"זוהר ארגוב הוצא להורג"
עם סבא שנשרף למוות אחרי שנרדם עם סיגריה בוערת על מזרן קש ואבא מכה ואלכוהוליסט שמת מאקונומיקה ששמו לו במשקה, היוצרים דני דותן ודליה מבורך בטוחים שלזוהר ארגוב לא יכול היה להיות גורל אחר. 30 שנה אחרי מותו, הם חושפים בסדרה 'סוף עצוב וידוע מראש' את דמותו כמו שלא הכרנו: עם פנטהאוז בגבעתיים, אהובה מלוס–אנג'לס ואג'נדה מזרחית חריפה
העורך (ברדיו) הולך יותר על חיקוי של אמריקה, אשכרה חיקוי", אומר זוהר ארגוב. "הוא הולך על הפאנק, על החיפושיות, טינה צ'ארלס, ג'יי ג'יי קייל (כך במקור). אבל קודם אנחנו! אנחנו גרים במזרח התיכון, אנחנו שרים מוזיקה ים־תיכונית! על מה אתה חושב אני גדלתי? מה אתה חושב שמעתי לפני עשר שנים? עליזה עזיקרי, אריס סאן, ג'ו עמר, יהורם גאון עם 'רוזה רוזה'. אבל היום קם דור צעיר, אין אריס סאן ודברים כאלה, אז מה עושים? עושים להקה, 'קליק', 'בליק'. אבל כל המוזיקה שלהם לא שייכת לפה, הכל חיקוי! למה לא לשיר את האנחנו? מה עם האנחנו שבנו?"
"זוהר ארגוב: סוף עצוב וידוע מראש" שתשודר ב-HOT8 החל מה- 06.11 בשעה 21:00
דני דותן, הוא־הוא הקליק והבליק בעצמו, מחייך במבוכה כשהוא שומע את הדברים האלה (הלקוחים מראיון נדיר של ארגוב לאילן שאול, 'להיטון', תחילת האייטיז). והנה, סופסוף, אחרי 30 שנה, המפגש של הקליק עם זוהר ארגוב. או ליתר דיוק, הסדרה הדוקומנטרית המסעירה 'זוהר ארגוב: סוף עצוב וידוע מראש' ב־HOT8 (מה־6.11, מדי יום ב־21:00), שיצרו דותן ובת זוגו, לחיים ולאמנות, דליה מבורך, על חייו. שלושה פרקים שנפתחים במבזק גל"צ שבו מודיעה אילנה דיין על מותו של ארגוב - האייטם האחרון במהדורה, רק לפני התחזית. ומסתיימים בביצוע מצמרר ונדיר, א־קאפלה, של זוהר מהקבר ממש: "ילד שלי, אל תסתכל לאחור. אל תלך בדרכי, אל עבר כה שחור". סדרה שגם מי שחושב שהכיר את הסיפור קודם, יבלע בצמא גדול. אכן, שחור־שחור־שחור, קשה ומדכא עד עפר.
"רצינו שיתייחסו אליו כאל דמות היסטורית", אומר דני, "רצינו סיפור הכי אינטימי. שאנשים יגידו בסוף, גם עם כל הרע שהוא עשה - אני מצליח להבין אותו. והגענו למקום מאוד־מאוד אפל. זוהר ארגוב הוא דמות חד־פעמית, ואמרנו, בוא נחפור הכי עמוק שיש. לפצח את האישיות, שלא באמת הכרנו. אז הרבה אנשים מכירים כבר את כל סיפור המסגרת. אבל לא הרבה מבינים מה זה לגדול בעוני כזה".
והעוני הוא נקודת המוצא. משפחת עורקבי בשיכון המזרח, ראשון־לציון. עוני מחריד, עולם שלישי ומטה, כזה שהיינו רגילים לראות, אולי, בסרטים על משכנות השחורים בדלתא של המיסיסיפי. "ממש ככה, ואני הייתי בשוק", מודה דני. "אנשים אומרים 'עוני' ואתה מדמיין משהו, בסדר. אני גדלתי בתקופה כזו, שהכל היה צנוע. אבל הם גדלו עשרה ילדים בעוני מטורף. ומה שמדהים: עוני ומוזיקה. המוזיקה כל הזמן נוכחת".
