, הם באים, הם מעירים אותי, הם אומרים לי, 'אייל, קום עכשיו, תיכנס לקצב'. אין לי שום יכולת החלטה על עצמי. אני לא מחליט על הבגדים שלי, אני לא מחליט על השערות שלי, כלום. אין לי יכולת להגיד שום דבר. אתה פועל בתאגיד, חד־משמעי. אחר כך, כשאני מדבר, אף אחד לא מתערב".

     

    ניסו פעם?

     

    "העורכת שלי היא דוקטור למוזיקה. נורא מוזיקלית. עכשיו, היא שומעת את הצלילים שלי, של מה שאני אומר, עם המצלול, והיא כזו אינטליגנטית שהיא יודעת מה אני הולך להגיד, ומתחילה לדבר יחד איתי. אבל היא מדברת משהו דומה לי, לא מה שאני, ואני שומע אותה באוזנייה. ואני מרגיש שעוד שנייה אני ניגש לניידת ואני פשוט אוכל אותה. אוכל אותה! בדרך כלל הפתרון שלי העכשווי זה להוריד את האוזנייה ולהתנתק ממנה. ותבינו, כל 'מאסטר שף' זו יצירה שלה. יש משהו שאני מעריץ בתוכנית הזאת. ואני לא שופר של 'מאסטר שף'. עברתי הכל בחיים, הייתי מתחת לאדמה טוב טוב והייתי בשמים. יש בתכנית הזאת משהו אבסולוטי".

     

    אתה לא נכנס לדמות?

     

    "בעונה הראשונה ובעונה השנייה כן הייתי בדמות, היום שום דבר לא בדמות".

     

    מאה אחוז אתה?

     

    "בדיוק. שיחררתי את עצמי לחלוטין".

     

    כשהיית בדמות, מה היית?

     

    "ניסיתי להגיד משפטי מחץ שייזכרו לעולמים. עם העגבנייה והבמיה. לא תיכננתי אותם, אני אף פעם לא מתכנן מה שאני מדבר, אבל הייתי מודע לזה שאני צריך איזו קומבינציה נהדרת. היום זה לא מעניין אותי".

     

    מי אתה שתלך נגד במיה?

     

    "כן, כאלה דברים. שזה משפט מאוד גדול בסופו של דבר, כי זה בא ואומר שנכון, אתה בן אדם, אבל במיה נוסדה על ידי אותו בורא שאתה נוסדת לפיו. אבל בתוך הדבר הזה, זה לא היה מזויף. הייתה אמת והקצנתי אותה".

     

     

    × × ×

     

    ביוגרפיה בסיסית: פתח את אוקיינוס בירושלים שהפכה אותו לכוכב, פשט את הרגל, נכנס לחובות של מיליונים, נרדף על ידי נושים, היה בקרקעית, ואז הכיר את שחר סגל, במאי וביזנסמן, ביחד פתחו את 'הסלון', מסעדת פיתות בשם 'מזנון', 'פורט סעיד' ההיסטרית, ''רומנו', 'צפון אברקסס'. הפך לכוכב־על בזכות 'מאסטר שף' המצוינת, עדיין פצצת רייטינג, שחוזרת בימי ראשון ושני בשעה 21:00, בקשת, (ומנובמר בערוץ קשת 12). כתבת תחקיר במוסף זה חשפה את מסכת ההתחמקויות שלו מהחזר החוב, בית המשפט איים לשלוח אותו לכלא, שני שילם את החובות עד השקל האחרון.

     

    נשוי לתסריטאית־עיתונאית מירי חנוך ואב לאנה, בת 14. המציא שפה חדשה בקולינריה הישראלית, הרבה בעזרת תפריטים פיוטיים, לטעמו המציא מחדש את המטבח הישראלי, בעיקר הים־תיכוני. ויש לו המון תובנות על מה שקורה מסביב. "אני חווה את כל תל־אביב כנעשית טבעונית", הוא מסביר. "יש גיל שלם של נשים מגיל 18 עד גיל 32, יש פה איזה 14־15 שנה טבעוניות, בייחוד אצל בחורות, וגם אצל גברים. ומצד שני יש פה איזה טירוף של המבורגריות. עומר מילר שפתח את הסוסו הזה".

     

    אכלת אצלו?

     

    "אצל עומר מילר לא אכלתי".

     

    מה חשבת על הסערה סביב פלטת פירות שהוא מכר ב־190 שקל?

     

    "אני חושב שאלה פירושים לא נכונים שלי".

     

    למה?

     

    "כי בסוף אני חושב שאני הסברתי לאנשים פה בארץ שירק או פרי יכול להיות עולם שלם ויצירה שלמה, והמנה הזאת היא פירוש לא נכון של שרלטנים. מה אני רוצה להגיד לכם בזה: יש פשעים נגד הקולינריה. יש הרבה אי־הבנה. ואני מעריץ גדול של כל מי שמבין את זה, ותומך במי שמבין".

     

    אסף גרניט קיבל השראה ממך ושיכלל את זה. היום הוא חזק לא פחות ממך. וגם כוכב טלוויזיה. מה אתה חושב עליו?

     

    "הוא מאוד מותאם לישראליות שלכאורה היא תכלס. מין אמת בוטה, חזיתית, אבסולוטית כזאת, הוא דומה ליונתן בדבר הזה. אני בן אדם רך יותר, ויותר מחפש פנימה, אבל בסוף כל שפת האוכל, השפה המילולית של האוכל בארץ זאת שפה שלי. הכל זה המצאות שלי, איך מדברים על אוכל".

     

    ב'מחניודה' היית?

     

    "כן. 'מחניודה' זה תעתיק של המסעדה שלי 'הסלון' בווריאציה של אסף גרניט. הוא לקח והקצין את זה. אבל ההרגשה שלי שאי־אפשר להקצין את 'הסלון'".

     

    זאת אומרת שזה לא טוב?

     

    "אנחנו הטבחים, שבעה טבחים, לא מעבירים מילה בינינו לאורך כל הסרוויס, עושים מלאכה תמה. בחוץ זה דקדנס שלא יאומן. מטר מאיתנו. אבל אני לא עולה על השולחן ורוקד. חס וחלילה".

     

    או דופק על סירים כמו גרניט?

