איפה שמתי את הטלפון?!
חוששים מאובדן הסלולרי שלכם ברמות מוגזמות במקצת? אתם לא לבד • תופעת החרדה המדוברת בעולם כיום נקראת נומופוביה - הפחד מחסרונו של המכשיר הממכר • איך מזהים את התופעה ומה אפשר לעשות?
לא צריך להיות בת־עשרה, וגם לא אדם חרדתי במיוחד, כדי לחשוש היום מאובדן הטלפון הנייד שלנו. הוא צמוד אלינו כמו אינפוזיה, מספק כמעט את כל צרכינו, יד ימיננו החדשה, התותב שחיינו אינם חיים בלעדיו. לא פלא שלחרדה הכי מדוברת היום קוראים נומופוביה - No Mobile Phone Phobia.
אנשים מתארים תופעות כמו חלחלה, התקפי חרדה, הזעות ודופק מואץ. הם מספרים על היצמדות לנייד גם בחדר הלידה, על נהיגה לילית ארוכה בגשם שוטף בכביש מהיר בארץ זרה בניסיון לאתר מכשיר שאבד. המחשבה על אובדן המכשיר היא הסיוט האולטימטיבי, אחד הדברים הנוראים ביותר שיכולים לקרות לאדם המודרני.
האמת? אפשר להבין. כשכל התמונות המתעדות את הרגעים הכי חשובים, כל מספרי הטלפון, כל השיחות הכתובות, שנעים לפעמים לשוטט בהן ולהתמסר לנוסטלגיה, כל הפלייליסט האישי, הטו־דו ליסט והאפליקציות שהופכות את חיינו לקלים יותר - כולם מרוכזים במכשיר אחד, טבעי לדאוג כל־כך מאובדנו. מנצלים כל רמזור בדרך כדי להתעדכן בחדשות או בפייסבוק/לסקור הודעות ווטסאפ/להציץ במייל? סביר שגם אתם נומופובים.
"ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, אנחנו מקבלים לחיינו שינויים משמעותיים, המלווים בפחד מדברים שיקרו או לא יקרו", מסביר ד"ר אילן טל, פסיכיאטר מומחה ומנהל הקליניקה לתמיכה רגשית ונפשית - מרכז ד"ר טל. "כשם שבעבר, כשצצו המכוניות, צץ גם הפחד שאנשים לא יילכו יותר ברגל ומיד אחריו התחלנו לפחד מתאונות דרכים, כך היום, כשהנייד הפך ליד ימיננו, טבעי שנפתח איתו מערכת יחסים שתצמיח גם פחדים - הפחד שהוא ישתלט עלינו לצד הפחד מחסרונו. הפחד לא נובע מסכנה מציאותית, הרי גם אם כל הסלולריים בעולם ייעלמו העולם לא ייחרב".
והחרדה?
"החרדה קשורה תמיד לתחושת השליטה - אנחנו חוששים מסכנה שמקורה בצמצום יכולת השליטה שלנו, וכשמדובר בטלפון הנייד מפחיד לחשוב מה יהיה אם לא נענה לטלפונים, אם נפספס הודעה של הגננת, אם לא נראה מה התחדש בפייסבוק. ככל שאנחנו יותר תלויים בו לתקשורת עם הסביבה, ואנחנו מאוד תלויים בו, כך החרדה מאובדנו גוברת. וכיוון שהנייד הפך לשער לעולם - באמצעותו אנחנו מחפשים ורוכשים בגדים, מזמינים מקום במסעדות, קונים כרטיסים להופעות, בודקים את תוצאות הבדיקות הרפואיות שעשינו, מבררים מה שלום קרובינו, מפתחים זוגיות ואפילו עושים סקס - הוא כמו איבר נוסף בגוף, מה שמעצים את החשש מאובדנו".
אז כולנו נומופובים?
"ברמה מסוימת, כן, אבל החרדה הזאת מאפיינת יותר את מי שנוטים מלכתחילה לחרדה, אנשים שהם בבסיסם תאבי תחושת שליטה, שרוצים להיות בטוחים, וכן את הדאגנים מטבעם ואלה שנוטים להיבהל ולהיות דרמטיים. הייתי אומר שכדאגה - התופעה הזאת שכיחה מאוד, ואילו כחרדה של ממש, עד כדי שינוי בהתנהגות, היא שכיחה כמו חרדות אחרות, בשיעור של אחוז או שניים מהאוכלוסייה".