"את ההורים שלי הביאו לארץ אתה יודע בשביל מה? אגיד לך את האמת: לא הביאו אותם בגלל שהם יהודים, הביאו אותם ככוח עבודה זול, שואבי מים וחוטבי עצים!" מספר ארגוב, בסדרה בקולו של עמוס תמם, באותו ראיון חד־פעמי. "אשכרה זרקו פה ת'אנשים לכל המקומות והם בנו את הארץ; ככה אני רואה את זה, אחרי כל הרגליים ששמו לנו. ואותו עורך ברדיו, לא מוכן, בשום פנים ואופן, לקבל את המוזיקה שלי מבית אבא. אנחנו לא שמענו בחיים שלנו קונצרטים בבית. הקונצרט שלנו היה פח. אז תתחילו להשמיע, תנו להם לשמוע את עצמם. ונא לא לשכוח - עדות המזרח זה עם שמח. הם לא עברו גטו, ולא עשו מהם סבונים".
זוהר היה לא רק מבצע מדהים, אלא גם איש שיחה מרתק, הפנתר הכי שחור שיש. ואין לנו כלום ממנו!
דליה: "פשוט ככה. העיתונות דיברה איתו מעט מאוד, וכמעט מעולם לא שמעה את הסיפור שלו, את יחסיו עם בני המשפחה, המקום שהוא גדל בו - מול הרבה מאוד ידיעות פליליות. הייתה לו הופעה אחת ב'שעה טובה' עם דניאל פאר, אחת! ועוד כמה דקות ב'ערב חדש', קטע שאף אחד לא הכיר וחשפנו אותו, עם המראיינים דן מרגלית ויעל דיין. והיא עוד מתעניינת איתו לגבי השימוש בסמים (צוחקת)".
דני: "היו שלושה מצבי התייחסות של התקשורת לזוהר. האחד, התעלמות. כוכב אדיר בתחנה המרכזית, ופה בתקשורת התעלמו, פרט לכתבה מופלאה אחת של יואל אסתרון בערוץ 1. הזוהר השני הוא זוהר המבוית. כשהוא זוכה בפסטיבל הזמר ומקבל את הפרס זה הנה, המזרחי בוית. כמו להכניס את קינג קונג - ואני אומר את זה מתוך אהבה גדולה לדמות, במובן של 'הפרא האציל' - ולקשור את הידיים שלו בשלשלאות. הנה, הבאנו לכם את התימני הזה עם האף הארוך, ועכשיו אנחנו שולטים בו. והמצב השלישי, זוהר הג'אנקי, העבריין. ופתאום העיתונות מתעניינת בו! כי הוא רמוס. נורא קל למצוא את מי שלרגע היה 'המלך', ופתאום הוא נעצר, ופה פרץ, ושם גנב אקדח, ושם התפרע אצל רופאה בחדר".
מבורך ודותן פנו אפוא אל הבית של ארגוב כדי לשרטט את מסלול חייו. "אמרנו, נלך להכי קרובים אליו. ומה שמאפיין את זוהר וכל המשפחה שלו זו פתיחות מדהימה. כשהוא ישב אצל מני פאר התייחסו אליו בתור מוקיון. אבל זו הייתה פתיחות שאין כמותה", אומר דני, "זוהר היה פתוח לגמרי, הכל על השולחן. זה הזוי. לכן הוא גם הבין את השירים שהוא ביצע עד הסוף, לכן הוא בחר שירים שהפכו כאלה אגדה, ולכן אתה גם מאמין לו. זה הקסם שלו. ואת אותה פתיחות, אתה מוצא אצל בני משפחתו היום, בדיוק אותו דבר. טבעיות נדירה".