     

    "אני לא דופק על סירים. אני לוקח את המנה וחותך סלייס אחרי סלייס ומסדר בצלחת. כי אם אני לא אעשה את המלאכה הזאת, לא תהיה שום משמעות לדקדנס. ו'מחניודה' לא יודעים כאילו לשים את הנקודה. הם צוחקים, או מכים בסירים, ואז הקהל מכה בסירים, אבל אין פער, לא נוצרת דרמה. זה אלף־בית. אני, וכל הטבחים שאיתי, בעקבות זה, מאמינים שקודם כל זה איכות ללא פשרות. פה מתחיל הכל. ואני יודע להפוך את זה לסקסי".

     

    האוכל שם היה לפחות טוב?

     

    "הייתי ביום שכולו היה יום של פרמזן. כל דבר היה מלא בפרמזן. אם האוכל הוא טוב? בראייה אבולוציונית, 'מחניודה' נכונה. זאת אומרת, היא מקיימת אוכל ישראלי".

     

    גרניט משתגע מזה שמשווים אותו אליך.

     

    "הוא משתגע מזה, אני יודע. לי יש שני יתרונות. אני יודע לשים נקודה. ואני יודע גם להמציא".

     

    יש בך קצת קנאה אליו?

     

    "שום קנאה. על מה קנאה?"

     

    בכל זאת, אימפריה בינלאומית, שלוש תוכניות טלוויזיה.

     

    "בואו אספר לכם משהו. הייתה פעם תוכנית בשם 'קרב סכינים'. הרבה פעמים הייתי שופט אורח. זה היה עם השף הצרפתי הזה, סטפן. אסף גרניט התחרה שם ואולי יודע ואולי לא יודע שאני גרמתי לו לנצח את סטפן".

     

    איך?

     

    "סטפן היה יותר טוב ממנו, אבל המוטיבציה של אסף, הדויד וגוליית הזה בסיטואציה הזאת הייתה כל כך מרשימה וכל כך נוגעת ללב, שזה היה ברור לי שאני נותן לאסף נקודות מוחצות. זה העלה את אסף. הרגע הזה שאני עשיתי, העלה את אסף".

     

    אז אתה עשית את אסף גרניט?

     

    "אני עשיתי אותו".

     

    אתה גם המצאת אותו?

     

    "אני לא המצאתי אותו, כי הוא בנוי מתכנים שלו. הוא בנוי מתכנים שלו, עם השראה מאוד גדולה מתכנים שלי, אבל אני לא המצאתי אותו, אני נתתי לו את הקפיצה הזאת. האם אני שמח שעשיתי את זה? אני מאושר. לא הייתי רוצה לראות את עצמי ללא אסף גרניט, ללא רושפלד, ללא אף אחד מהטבחים הגדולים שמתקיימים בארץ. אוי ואבוי".

     

    מה אתה חושב על מה שקרה לרפי כהן?

     

    "שלחו לי את הקלטת שהוא מאיים וצועק. ושלחו לי את זה כאילו 'בוא תתפוצץ מצחוק'. בכיתי כשראיתי את זה. אתם יודעים למה? ראשית כל, אני שמעתי את האיומים. לא נבהלתי מאף איום. זה מהפה החוצה. רפי הוא גאון. ואת המקצוע שלנו אף אחד לא עובר בשלום".

     

    אז אתה מבין אותו?

     

    "רפי הלך קצת רחוק מדי עם סמים, ואני חושב שזה מה שהכריע אותו. אתה צריך להיות מאוד חזק, מאוד בריא ובכושר גופני טוב כדי להיות שף. עכשיו, כולם נשברים. מי לא נשבר? רושפלד נשבר, אני נשברתי, חיים כהן נשבר. ירון שלו נשבר".

     

    מתי חיים נשבר?

     

    "פעם שאלו את אבות ישורון ממה עשוי אדם. והוא אמר משפט מדהים: מהשברים של עצמו. יש אנשים שנשברים שאתה לא רואה את זה. חיים איש מתון, איש מאזן, איש פוליטי, ואני אומר את הכל לחיוב".

     

    חיים גאון בעיניך?

     

    "חיים, אני מודע לזה שיש לו ניצוצות גאוניים. אני לא יודע כמה הוא מפתח אותם. ב'יפו־תל אביב' אכלתי לא מזמן את אחת מארוחות הערב הטובות שהיו לי בחיים".

     

    לשניים מארבעת השופטים ב'מאסטר שף' נסגרו מסעדות בשנה האחרונה. איך אתה מסביר את זה?

     

    "מסעדה לא תיפול לעולם אם יהיה בה אוכל טעים, אם יהיה בה שירות טוב".

     

    תראה מה קרה לרושפלד. הוא סגר כמה מסעדות.

     

    "אני אומר שוב, אוכל טעים, שירות נהדר, תמחור הגיוני וניהול פרטני, שבאמת מנהל יומיום את זה מכל הכיוונים".

     

    כשמיכל באה לפתוח את המסעדה, היא התייעצה איתך?

     

    "היא עשתה ארוחת טעימות ואמרתי לה, 'מיכל, יש לי הרבה דברים להגיד לך, עד שאני לא אומר לך אותם, את לא פותחת את המסעדה'. ומה היא עשתה? פתחה בכל זאת. אני ידעתי מה קורה, אני ידעתי מה יהיה. אבל זה לא היה בשליטתה, זה היה בשליטת השותף שלה. היא הלכה אחריו בלב מלא אמונה ותקווה. היא הלכה מכל הסיבות הטובות ועם עיניים פתוחות".

     

    תגיד, אתה מצטער על התמונה ההיא שהעלית באינסטגרם ועשתה בלגן?

     

    "מה, עם הזין?"

     

    כן. התמונה שבה ראו את איבר המין שלך.

     

    "תקשיבו, לא העליתי תמונה של זין. אני הייתי בפריז, הקמתי אז את המזנון שם. הלכתי לאכול צהריים באיזה ביסטרו במארה והייתי צריך לעשות פיפי. ירדתי לשרותים, אני רואה משתנה, היא הייתה יפה כמו שפיקסו מצייר נשים, בקו אחד. אני פותח את הפנס של הטלפון, מסתכל לראות מי היצרן. אני רואה באור של הטלפון, אין יצרן. היא נראית בת 60, 70 שנה. ואני חושב לעצמי, כנראה יש שם איזה גאון אחד שעושה אסלות, הוא לא יודע אפילו כמה הוא מוכשר, הוא לא חתם את השם שלו. ודאי האיש הזה לא חי היום, הוא עשה פלאים לעולם ונעלם, ואף אחד לא יודע את זה. ואני יודע את זה. אני רואה את זה עכשיו.