כלי קיומי
איילת פינטו, 40, נשואה ואם לשלושה, מנהלת בחברת בנייה המתגוררת בירושלים, מתארת בחיוך איך זה מרגיש: "נניח שאני נכנסת לתא מדידה. לפני שאני מתחילה למדוד את הבגדים, אני מניחה את הטלפון במקום הקבוע בתיק. רגע אחר כך אני מכניסה את היד, מגששת אחריו ולא מוצאת. תוך שנייה אני נלחצת ברמה של דופק מואץ, סחרחורת והזעה, צריכה להיאחז בקיר כדי לא ליפול ומבקשת ממישהו לידי לחייג אליי כדי לאתר אותו. כשאני מגלה שהוא פשוט נפל עמוק לתוך התיק, זאת הקלה מטורפת. מבחינתי, מילא לאבד את הארנק, אבל לאבד את הטלפון? אני מתה".
לא נסחפת קצת?
"הכל נמצא בו בקיצורי דרך, כל החיים שלי. אני אפילו לא זוכרת כבר את מספרי הטלפון של הילדים, שלא לדבר על סיסמאות, תזכורות לתשלומים ולתורים לרופא השיניים, לוחות המבחנים של הילדים, התמונות, ההזמנות שעשיתי, הכל שם. כבר מזמן אין לי פנקס כמו שהיה לי פעם. הנייד הוא כלי קיומי ולכן כשנדמה לי שאיבדתי אותו קורה לי משהו פיזיולוגי, אני לא מכירה את עצמי. נסענו לברצלונה לפני שבועיים ומרוב הפחד שיגנבו לי אותו באמצע הרמבלס, ויתרתי על תמונה משפחתית. העדפתי לא להוציא אותו מהתיק".
בניסיון להתמודד עם החרדה, יש כאלה שמנסים לצמצם את ההתמכרות לנייד. "הטלפון צמוד אליי גם בלילה", מספרת שרון סירבלה־ג'וסטו, 40, נשואה ואמא לילד, יחצ"נית מקריית טבעון. "אני מחוברת גם בחופשות וכשפעם גנבו לי את המכשיר במסעדה, תוך כמה שעות היה לי מכשיר חלופי ואחרי שבכיתי לטכנאי וחיברתי בינו לבין אחי המהנדס, הצלחנו גם לשחזר את אנשי הקשר וכל המידע שאבד עם המכשיר. בחודשים האחרונים אני מנסה להתנתק בין שש לשמונה בערב, וכשאנחנו מגיעים לארוחות אצל אמא שלי היא לוקחת אותו ממני בתחילת המפגש ומחזירה לי אותו בסופו. החרדה שלי היא מהמקום שמישהו יחפש אותי ולא אהיה זמינה, ולכן תמיד לפני היציאה מהבית אני מוודאת שהוא עליי. יחד עם הסיגריות ובקבוק מים, זה מאסט".
הנומופוביה יוצרת לא פעם סיטואציות קומיות ממש. "בשבוע שעבר נכנסתי למשרד והתחלתי להתארגן, תוך כדי שיחה עם האוזניות", מדגים יועץ התקשורת דוד גולן, 55, רווק במערכת יחסים מפתח־תקווה. "פתאום הבנתי שאני לא מוצא את הטלפון והרגשתי שאני משתגע. אחרי חיפוש שנמשך רבע שעה ומחשבות מסויטות, סיפרתי לזה שאיתו שוחחתי שאני לא מוצא את הנייד ורק כשהוא הזכיר לי שאני משוחח באמצעותו - נרגעתי. המחשבה לאבד אותו היא מטריפת דעת. זו התלות הבלתי נתפסת שפיתחנו כלפי המכשירים האלה והצורך להיות זמינים ולהתעדכן 24/7, שגורמת לזה שהפחד הכי גדול הוא שיקרה משהו למכשיר הזה".
ויש גם כאלה שאובדן המכשיר ממש מופיע בסיוטים שלהם. "זה כל כך מפחיד אותי, שלפעמים אני חולם על זה בלילה, שהמכשיר נעלם ואיתו כל הדברים ששמרתי עליו", מודה איש יחסי הציבור עדי סרדס, 40, נשוי ואב לארבעה מהמושב גבע כרמל. "אני משתדל לגבות הכל, אבל זה לא תמיד עובד ולכן זה מאיים. את הארנק כבר יצא לי לשכוח, גם את המשקפיים, אבל את הטלפון - בחיים לא. לכאורה יש לזה הצדקה מקצועית, אבל בעצם זה הרבה מעבר לזה".
כשהסלולרי הוא מכשיר היצירה שלכם, המצב אפילו מחמיר. "הטלפון חשוב לי קודם כל בגלל המצלמה, הוא הכלי של האמנות שלי, שהיא עצמה סוג של תרפיה עבורי", אומרת דינה אלפסי, 47, נשואה פלוס אחד, הנדסאית אדריכלות מחדרה. "אני מצלמת באוטובוס וברכבת, בלי להסתכל על המסך, ורק בערב מסתכלת על התמונות, בוחרת את הפריימים הראויים ועורכת אותם. המחשבה שצילמתי במשך היום ופתאום הכל ייעלם ממש כואבת, זה חלק מהלב והנשמה שלי. לכן אני כל הזמן בודקת שהטלפון עליי, לוקחת אותו איתי אפילו לשירותים כשאני בעבודה. מעבר לעניין של השיתוף ברשתות החברתיות ותחרויות הצילום, אני פשוט נהנית מהצילום, כל פריים הוא סיפור בשבילי, גם כשאני מצלמת את בני, ועם כל הגיבויים שאני עושה - אעשה הכל כדי לא לאבד את המכשיר".