× × ×
ושם הם מגלים לנו סיפור, שאלוהים ישמור. וגם הוא לא בטוח יכול. סבא שנשרף באש. אבא שמרעיל את עצמו, או בעצם מורעל. אחים שנופלים, זה אחר זה, לשימוש בסמים, חלקם נאבקים בו עד היום. מעגל אינסופי של מוות, וכמה שכנים בשיכון המזרח שעד היום מדברים על כל זה, כמין מעגל של הטבע, כמו עונות השנה, גזירות גורל אכזריות שמתקבלות בעצב ובהרמת ידיים.
דני: "החטא הראשון בחייו של זוהר מתחיל באמא שלו. היא מודיעה לו בגיל עשר, 'אתה הילד הנבחר'. ולא רק לו, אלא גם לכל האחים שלו, זה הילד! אוקיי, אז אתה מקבל את המלפפון הכי גדול בסלט. אבל אתה גם אמור לעמוד בציפיות ולמלא תפקידים שלא נועדת להם. והאחים מקבלים את זה. ואני מעריץ את האחים והאחיות שלו, באופן שבו הם מדברים עליו, עד היום".
וברקע הסיפורים האיומים עם הסבא והאבא, שמתקבלים בהשלמה עגומה מאוד.
דני: "תהינו אם זה משהו משפחתי, או שהשבר התחיל עם הסבא, אדם עם כבוד שידע אמהרית והביא עלייה, שפשוט התרסק בארץ. לי יש תחושה שהשבר קרה במעבר מתימן לשיכון המזרח. גורלו של הסבא נחרץ בצורה איומה ונוראית. הוא היה אלכוהוליסט, ששרף את עצמו כשנפל רדום על מזרן הקש עם סיגריה בוערת, שרף את הצריף כולו, ונמצא מפוחם לחלוטין. והאבא היה אלכוהוליסט, שמת מאקונומיקה ששמו לו במשקה בחמארה השכונתית".
אבא, שאתם מגלים שהיה גם איש אלים.
דני: "אדם חולה ואלים, שללא ספק פגע גם בזוהר. ומצד שני, אדם רב־קסם, שלימד את זוהר לשיר. פשוט אבא שנשבר בבית, מאבד הכל, והאמא צריכה ללכת ולהאכיל עשרה ילדים. הוא נעשה אלכוהוליסט ומה הוא שותה שם, אלוהים יודע. אקונומיקה!"
דליה: "זו שרשרת נוראית של אנשים שהיו אהובים כשלעצמם. אבא שלו התחיל לשתות עם אביו. גילי ישב בזרועותיו של זוהר, כשהוא עשה סמים קשים. ואף אחד במשפחה לא חיבר עד היום את התמונה הגדולה! הסבא נשרף. האבא מת מאקונומיקה ששתה. זוהר נמצא תלוי בתאו. וגילי, הדור הרביעי, שאנחנו מקווים שניצל מהגורל הזה - גם הוא סיפור מאוד קשוח".
דני: "אז זה לא סיפור רגיל על 'עלייתו ונפילתו של כוכב'. אלא יש כאן, תקרא לזה אפילו קללה משפחתית, או ריסוק של כל הגברים שלה. ומה שנוסף הוא שכולם, בלי יוצא מהכלל, היו אנשי תרבות, מוזיקה, יודעים לספר סיפור, פתוחים לגמרי, אנשים שבכל מקום אחר, לך תדע כמה גבוה היו מגיעים. זו טרגדיה איומה".
באופן מודע הסדרה איננה חוזרת אל הסיפור המוכר, למשל יחסיו של ארגוב עם האחים ראובני, או היווצרות הלהיטים הגדולים, בלי יהודה קיסר, כבודו הרב במקומו מונח. "אין צורך בסיפור הזה, הוא מוכר היטב. עושים ועוד יעשו סרטים על אלבומים ומוזיקה, והם אחרים משלנו", אומרת דליה. "ותמיד מאשימים אותנו בזה", צוחק דני. "אולי כי אני בא ממוזיקה. אנחנו לא יודעים לדבר על מוזיקה. רק לתת לה מקום בהקשר הנכון בסרט".