     

    "באתי להשתין. אני מוציא את הזין, משתין. אני רואה פתאום שלא רק האסלה הזאת נראית כמו אגן הכי יפה של אישה, אלא שיש אור מלמעלה שהופך את הפיפי שלי לניצוצות. אני אומר, אני חייב לצלם את זה. מנסה לעצור את הפיפי, מוציא עוד פעם את הטלפון, מכוון פריים, מצלם, מסתכל על התמונה, מדהימה. האסלה, רואים אותה בכל יופייה, והפיפי כמו שובל של כוכבים. אני עולה למעלה, מתיישב ליד מירי, אור יום, לא הייתי צריך לערוך את התמונה, כל כך יפה, אני משחרר אותה. ואז פתאום אני רואה בטלפון שלי תגובות, אחת אחרי השנייה, תק תק תק תק, ואני רואה עלייה במספר העוקבים ואני רואה ששחר סגל מתקשר אליי מהארץ".

     

    זועם?

     

    "הוא שאל, 'השתגעת? אתה מפרסם תמונה של הזין שלך?' לא הבנתי על מה הוא מדבר. הוא אומר, 'תסתכל על התמונה, רואים את הזין'. אני פותח את התמונה בלב רועד, לא רואים שם זין, רואים פיפי. נהיה בלגן, טלפונים מאבי ניר, מנכ"ל קשת, 'איך אתה עושה לנו את זה, תכתוב מכתב התנצלות, ותעביר אותו לידיים שלנו ואנחנו נדע איך לשחרר אותו. אתה מתעסק באש'. אני אומר, אלוהים, איך הסתבכתי. אני רץ למלון, מחשיך את החדר, פותח את התמונה, לא רואה את הזין. אני מגדיל אותה, מושך אותה עם שני האגודלים שלי, ואם אתה מסתכל בחושך טוב, אתה רואה צללית של חצי מהזין. לא ראיתי את זה כשהעליתי את זה. לא הייתה לי שום כוונה להראות את זה. מה, אני משוגע שאני אראה את הזין שלי? להראות את הפיפי שנוצץ כמו כוכבים, הולך אל אסלה שנראית כמו אגן של אישה, נראה לי שירה גבוהה. למה לא?"

     

    איך זה נגמר?

     

    "אני מתווכח עם קשת בטלפון, ברחוב בפריז, מסתכל למעלה, ורואה פסל של איזה גבר עם זין בגודל עצום, ומהזין שלו הגשם השתפל וירד כמו ממרזב. זין שלם משתין עליי. ואני אומר, 'אם הייתי פריזאי, אף אחד לא היה מדבר איתי'".

     

    אתה אוהב לראות את עצמך בטלוויזיה?

     

    "ראיתי אולי שני פרקים של 'מאסטר שף'. ולגבי המראה שלי? אני אוהב כשאני מסתכל במראה ואני נראה לעצמי כמו שאני מדמה את עצמי, שזה בן אדם סוער מאוד, דומה לבטהובן. כשאני ריק מזה, אני לא מבין מי אני".

     

     

    × × ×

     

    אנה, הבת שלו, כבר בת 14. עד גיל שלוש היה אבא נוכח, אחר כך נשאב לבניית אימפריית מסעדנות. היום, הוא מנסה לפצות על הזמן האבוד.

     

    אתה מצטער על זה?

     

    "נורא. סיפרתי לעצמי שנכון, אני לא עוסק בגידול יומיום שלה, אבל אני מביא את הכסף הביתה וגם מהווה לה מודל להשראה. עכשיו החלטנו שכל שבוע יש לנו דייט. אנחנו יוצאים כל יום שלישי בצהריים בין שתיים לארבע לאכול במסעדה. ומכיוון שעשר שנים חלפו מאז שהייתי איתה בקשר גדול, כבר יש לנו יחסים של בחורה עם גבר מבוגר יותר שיכול... אני איבדתי את הזכות הזאת להיות אבא מסורתי כלפיה. אני כבר חבר שלה ויועץ שלה, והיא מספרת לי הכל. היא בת 14, יש לה חבר כבר שנה, היא חיה איתו כמו זוג נשוי, וכשאני אומר לה שהיא אוהבת גברים, אז היא אומרת לי, 'מאיפה אתה יודע?' אני אומר, 'אני רואה איך את אוהבת את החבר שלך, מה זאת אומרת איך אני יודע?'

     

    "שמעו, המיניות היום היא ספקטרום. נזילה. היא אומרת לי, ב'איזה זכות אתה מגדיר אותי, אבא? אז עכשיו יש לי חבר שאני דלוקה עליו. ומה יהיה מחר? אני לא יודעת, איך אתה יודע? אתה יכול להגדיר אותי כסטרייטית? כלסבית? אתה השתגעת? באיזה זכות אתה שם עליי סטיגמות'. באיזה עולם הם חיים. להיות גיי היום זה משהו ארכאי, ולהיות דו, ולהיות בי, ולהיות סטרייט אני לא מדבר בכלל".

     

    נשמע שאתם מדברים ממש על הכל.

     

    "הפסיכולוגית שלי אומרת לי את הסדקים שבתוך עצמך אל תעביר לילדה שלך".

     

    איזה סדקים?

     

    "שאתה כל כך אוהב להיות על הגבול, אל תעביר לה את אזורי הגבול האלה".

     

    על הגבול של מה אתה נמצא?

     

    "על הגבול שאתה לא יודע מה יקרה לך".

     

    גם היום? כשיש לך כזה ביזנס ואתה בפריים־טיים, ולכאורה הצליחו לאלף אותך?

     

    "שחר אמר לי, 'דבר אחד הצלחתי איתך. הצלחתי למנוע את הזכות שהייתה לך להרוס את עצמך'. למה אין לי את הזכות הזאת? כי יש לי 600 עובדים. לא 'מאסטר שף', לא שחר, ולא אף אחד אילף אותי. ה־600 עובדים שלי, שבזכותי ובזכותם גם יש להם פרנסה, יש להם שמחה בחיים. אבל עומד לי כל פעם כשאני מתקרב לגבול".

     

    איפה אתה מתקרב לגבול?