חלק מהאבולוציה
ממחקר שנערך לפני שנתיים עולה שבכל הקשור לרכישת מידע, מסוגים שונים, מוחנו מתייחס לסמארטפונים כאל פרטנרים לכל דבר. לכן ברור שנחווה מצוקה אם נאבד את מערכת היחסים הזאת, כי הפרטנר שלנו החליק מהכיס ונשכח ברגע של היסח הדעת. "השם נומופוביה התקבל והפך למושג בשנים האחרונות, והוא מבטא המשך ישיר לתופעת ההתמכרות לסמארטפונים, שתועדה במחקר כבר ב־2008", אומרת הפסיכולוגית הקלינית אביטל לוין ממרפאת בריאות הנפש של שירותי בריאות כללית בדימונה. "החרדה קיימת כמעט במאה אחוז מהאוכלוסייה שמשתמשת בסמארטפון, אבל צריך להיזהר מהגדרתה כפתולוגית. המכשיר הזה הוא הרבה יותר מטלפון, הוא מכיל חלקים גדולים מהיומיום של כולנו, פרקטיים ופסיכולוגיים כאחד, הוא ממלא המון צרכים ולכן המחשבה להיות בלעדיו, ולו לרגע, מעוררת חרדה. לכן אנחנו שומרים עליו קרוב, דואגים לסוללות ניידות וכו'".
אז מתי צריך לדאוג?
"החרדה נעשית בעייתית כשהיא פוגעת בתפקוד ובבריאות הנפשית, ואצל רובנו זה לא קורה. אנחנו חרדים מאובדנו וחווים מצוקה כשהוא נעלם, אבל היא עוברת ולא פוגעת בתפקודנו כהורים וכאנשים עובדים. כשהמצוקה חמורה צריך לטפל בזה וללמד את עצמנו להישמר. לא מפני אובדן המכשיר, אלא מפני השלכות החרדה על תפקודנו ובריאותנו הנפשית. כדי לעשות את זה, כדאי לתרגל זמנים בלי המכשיר, להרגיל את עצמנו להתנתק ממנו לפרקי זמן מסוימים ולהאריך אותם בהדרגה. לרוב, עבודה עצמית מספיקה, אולם לפעמים יש צורך בעזרה מקצועית".
מתי?
"כשהחרדה הזאת, שלרוב קשורה למצב נפשי אחר ופשוט מתלבשת על הטלפון הנייד, משתלטת על החיים. כשקולטים שיותר ויותר שעות מוקדשות להתעסקות במכשיר, שיש עיסוק בלתי פוסק במחשבות מה יקרה בלעדיו, ובוודאי כשזה מלווה בסימני חרדה גופניים ולא מצליחים עצמאית להרגיע את המצב - כדאי לפנות לייעוץ מקצועי. במצב כזה צריך לעבוד על האמונות שבבסיס ההתמכרות והחרדה, להבין שגם אם לא אוכל לגלוש בפייסבוק או להיעזר בווייז אני אסתדר, שגם אם יהיה קצת לא נעים, זה לא סוף העולם, זה לא אסון".
למרות כל הצרות האלו, התלות בטלפונים הניידים לא הוכנסה ל־DSM - ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקני האחרון. "התלות הגוברת בטכנולוגיה היא חלק מהאבולוציה, וזה פשוט אחר, לא טוב או רע", אומר ד"ר טל. "הסימן הברור להגזמה הוא כשההתנהגות משתלטת על האדם, כשיש פער בין מה שהוא רוצה ומתכנן לעשות, לבין מה שהוא עושה בפועל. אם את מוצאת את עצמך יושבת בבית קפה בברלין ומשחקת קנדי קראש למרות שתיכננת להתנתק ולנצל את הזמן בברלין להסתובבות במוזיאונים, את אולי בבעיה. להתנהגויות כאלה צריך לשים לב ובמידת הצורך להתאים בין ההתנהגות בפועל לרצון. צמצום התלות על ידי הצבת גבולות והתנהגות מותאמת, תוך התייחסות למחשבות החרדתיות והתנגדות להן, יספיקו בדרך כלל. אפשר ללמוד לבד איך לא לתת למחשבות האלה 'להיחשב'. לא הייתי רץ לטיפול בגלל נומופוביה. אנשים צריכים למצוא את הדרך לעזור לעצמם, ורק אם זה לא עובד - לפנות לטיפול".