את ההקשר מעניקים כמה אנשי תקשורת (ביניהם גם הח"מ, בקטנטנה). חשובים מהם, דמויות מפתח מעולם השואו־ביז, בעיקר משנותיו הקודרות, כמו אביהו מדינה, שוני גבריאלי ('אריאנה'), המפיק נסים בן חיים ואשתו דינה, יעקב נגר, שליווה אותו בתחילת הדרך ובסופה ממש, או מפיק לא מוכר מצרפת, יואל בן אמו טוב הלב, שטובע את המושג, "זוהר של היום וזוהר של הלילה". יש אפילו שני אשכנזים - טובה קלינגר מקול ישראל, שמספרת בכנות על התעלמות התקשורת מארגוב, ואיש המשטרה אהרון טל, על תעלומת מותו.
אבל העיקר הוא המשפחה כובשת הלב, "ואצל כולם זוהר הוא פצע מטורף", אומר דני, "כשהנשים במשפחת עורקבי חזקות מאוד". האמא, האישה ברכה, האחות האצילית אביגיל, נשים שהחזיקו במשפחה בזמן שהעולם מתפרק. שיהיה אוכל על השולחן ביום שישי, כשהאחים עושים הרואין וקוק על אותו שולחן ממש. והם נחשפים, בלי להסתיר כלום. האח אמנון, סטורי טלר אמיתי, שפתח עבור דותן ומבורך את הדלתות כולן; יעקב שנחשף בכנות; והדמות כובשת הלב, והלא־מוכרת עד היום, של האח בצלאל. מתארים את הוויית הסמים בשיכון המזרח - המקום שהיה בעצמו המוקד הארצי, קולומביה הקטנה, לסחר בסמים, כך הם מספרים. ולכן גם ההתמכרות הייתה הבריחה המיידית, המתבקשת, עוד מנה בשכונה, מחיים של אין תקווה.
דני: "אחד התסכולים שלי הוא, שלא יצא לזוהר לשיר את 'אמא אני לא רוצה להיגמל' (של הקליק). וברצינות, הוא לא היה יכול להיגמל. יש לו אשמה רבה בחיים שלו, אבל הוא גם לא היה כזה חזק. אנשים מסתכלים על השימוש של זוהר בסמים כמו דבר שבא יחד עם ההצלחה והתהילה. זו טעות איומה. אז היה שימוש בסמים שאתה, נניח, מסטול וסבבה לך, פנטהאוז, ג'קוזי, בחורות. רק כמה תהילה הייתה לו, כמה כסף? כלום. אוקיי, מספיק כדי לחלק לחבר'ה סם. זה לא שהיה לו עשרה מיליון דולר בבנק. ומרצדס, כי בזה הוא השקיע את הכסף. וכל הכסף שהיה חולק מיד. הוא נשרף בתוך החיים האלה והאמנות שלו.
"ויש את זוהר של השנים האחרונות, שהוא מסומם לגמרי. ואישית, זה הזוהר שאני הכי אוהב. כמו כל האנשים מסביב, שאנחנו מראים בסדרה - שאוהבים אותו עוד יותר, כשהוא כבר גמור! כי הוא נהיה פאנקיסט. הוא שר עם קול שאני יכול להזדהות איתו, ולא אכפת לו בשיט מאף אחד, והוא יושב עם האנשים ובתוכם – וזה כבר לא 'יוסף וכתונת הפסים'. זה מסע הייסורים של ישו".
חתיכת אמירה.
"אתה רואה את הדרך שבה כולם נוגעים בו, והיא קרובה מאוד לאונס. זוהר גמור ואנשים עולים לבמה ומכניסים לו ידיים עם כסף לתוך החולצה, נוגעים, ממששים, מחבקים, מפריעים לו לשיר, לוקחים את המיקרופון. זה רצח, וזה בא מאהבה, אפילו משיכה, יש פה משהו אירוטי מדהים. לא ראיתי דבר כזה בכל העולם. אפילו הזמרים הכי מטורפים כביכול בניו־יורק, שקופצים לקהל ומצפים שיקרה משהו – זה אפילו לא קרוב. זוהר נתון בידי הקהל. זה מדהים.