     

    "אספר לכם סיפור, לא מאזורי הגבול השכיחים שלי. הייתי במדבר בדרום. אני הרבה שם. לקחתי טרקטורון באגי כזה עם אנה, תוך עשר דקות מצאתי את עצמי על קצה של צוק בשביל כזה צר. עכשיו, אי־אפשר להסתובב ולרדת, ואני בפסגה. והמכונית עומדת ככה על הקצה. ואני מבין שיש לי כדור אחד בקנה, ואני חייב לפגוע בול, ואז אני מחלץ אותי ואותה. גם אי־אפשר לרדת מהמכונית כי היא תתהפך עליך. ואני אומר לעצמי, אלוהים, למה? למה הכנסת אותה לזה. עכשיו, המכונית נוטה לכיוון שלי והולכת להתהפך עליי. אני אומר לה, אנה, תתפסי את המסגרת בצד השני ותיתלי עליה מבחוץ, תני לי קצת משקל, אני אוציא אותנו מזה. היא נתנה משקל. היא אמיצה. דירדרתי את המכונית לאט־לאט מקצה הצוק, בנס יצאנו מזה, מהסיפור הזה".

     

    וואו.

     

    "חודשים כעסתי על עצמי שהגעתי איתה למקום הזה".

     

    ברור.

     

    "אמרתי לעצמי, למה? היה לי רצון להביא אותה לאזור אקזוטי ודרמטי, כאילו שם אני מתחיל להרגיש את הדברים. לפני שלוש שנים גם טבעתי בכרתים. אני במקרה יושב פה".

     

    מה קרה?

     

    "הגעתי לאיזה חוף, ואני רואה אי. הייתי עם המשפחה שלי. אני אומר לעצמי, מה המרחק לאי? בין קילומטר לקילומטר וחצי אני מעריך בעין. בגורדון אני שוחה קילומטר וחצי, אני יודע לעבור את המרחק הזה. החישוב שלי היה שייקח לי בערך 35 דקות להגיע לקצה השני בחתירה. אני פותח אחרי חמש דקות את העיניים, מרים את הראש, ורואה שאני ליד האי. בעודי מבין שנסחפתי, בא זרם והעיף אותי ללב ים, מרחק שני קילומטר מהחוף. אין אוניות, אין אנשים, אף אחד לא רואה אותי, אני רק נסחף לעומק הים ואני צריך לחזור לחוף כדי לחיות. אני שואל את עצמי, מה עשו כל האנשים שטבעו? נכנסו להיסטריה".

     

    נכון.

     

    "אז אמרתי לעצמי, 'אייל, אל תיכנס להיסטריה'. אחרי בערך 40 דקות, בבת אחת התחיל לעלות לי הדופק, איבדתי את הנשימה, לא היה לי כוח לשחות, לא היה לי כוח לצוף. התחלתי לבלוע מים ולשקוע".

     

    התקף חרדה?

     

    "התקף חרדה. לקח לי זמן להבין את זה. דופק מטורף, אני בולע מים ואני כבר יודע שהפעם נגמרו לי החיים. הייתי באפיסת כוחות. אמרתי לעצמי, אייל, אתה מוותר? פחדתי למות מחנק, זה מוות נוראי. שקעתי ועליתי, שקעתי ועליתי. לא הבנתי למה דווקא שם אני אמות, רחוק מהחברים שלי".

     

    "ואז בא זרם של עשרה גלים, דחף אותי חצי קילומטר מהחוף והושיב אותי על שונית. עכשיו, השונית הייתה כזו שאם אני עומד עליה האף שלי מילימטר מעל המים. הייתי חייב להיצמד, והיו גלים חזקים. נקרעו לי הברכיים ונקרעו לי הביצים. ואני רואה דם דם דם במים. ואני אומר לעצמי, אייל, זאת משימת החיים שלך עכשיו. אתה קופץ ונאבק בזרם ומגיע את החצי קילומטר הזה, או שגמרנו, בזה נגמר הסיפור של החיים שלך".

     

    איך זה נגמר?

     

    "שחיתי בכל הכוח, הצלחתי להגיע לחוף. שלושה ימים לא שתיתי מים, לא יכולתי לשתות מים, והייתי מיובש, כי בלעתי מלא מים. שלושה ימים לא אכלתי. שלושה ימים הייתי עם 41 מעלות חום. זה כמו שהיית בתוך המוות ואתה חוזר לחיים, אתה באזור דמדומים. אני יודע דבר אחד, אין לך שום כוח מול הים. אני אוהב את ההרגשה הזאת".

     

    איזה הרגשה?

     

    "אני אוהב לעמוד מול אלוהים".

     

    איפה עוד הרגשת מול אלוהים?

     

    "חיל הים. הייתי כוון. הייתה לי שיטה שאבא שלי לימד אותי, אבא שלי היה בשועלי שמשון, איש סיירות. פעם אחת יריתי על אנשים, מקרה מצער מאוד".

     

    מה קרה?

     

    "יצאנו משארם, עברנו את מצרי טיראן, ומשם לכיוון אילת. מצביעים לי לכיוון מטרה ושואלים אותי אם אני מזהה. אמרו לי, תתכונן לירי אמת. אני רואה את הטיל, רואה את המטרה ואני רואה אור. כמו מלא סיגרים באוויר. הייתה אונייה שקראו לה אגיס דימיטריוס, היא חדרה דרך מצרי טיראן, ממולכדת כולה בחביות נפץ ונסעה לנמל הנפט של אילת במטרה לפוצץ אותו. אם היה מתפוצץ נמל הנפט של אילת, אולי הייתה הולכת אילת. אבל היו שם הרבה אנשי צוות, ואני יריתי טיל, ולא נשאר אף אחד".

     

    בסופו של דבר עשית משהו טוב, לא?

     

    "לא יודע. אין תשובה לזה בחיים שלי".

     

    כמה אנשים מתו שם?

     

    "בסביבות 12".

     

    להרוג אנשים זה לא פשוט, גם אם הם נחשבים בצד הרע.

     

    "הרי אני יכולתי להיות אחד מהם, תלוי למי אתה נולד. בייחוד כשאתה בחור צעיר ובעצם אין לך בחירה אמיתית. כשקורה לך דבר כזה, לעולם לא תנקה את זה".

     

    איך זה השפיע עליך?

     

    "אני חושב שזה עשה לי עצב. אני חושב שזה עשה לי חמלה. ואני חושב שזה עשה לי את זה שאף פעם אני לא יכול להיות שמח עד הסוף. תמיד רובץ עליי משהו. זה על המצפון שלי. הטיל הזה הרג אנשים בגלל הכישרון שלי".

