קראתי בשבוע האחרון את שלל המילים שנכתבו בכאב, באומץ ובכנות על ידי נשים מוכרות, חזקות ואהובות. הניסוחים שונים, המקומות אחרים, תקופות וזמנים — ובכל זאת זה אותו הדבר. כל הסיפורים הם סיפור אחד, שהגיע הזמן שיישמע וירעיד ויחריד, יזעזע ויבייש את מי שצריך לבייש, וייתן אומץ וכוח למי שעדיין זקוקות לזה. שיידעו כולן וכולם: אתם לא לבד.
יש לי תחושה שדווקא אנשים שכמותי חוו וחווים הטרדות מיניות באופן בוטה וישיר יותר. יש לי תחושה שהמיניות שלנו, שהיא עניין גלוי, חשוף ואמיץ יותר, מקנה לזולת את ההרגשה שאפשר, שזה בסדר. אני מכירה את זה היטב. את המילים הבוטות, את החיבוק שהולך שני צעדים קדימה, את הנשיקה הכאילו ידידותית שהופכת לפולשנית ואלימה.
אני זוכרת לא מעט כאלה. בפעם האחרונה זה היה איש סאונדמן שביקש טרמפ אחרי הופעה. ישבתי במושב האחורי החשוך של הוואן, והידיים שלו פשוט התחילו לטפס עליי. הייתי בהלם. זה כמובן לא נמשך, אבל נשארה תחושת הבושה על שהוא החליט לעשות את זה כי היה ברור לו שאני אזרום, שאני רוצה.
נראה לי גם שאני אחת היחידות שעברה את ההשפלות האלה בפומבי. בראיונות שאלו מה שלא היו מעיזים לשאול זמרים גברים. המקרה הזכור לי ביותר היה בתחילת הקריירה, כשדודו טופז אירח אותי בתוכניתו ואחרי שדיברנו על שירים ומוזיקה אמר פתאום: הגיע הזמן שתספרי לנו מה יש לך למטה. חתכת או לא חתכת? ואני מתכווצת מבושה, מרגישה נעלבת וכועסת אל מול משהו אלים וגס כל כך, אבל מנסה לחייך כאילו כלום.
אני יודעת להגן על עצמי, אבל אני לא יודעת איך להתגבר על תחושת ההשפלה והגועל. ואסור לתת לתחושות האלה לנצח כי המושפל האמיתי הוא לא אנחנו. ומי שמשפיל את עצמו כדאי שיידע שהחוקים השתנו ושהוא ישלם על מעשיו. חבריו, מכריו, משפחתו — כולם יידעו מה הוא עשה. כי אנחנו לא שותקות יותר.