"זוהר סומן כילד הנבחר. כולם מקבלים את זה. בן האלוהים, שהסמים גם נותנים לו להבין את זה. ואז באה הצליבה. המדינה צולבת אותו, התקשורת, החברים - החיים צולבים אותו. הוא מת בגיל מאוד צעיר, 32. ישו נצלב בגיל 33. והייסורים שהוא עבר היו נוראיים. עברנו על אלפי צילומים ולא מצאנו יום אחד של שלווה. אחד".
גם כשהוא עומד שם, ברגעי השיא לכאורה, חתיך עם מכנסי העור השחורים, הרוקנרול שכל המוזיקה הישראלית חיפשה כזה.
"לגמרי. וחשוב לדעת: זוהר ניסה לכבוש את העולם, לא רק את הארץ. הייתה לו אמביציה מטורפת שהתחרתה רק בהרס העצמי, הם הלכו יד ביד. רכבת שדים מטורפת. עלייתו ונפילתו היו ביחד. אין לו רגע אחד של חסד. אפילו הצילום כשהוא מחייך עם הפרס של הפרח בגני, אלה שיניים מלאכותיות".
'הפרח בגני' ועימו ההכרה הממסדית, אתם מציעים, אולי דווקא היה תחילת הסוף.
דליה: "עוזי חיטמן אמר, 'יכול להיות שזוהר רצה להישאר עם אלינור'. זה גם המקום שהביא עליו את הקנאה מהאויבים. לא האויבים האשכנזים מהרדיו, אלא את האויבים, כמו שאומר האח יעקב, שהיו החברים הכי טובים שלו מהשכונה. 'הפרח בגני' מביא אותו מעבר לשכונה, לא מפרגנים לו על זה, ומאותו רגע אין לו בעצם בית. איבד את השייכות לשכונה. והפנטהאוז בגבעתיים היה שבר גדול".
דני: "וכשאני חושב שוב, אולי בעצם היה רגע אחד ויחיד בחייו, שאתה מוצא את זוהר מאושר. יש תמונה שאהובה עוזרי מחבקת אותו, עוטפת כמו האמא הגדולה שהיא הייתה. ואז, רק אז, יוצא ממנו דבר תמים".
רק שבמקום דמות האם המנחמת, והשלווה שלעולם לא ימצא, ארגוב פנה - כזכור גם מאוד לרעה - אל הנשים. והרבה נשים, "אפילו את הבייביסיטר שלי הוא זיין", מספר הבן גילי, למבוכתה הגלויה של אמו. "'כל הכוסאיאת'", מצטטת דליה וצוחקת, "תשמע, זוהר לא אמר לא. אחיו יעקב קורא לו 'צייד של נשים'. וגם מי שנשים היו סביבו, 'כמו גרעינים'. היו לו המון־המון נשים. ולא הייתה לו היררכיה. היה בא והולך".
דני: "לבטח היו לזוהר מאות נשים. אנחנו התרכזנו בארבע שנראו לנו חשובות להבנה שלו: ברכה, אשתו ואם בנו, שהייתה החלום למשפחה נורמטיבית לרגע; יונה, אמא של זוהר שהייתה בשבילו ברגעים הכי נוראים, מהיום שנולד עד לרגע שמת; רותי, שהכירה את זוהר הנדיב, המאהב העדין, רגע לפני שטבע בעולם הסמים, וברחה כשהוא נכנס לשם; וברברה, האינטלקטואלית האמריקאית, שאהבה אותו בצורה חסרת גבולות וראתה אותו נופל הכי עמוק שיש".
הסיפור של ברברה לא היה מוכר והוא עוצר נשימה. אישה שפשוט מתארת איך היא רואה אותו, בלי לדעת במי מדובר - ונשרפת ברגע.