     

     

    × × ×

     

    את אשתו מירי חנוך הכיר בסילבסטר 2000. על השידוך: שרי אנסקי, אמא של מיכל. שני היה נשוי אז לרחל סלם, איתה גם פתח ביחד את אוקיינוס. "הייתי במצב מאוד עצוב. תפחתי במשקל. הגעתי ל־112 קילו. כולם אמרו לי שזו הגנה", אומר שני.

     

    אתה ורחל הייתם שותפים עסקיים באוקיינוס, העסק קרס. היא נשארה בחובות איומים.

     

    "לא היינו שותפים עסקיים מכיוון שכל הסיטואציה העסקית לא הייתה מוגדרת בשום רמה. הלכנו ביחד, אני הייתי הפעיל, היא ייעצה לי, היא עזרה לי בהרבה דברים, לא הוגדרו שותפויות, שום דבר לא הוגדר באותה תקופה".

     

    רחל פתחה פה מסעדה לידך. היא עדיין פעילה?

     

    "אני לא בקשר איתה, אני לא יודע דבר עליה. אין לנו ילדים ביחד. לא רציתי ילדים".

     

    אז מה קרה עם מירי?

     

    "באותו לילה, כשראיתי אותה, אמרתי, 'מירי, אני רוצה לחבק אותך', וחיבקתי אותה, ואיך שחיבקתי אותה, הרגשתי אושר שלא הרגשתי בחיים שלי. שבוע אחרי עברנו לגור ביחד".

     

    חייב להיות אבל בסיפור הזה.

     

    "כמה ימים אחרי פיליפ סטארק היה צריך להגיע לארץ, הוא שמע עליי ורצה שאבשל לו ארוחה, באולפן שעשיתי עם שחר את 'אוכל למחשבה'. שחר, יש לו יכולות הפקה מאוד גדולות. כשהוא הביא תנור עצים לאולפן, הוא דאג שיהיה לו גז. אני לא יכולתי לשאת שמחללים את התנור הזה עם לשונית גז. הדחקתי והתעלמתי מהנוכחות של הגז, שמתי עצים, לקחתי ארבע אבני זיפו, הצתתי אותם ושלחתי אותם לתוך התנור. וראיתי פתאום מראה שלא רואים בחיים, כמו משהו שמתרוקן מאוויר. שבריר שנייה אחרי, זה הפך לכחול, ושבריר שנייה אחרי יצא רשף כמו מתותח של סטי"ל. רשף מטורף. אני עפתי - זה פגע בי, היו לי הרבה תלתלים, כל התלתלים בערו, החולצה בודדה את הגוף שלי, אבל שתי הידיים שלי נשרפו והפנים נשרפו. עפתי לתקרה, נפלתי טוב על הרגליים, רצתי ישר לקומה שנייה לשירותים, הייתה שם מראה".

     

    מה ראית?

     

    "פנים גדולות בצבע של חציל. שאין שערות, שחצי מהאזניים לא קיימות, כאלה מתנפנפות, ושהאף והידיים שרופים כמעט עד לעצמות. אני מגיע למיון, מרים טלפון למירי, אומר לה, 'מירי, קיבלתי כווייה קטנה, אני באיכילוב'. שבוע אחרי שאני מכיר אותה. במשך ארבע שעות עבדו עליי פלסטיקאים בניסיון לברר אם נשארו לי תאים. לא היה עור. הכל היה שרוף. וזה כאבי תופת, ואני צורח עד לב השמיים והם לא מוכנים לתת לי מרגיעים".

     

    בכלל?

     

    "אחרי ארבע שעות אומרת לי הרופאה, 'הגיע הרגע הטוב שלך'. תבחר, 'אתה יכול לקבל מורפין, ואתה יכול לקבל סטרואידים, מה אתה רוצה?' אמרתי, 'את שניהם'. תוך שתי דקות הייתי ברגע המאושר ביותר שהיה לי בחיים. אי־אפשר לדמיין מה זה טסטוסטרון יחד עם מורפין. אתה מרגיש שאתה יכול לרוץ מאה ק"מ, לקרוא מאה ספרים בבת אחת, לפתור כל תרגיל במתמטיקה, לזיין מאה בחורות ולהיות עם קול סופרן. זאת הרגשה של אונות - זה היה הרגע המאושר ביותר בחיים שלי, שלוש־ארבע שעות היה האושר הזה. אושפזתי ל־14 יום, באותו לילה ברחתי מבית חולים, לא רציתי להיות שם. לקח שבעה חודשים עד שגדל לי עור ראשון. וככה מירי קיבלה אותי, מפוחם לגמרי.

     

    "שנה אסור היה לי לראות אור יום כי העור חדש. העור שלנו זה דבר מאוד־מאוד מורכב, כדי שיגן עליך מפני הקרינה הקוסמית. ללא העור שלך אתה מקבל סרטן. אסור לך לצאת, לא עם מקדמי הגנה, לא עם מטריות, שום דבר. שוקעת השמש, צא החוצה. הייתי נמצא בבית כמו עכבר בחושך, מגיף תריסים, ובלילות הייתי עושה ייעוצים קולינריים".

     

    וככה נראית השנה הראשונה שלך עם מירי.

     

    "והיא אוהבת אותי אהבת מוות. שנה מקסימה".

     

    היא עדיין מטפלת בך?

     

    "אני מטפל בה. אני נותן לה בסיס, אני נותן לה ביטחון, אני נותן לה דחיפה. היא לימדה אותי מה זה אנשים - מה זה להיות אנושי. עד הקריסה שלי באוקיינוס, הייתי מגלומן. ידעתי שאני ממציא את המטבח הישראלי, הרגשתי כמו בן אלוהים. כל הדלתות בעולם היו פתוחות לי. עשיתי המצאות שלא נראו עד אז בעולם, היה כלפיי כבוד משוגע. לא הבנתי בכלל שאני נוצר בזכות האנשים שאיתי. חשבתי שאני לבד. הייתי בן אדם עם יהירות איומה. הייתי בן אדם איום בעיני עצמי. ואז, כשקרסתי, ביום שקרסתי, פרט לאושר שהיה לי מהסטרואידים והמורפין, זה היה היום המאושר בחיי. הרגשתי שנגמר הפרק של הבן אדם היהיר הזה. הוא נעלם".

     

    החזרת לכל האנשים שהיית חייב להם את הכסף?

     

    "החזרתי לכולם עד האגורה האחרונה ויותר. שילמתי מיליון וחצי יותר ממה שהייתי צריך לשלם".

     

    אתה שיחקת עם המערכת, לא שילמת לנושים, לא הסכמת להסדר, הם התעצבנו, ואז העלו את זה יותר ויותר. ואז עוד היית כוכב טלוויזיה.

     

    "אני לא שיחקתי. לא שיחקתי. לפני 'מאסטר שף' הופעתי עם צ'ק נמוך מאוד, שזה מה שביקשו ממני. 25%־30% מהחוב. התחיל 'מאסטר שף', העלו את המחיר, העלו, ושוב העלו, הוא עלה ביחס הרבה יותר גבוה ממה שהרווחתי. 'מאסטר שף' רק הרע את מצבי, כי ככל שהרווחתי יותר כסף, ככה נעשיתי עני יותר. תבעו ממני יותר כסף. בסופו של דבר אני היחיד ששילם למדינת ישראל יותר מהחוב שלו. אבל אחת מהתקופות הכי יפות שלי זה היה המצור ששמו עלינו. ושמו עלינו מצור מאוד גדול שחלק ממנו היה לעשות פרסטיז' עליי. היו איתי הכי אגרסיביים שיכולים להיות".

     

    היום אתה מרגיש בטוח כלכלית?

     

    "כן".

     

    אתה איש עשיר?

     

    "לא, אני לא עשיר".

     

    בכל זאת יש לך אימפריה.

     

    "אנחנו חברה שמכניסה את כל הכספים פנימה. הכל אנחנו משקיעים".

     

    עדיין אתה מרוויח מלא ב'מאסטר שף'.

     

    "עם 'מאסטר שף' החזרתי חובות. הייתי צריך להביא מיליונים".

     

    היו המון משקיעים ושותפים שהביאו לך הרבה כסף.

     

    "לכל מי שעזר לי להחזיר את החוב, כבר שילמתי. שילמתי לשחר, הכל שילמתי. זו הרגשה, שאני לא יודע אם מישהו יודע כמה היא טובה, לא להיות חייב אגורה לבן אדם בעולם".

     

    ביאס אותך שהיית חייב הרבה כסף לאנשים במשך שנים?

     

    "לא יכולתי לשאת את זה. למרות שכל החובות שלי היו לבנקים".

     

    היו גם ספקים.

     

    "80% היה לבנקים. וזה היה חובות מנופחים. אני ניסיתי שנים להשתחרר, לא נתנו לי. היה כלפיי עיוות דין - פרט לאיזה שנה של איזה גאפ בתהליך של שש־שבע שנים, אנחנו עמדנו עם צ'קים חתומים. כל פעם הם העלו. לא נתנו לי. רצתי, רצתי, רצתי, השגתי עוד כסף".

     

    מי זה הם?

     

    "הם זה בתי המשפט. תשמעו, אני אגיד לכם משהו, אני חייתי בשליחות שנים. אני הרגשתי שאני ממציא פה מטבח לעם שלנו. הבנתי שלא יכולה להיות ארץ שלא יהיה לה מטבח. הרגשתי שאני מביא אור ושאני ממציא פה מטבח. שזה לא רחוק מהמציאות. המצאתי את המטבח הים־תיכוני.

     

    "בכל התקופה הזאת לא בכיתי. אנה, הילדה שלי, אמרה לי, 'אבא, אף פעם לא ראיתי אותך בוכה'. את זה היה לי מאוד קשה לשמוע. הרגשתי חוסר צדק משווע. הרגשתי שאני נראה כמו מפלצת".

     

    אם אנחנו מחזירים אותך 20 שנה אחורה, מה אתה עושה אחרת?

     

    "מה שהיום אני עושה. כשאתה פותח בבישול של סיר והוא הופך להיות כל עולמך, אל תהיה מנהל. מעבר לטבח אין לי מה לעשות".

     

     

    × × ×

     

    סיפור עלייתו של שני די משוגע. בלי יום של לימודים או השתלמות במסעדת מישלן. אבל עם המון אמונה עצמית, מגלומניה, וחוצפה. "חודש לפני סיום הצבא שלי, נפגעו לי האוזניים מטיל שירינו. הייתה תצוגה בפני מפקד הצי השישי, הייתי היורה הכי טוב וכמובן שאני נבחרתי לעשות את זה. שיגרתי את הטיל, הוא עבר לידי, שרף את כל המכוון, הרגשתי שאני מפסיק לשמוע, הוא שינה כיוון, טס למעלה, התביית על הפנטום שהיה צריך לצלם אותו. איכשהו המטוס הצליח לעשות בורג באוויר ולהימלט. הטיל עשה יו־טרן באוויר, נפל ליד הספינה ופגע לה בתחתית. אני הוטסתי לבית חולים. יצאתי משם בלי פרופיל קרבי. בדיוק הכניסו את הטבח לכלא, אמרתי להם, 'תנו לי את המטבח'. התחלתי לבשל, ולא ידעתי לבשל כלום, האנשים היו זורקים את האוכל מהחלונות. ובסטי"ל זה חמש ארוחות ביום. בישלתי אוכל רע מאוד. ואז יום אחד עלה לי רעיון. אני אבשל עוף בקפה שחור. עכשיו, לבשל עוף בקפה שחור זה מגעיל, יש לו גרגירים לקפה שחור".

     

    מצחיק. השתחררת מהצבא, ואז מה קרה?

     

    "נסעתי לאירופה. שכרתי שם שווארמה מישראלי, הייתה לי שווארמה בהולנד. בזוולה. על הגבול של הולנד, בלגיה וגרמניה".

     

    היה לך דוכן שווארמה?!

     

    "היה לי שם שווארמה תשעה חודשים. עשיתי את זה בצורה פרפקט על הבסיס שלהם. עוד לא הייתה לי יכולת המצאה. זאת הייתה עיר מאוד מסוכנת, אחד מאזורי הסחר הגדולים של הסמים באירופה. יום אחד נכנס אליי איזה בחור, תופס לי את שני סכיני השווארמה ובורח מהמקום. רץ לרצוח מישהו. לא היה לי אלוהים, אני רץ אחריו, תופס לו את שני הסכינים, משחרר לו את זה מהידיים וחוזר בהליכה למסעדה. אמרתי לעצמי, אייל, וואלה אתה גבר. 20 דקות חולפות, הייתה לשווארמה ויטרינה כזאת, אני רואה מכונית נוסעת, מתקרבת יותר מדי, נכנסה בזכוכית. הם הגיעו עם מכונית לדרוס אותי. בזה נסתיימה לי החוויה של השווארמה".