דני: "לגמרי. ברברה היא אהובתו ממועדון 'הללויה' בלוס־אנג'לס. ושם אתה מקבל את התשובה לשאלה, מה היה קורה אם זוהר היה נולד במקום אחר. לה לא הייתה שיפוטיות, תימני, שכונת עוני וכו'. היא ראתה זמר מוכשר והתאהבה בו. נשבתה בקסמיו. לא עניינה אותה ההיסטוריה שלו. היא ראתה דבר אמיתי. עד היום. אתה יודע כמה היא בכתה כשדיברנו איתה?
"ומהצד השני של כל הנשים - הדמות של אמא, המודאגת. זוהר חי בשעות לא קונבנציונליות בכלל. הקטע שלו בלילה היה נשים - ובסוף הלילה, תמיד לחזור לאמא. איריס (בת זוגו של ישי לוי) מספרת, שהם מגיעים בלילה ההוא לבית של אמא שלו. ופתאום האמא מזהירה אותו!
"זוהר היה תינוק של אמא. האח בצלאל מספר, שאמא הייתה מאכילה אותו בכפית. הוא היה מצד אחד אדם מבוגר, זקן. בצילומים האחרונים הוא נראה בן 90. ומצד שני תינוק. נפש של תינוק שרוצה הכל, תאוותן, חסר גבולות לחלוטין. הוא גם מת ונולד באותו מקום, ליד הבית של אמא. סופר־כישרון, וסופר־תלות בעולם. ובעצם, כל מה שהוא רצה זה שאמא שלו תשב ותלטף אותו. וזו הפייטה של ישו (מרים הנושאת על ידיה את ישו המת, לאחר שהורד מהצלב, י"נ). זוהר בעצם מת בידיים של אמא שלו".
× × ×
וזוהר ארגוב גם היה אנס. מי שהורשע פעם אחת, כשהוא אומר לשופט את המשפט המפורסם, "אין אישה שלא נותנת, יש גבר שלא יודע לקחת". ומי שמצא את מותו לאחר שנעצר, בחשד לניסיון אונס של איריס לוי, דאז חיילת וחברתו - ומאז בת זוגו ואם ילדיו - של ישי לוי. לילה שהתחיל באחוות נרקומנים, ישי הולך לקנות סמים, זוהר משכנע את איריס להצטרף אליו לבית אמו. ושם - יש שיגידו, גם בגלל קריז של הרואין, שלא מגיע - הוא תוקף אותה. הסיפור שהוביל למעצרו ולמותו בכלא.
אין התמקדות גדולה בסדרה בסיפור האונס, ובתקיפה של איריס. מילא סמים, זו מחלה ארורה. אבל זוהר היה גם איש אלים שהסב הרבה נזק.
"חשפנו את העניין בצורה הכי מדויקת שיש", אומר מיד דני. "המוטו של דליה ושלי הוא, ליצור סרט באהבה חסרת רחמים. ובהקשר הזה, אנחנו יודעים איפה אותה בחורה שהייתה קורבן האונס שבו הורשע - והחלטנו שאין טעם לחטט בזה. ולא עיגלנו שום דבר. הכל מונח שם. דמותו המורכבת מאוד יוצאת מהסרט. קראנו המון עדויות מהמשפט ודיברנו עם הרבה אנשים. אבל אנחנו לא בית משפט. אנחנו סדרה דוקומנטרית. חשבנו שיותר נכון לא לשחק אותה 'בשידור חוקר', אלא לתת זוויות. דבר כזה היה מאפיל על החקר שלנו את האישיות של זוהר. זו המומחיות שלנו - לא העניין המשפטי".
וניסיון האונס של איריס? פניתם אליה ולישי?
דני: "פנינו כמובן, הם לא רוצים להשתתף ואנחנו מכבדים את זה. הבאנו את העדות של איריס, שהיא חזקה ומפלילה. ותשמע, בהתחלה אמרנו לעצמנו, קשה לעשות סדרה על דמות כזו קונטרוברסלית, כמו בפרשת האונס. בסוף מצאנו שהעונש של זוהר על הדברים הרעים שעשה, זה הוא נתן לעצמו. וכל הזמן שמענו את הקולות מסביב, 'מה אתם מפרגנים לאנסים'. אבל זו שטות גמורה. זה חוץ־סדרתי. אדם כזה חד־פעמי, זה בלתי אפשרי לא לעשות עליו סדרה. יש אנשים בפוליטיקה שעשו דברים איומים ונוראים, הורו על חיסול עיירות בהינד עפעף. אז פעם ישבו הקומיסרים מלמעלה ואמרו מי כן ומי לא. והנה גם היום זה קורה! אתה כן, אתה לא.