     

    ומבעל דוכן שווארמה חלמת להיות שף?

     

    "הייתה לי חברה, שברה לי את הלב, חזרתי לארץ, הסתגרתי באיזו חווה בצפון שנה. חייתי כמו נזיר בהתבודדות ויום אחד הגיעו לשם ציידים שהיו חברים שלי. הגיעו בלילה עם עשרה קיפודים, דורבנים, עשינו על האש, שתינו יין אדום, אכלתי איזה שלושה דורבנים, שתיתי את היין, ונרדמתי".

     

    רגע, דורבנים, זה טעים?

     

    "אין דבר יותר טעים מדורבן".

     

    יותר טעים מסטייק?

     

    "ברור. יש לזה מרקם של פילה וטעם של צבי, של בשר ציד. בקיצור, תרדמת אלוהים נפלה עליי, למחרת קמתי בבוקר והבנתי שאני הולך להיות טבח. כמו הארה. ממש כמו היוולדות".

     

    ואז מה?

     

    "הלכתי למלון השרון, אמרתי להם, אני לא יודע כלום בבישול, אבל אני מחונך טוב ואני יודע לעבוד. אמרו, כנס. היה לי שם שף צרפתי, היה מדבר אליי בצרפתית, שאני אעשה לו דברים, לא הייתי מבין שום דבר, הייתי רץ למכונית, היו לי ספרים של ג'וליה צ'יילד, הייתי מעתיק מהר את המתכון, עולה ומבשל את זה. תוך חצי שנה הפכתי לסו־שף של המלון.

     

    "ואז החלטתי שאני עובר לירושלים ופותח מסעדה. לא ידעתי לבשל כלום. רחל, האישה הקודמת שלי, אמרה לי שאני עושה את הבויאבז הכי טוב בעולם. לא ידעתי בכלל לעשות בויאבז, אבל היו לי את הספרים של ג'וליה וכל מתכון שלה בול. אתה עוקב אחריו ויוצא הכי טעים בעולם. אז אמרתי, אני אפתח מסעדת דגים. לא היה דבר כזה שבערים יש מסעדת דגים".

     

    זה מאוד מגלומני לפתוח מסעדת שף, בלי לדעת לבשל כלום.

     

    "לא ידעתי לבשל כלום. תקשיבו, כלום. כלום! לא היה לי כסף גם. ולמזלי הרע, או הטוב, פתאום אני רואה איש שקראו לו ראובן גרוס".

     

    מלך החניונים ז"ל. טיפוס מפוקפק.

     

    "שנהיה שותף שלי. ראיתי אותו בחנות של חיות, מלטף קוף. היה שם קוף קטן עם כתם צהוב. אני נכנס, מלטף יחד איתו את הקוף, 'מה שלומך אייל'. 'מה שלומך ראובן'. 'נהדר'. אמרתי לו, 'אני רוצה לפתוח מסעדה בירושלים, אין לי כסף, אתה רוצה להיות שותף איתי?' הוא אומר לי, 'בטח'. למחרת נפגשנו, ראה את המקום, אמר לי, תשמע, תביא 10,000 דולר, אני אביא 20 אלף דולר. נהיה 50־50".

     

    למה הוא האמין בך?

     

    "לא יודע למה. אני יודע רק שחצי שנה אחרי שהמסעדה מאוד הצליחה, הוא הכריח אותי לקנות אותו החוצה. הוא עשה חישוב, הוא ישלם גרושים, כנראה, ניחוש שלי, רצה להלבין כסף. הוא נתן לי סטפה כזאת שמנה. בנינו את אוקיינוס, שבעה שולחנות, שבעה טבחים במטבח, תפריט הכי מצומצם שיכול להיות בעולם".

     

    ברור, ידעת לבשל מנה אחת מספר מתכונים.

     

    "לא ידעתי איך עושים דגים, הייתי מביא את הדגים הכי טובים שהיו, מכניס אותם למקפיא, מפשיר במים חמים, שם על הגריל, הם היו נדבקים ומסריחים. זה היה נורא. הייתי זורק הכל. היה לי גריל פחמים, אמרתי שרימפס, סרטנים וקלמרי לא נדבק. אז הייתה לי בתפריט פלטה של פירות ים, ועוד לא היה דבר כזה בארץ. אחרי זה היה לי טבח קטן, קראו לו אמירי, קמצן יותר מהגובה שלו, הוא היה עושה סלט יווני וסלט עגבניות עם מוצרלה. גם לא היה בארץ. לא יווני ולא עגבניות עם מוצרלה. מרוב קמצנות היה שם רבע מלפפון, רבע עגבנייה, רבע בצל, זה היה נראה יפני, אנשים השתגעו על זה. אז היה לי עגבניות ומוצרלה ופלטה על הגריל ובויאבז. ככה פתחתי מסעדה. סרוויסים היו סיוט, שום דבר לא הלך לי. הייתי בורח להרים אחרי כל ערב. ואז יום אחד הגיע מבקר של הג'רוזלם פוסט, חיים שפירו. הוא היה האוטוריטה הגדולה ביותר במזון בארץ והוא כתב שהוא אכל את הבויאבז, ואת הפלטה של הסרטנים, ושמעולם לא הייתה מסעדה כזו טובה בארץ. תוך שנייה היה תור שאי־אפשר לדמיין. היו באים כל האנגלוסקסים של ירושלים כבר בחמש וחצי, מתדפקים על הדלתות. ואני במטבח, לא יודע לבשל".

     

    למה לא העסקת טבחים שיודעים?

     

    "היה לי בדואי שאמא שלו הייתה עושה בצק בדואי נוזל כמו מים. אמר לי, אני אעשה לך פוקצ'ה. זה היה שם דבר. אנשים הגיעו מכל הארץ כדי לאכול את זה. וזה היה מגיע עם פלפלים ועם עלי זעתר ועם זיתים. קראתי לזה פוקצ'ה, אם כבר זה משהו בין פיתה עיראקית ללחם בדואי. הייתי מחזיק בן אדם מיוחד שיעשה רק את זה. היה עובד על זה כל היום. ואז יום אחד סגרתי את המסעדה ונסעתי לאיטליה".

     

    למה?

     

    "הבנתי שאני מפגר, לא מבין כלום".

     

    שמע, זה די מטורף שבכלל באו אליך אנשים.

     

    "המונים. ואני לא יודע כלום. מרגיש שאני לא מוכשר".

     

    היום בדיעבד איך הייתי קורא לזה? אומץ? טמטום?

     

    "שאלה נורא קשה. זה יכול להיות הרבה דברים. זה יכול להיות אינטואיציה מטורפת, זה יכול להיות אטימות, זה יכול להיות קיפאון וזה יכול להיות אמונה. אמרתי אז, אייל, תעזוב את המקצוע, אתה לא מתאים. אבל אז המצאתי בעולם את הקרפצ'ו דג. ומהרגע הזה התחלתי לייצר תפריטים ולא הפסקתי. אז עדיין גם לא סבלתי עגבנייה".

     

    מצחיק להגיד את זה לך, אבל איך אפשר לא לאהוב עגבנייה?

     

    "היו אז עגבניות נוראיות. הבלדי הזה, שכולם מתגעגעים אליו. יום אחד קילפתי את העגבנייה, אחרי שחילטתי אותה, אני תופס את זה ביד ואני אומר לעצמי, אייל, זה בשר. לעגבנייה יש בשר. עכשיו תבין, לפני 30 שנה, אם מישהו אמר שלעגבנייה יש בשר, במקרה הטוב היו מגחכים עליו. אז הבנתי שאם יש לי בשר, אני יכול לעשות מעגבנייה סטייק, אני יכול לעשות קרפצ'ו, אני יכול לעשות טרטר. עשיתי קרפצ'ו עגבניות. ארבע חתיכות בגודל של שני ס"מ על שני ס"מ. הייתי עושה את זה משתי עגבניות, זה עלה לי בערך עשר אגורות, הייתי מוכר ב־148 שקל. לא התביישתי, לקחתי 148. כל הארץ באה לאכול את זה. היו אוכלים ומקללים, אוכלים ומקללים. אבל נהנים עד השמיים".

     

    אם הייתי אוכל את זה, הייתי אומר, הבן אדם הזה הוא רמאי ושרלטן.

     

    "אבל ממציא. 20 שנה קדימה, כשהכרתי את שחר הוא אמר לי משהו מדהים. שמע, כשאתה עושה סשימי עגבנייה ומוכר אותו ב־48 שקל, זאת המנה הכי גאונית בעולם. כשאתה מוכר אותו ב־148 זאת המנה הכי לא טעימה בעולם".

     

    איך אתה מתמחר היום מנות?

     

    "ערב לפני פתיחת המזנון הרמתי טלפון לשחר ואמרתי לו, 'שחר, כמה אנחנו מתמחרים? אני כותב תפריט עכשיו'. הוא אומר, 'איזו שאלה מטופשת זאת. תחליט כמה וזהו'. אני מתמחר מנות לפי מידת האנרגיה, ההמצאה של המנה היא כור אנרגטי גדול מאוד. כשמנה היא מופלאה מבחינת החיבור שלה, והיא קרובה לרגע ההמצאה, יש לה ערך מאוד גדול. כשאני עדיין מתרגש מהמנה, יש לה ערך מאוד גדול".

     

    זאת אומרת, אתה מתמחר את הרעיון שלך.

     

    "בדיוק. יש המון מנות שאני עושה שלא עומדות במבחן הזמן. הן נפלאות לערב, נפלאות לשניים, אבל לא עומדות במבחן של כניסה לקלסיקה של הפנתיאון שלנו. המחיר שלה יורד בהמשך. בעיקרון, על כל מה שיקר במסעדה, אני לא מרוויח. על כל מה שזול במסעדה, אני מרוויח. ככה זה. על ירקות מרוויחים, על בשר לא. בגלל הידע שלי בירקות, אני יכול למכור את זה מאוד־מאוד גבוה. בשר הוא חומר גלם יקר".

     

    מה בעצם הייתה הבעיה של אוקיינוס?

     

    "היא הייתה מאוד מצליחה, הבעיה הייתה בדברים אחרים לגמרי. אז היו מסעדות עם מפות חצי פלסטיק חצי כותנה. אני אשתמש בזה? זין. מישהו סיפר לי על פשתן אירי. עובי של ברזנט, אבל עם גמישות. נסעתי לאירלנד, קניתי גלילים, הבאתי למתפרה בארץ, עלה הון תועפות, תפרו לי מפות, שמתי על השולחנות, אלוהים, איך שזה היה נראה. ואז מסרתי את זה למכבסה והיו מגהצים לי בקווים לא ישרים, היו מעוותים לי את המפה. חטפתי את הקריזה, אמרתי, אני מקים מכבסה. נסעתי לגרמניה, קניתי מכונת כביסה מקצועית, קניתי מייבש. העסקתי שלוש רוסיות שהיו כל היום מכבסות, מגהצות, ושכרתי את כל הקומה מעל המסעדה שלי, שכירות יותר יקרה מהמסעדה. אף אחד לא עצר אותי. ההפך, כולם השתגעו מזה".

     

    מי שם את הכסף, ראובן גרוס?

     

    "את ראובן קניתי החוצה, היה סכסוך גדול, חייתי על אוברדראפט והייתי מחזיק מעמד. אבל התחילו פיגועים בשנת 95'. אחרי כל פיגוע חצי שנה המסעדה לא עובדת. הבנק היה מגביל אותי במשיכות, הייתי הולך למנהל הבנק, יושב אצלו בוקר שלם, מקשקש לו את המוח, מספר לו סיפורים על אוכל, הוא היה פשוט מאבד את יכולת השיפוט והיה מוסיף לי עוד כסף. אחרי זה לוויתי 250 אלף שקל. שנים שילמתי אותם בריבית דריבית. לא יכולתי להפסיק. הבנתי שאני ממציא את המטבח הישראלי. מלאכת קודש".

     

    אתה ממציא את המטבח הישראלי גם בבית שלך?

     

    "מירי, האישה שלי, הפכה לטבעונית, היא אוכלת איתי דגים. יש לנו הסכם, כשאנחנו ביחד אני לא אוכל בשר, אבל אנחנו אוכלים דגים. היא רצתה להפוך לטבעונית לגמרי, אמרתי לה, מירי, עד פה".

     

    מה אתה מבשל לעצמך כשאתה רעב?

     

    "אני לא יכול לאכול אוכל שאני מבשל. זה כמו קניבליזם, זה כמו שאוכל אצלי את הידיים".

     

    7nights@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 19.10.17 , 20:00