"אבל תרבות מנצחת כשהיא אמיתית. זוהר ארגוב היה ייחודי לגמרי. וכל הוויכוחים האלה, לקרוא רחוב על שמו או לא - זה בלאו הכי מגעיל אותי, כל מתן השמות. שיבנו עוד גשר לגנדי (צוחק). מה שקובע הוא מה שאתה משאיר בחייך. היצירה היא המצבה של האמן".
ולו הייתם יכולים, מה הייתם שואלים אותו?
דליה: "שאלה אחת, שלא מצאנו לה תשובה. איזו אשמה הוא נשא? אולי מות האבא? יש שם טרגדיה גדולה שהוא נשא עליו. כמו דמות שייקספירית - גם הטרגדיה, וגם היהירות".
דני: "'מה אוכל אותך, זוהר?' זו הייתה השאלה. ברור שהוא העניש את עצמו. אולי על ההצלחה שלו. אולי על הרע שעשה. הוא הרי היה רגיש מאוד, אתה לא יכול לשיר ככה אם אתה לא רגיש, בלי עור ממש. הוא עשה המון טעויות ושילם על זה במחיר הכי כבד שיש: זוהר הוצא להורג. ולא משנה אם רצחו אותו כמו שיש מי שטוען, או מהתרשלות המשטרה, או שהתאבד - זוהר ארגוב הוצא להורג.
"וזה העונש הנורא ביותר שיש. אנסים איומים ונוראים יוצאים אחרי עשר שנים, רוצחים אחרי 20, ויש כאלה שבכלל מתחמקים מעונש. זוהר שילם בחייו".
אחת התמונות שהם מציגים מצמררת במיוחד. ארגוב, מת־חי, שלד של נרקומן, מובל למעצר כפות, על ידי קבוצה של שוטרים צוהלים, המחייכים למצלמה בגאווה, תראו את מי תפסנו. "והצילום הזה הוא סיוט. אתה לא יכול להוביל אדם, שלד אדם, עירום ברחובות, כשאתה מחייך ומצטלם. זה לא מוסרי. זוהר הוא מוזלמן", אומר דני.
הסדרה היא יצירתם הדוקומנטרית הרביעית של מבורך ודותן, שעוסקת בגיבורי מוזיקה: אריס סאן, להקת הקליק עצמה, והסרט הנפלא על ועם מתי כספי. סרט שעד היום הקרנתו תקועה, בשל סכסוך בין כספי למפיקי הסרט. ובינתיים, מה יצירתם הבאה? דני: "חכה. תן להירגע משנתיים של זוהר". "ונדמה לי שהפעם התאהבנו בגיבור שלנו קצת יותר", מודה דליה.
אולי מישהו מגיבורי ההווה? יש בכלל דמיון כלשהו של זוהר למישהו מכוכבי הפופ המזרחי של היום?
דני: "אין שום קשר. מה, כי הם אומרים משהו בעי"ן ובחי"ת? קח את אייל גולן, עם כל השרירים האלה, טי שירט הדוקות, מגדלי יו וכל הדוגמניות הנכונות. אצל זוהר זה היה הכי לא נכון! גולן אדם מצליח, מתאים לפרסומות ולתכניות טלוויזיה, אייל גולן קורא לך. מה, זוהר היה מגיש תוכנית שקוראים לה, 'זוהר ארגוב קורא לך, מותק?'. כוכב כמו אייל חי כבר בעולם שכולם מקבלים אותו מראש, ורני רהב קורא לו 'הזמר הלאומי'. תגיד לי אתה: רני רהב וזוהר ארגוב?!".
לפנייה לכתב/ת 
