הסופרת זיו ביילין נשואה לגיל, הבן של יוסי ביילין, אבל היא מאוד מתחברת למירי רגב. ויש לה גם אובססיה למוסד. איך זה עובד ביחד? צריך להכיר את הדמות האנרגטית והתזיתית שלה מקרוב. "יום אחד נתקלתי בסרט דוקומנטרי עם העיתונאי האמריקאי איי־אף סטון. הוא אמר שם: 'חשוב שתדעו, כל הממשלות משקרות'. נתקעתי על זה. לא הצלחתי להמשיך. אמרתי לעצמי שיש כאן עיתונאי־חוקר שכנראה יודע משהו ששווה להקשיב לו ומאז הפכתי למעריצה צמודה שלו".

ביילין, 42, משיקה בימים אלה ספר שלישי, "סוכנת במלכוד" ("ידיעות ספרים"). שם, במפגש עם הנחישות העיתונאית של סטון, נולדה גם עלילת הספר שלה, שעוסק ב"כידון", היחידה למבצעים מיוחדים וחיסולים של המוסד.

מה היה בסטון שהפך אותך לגרופית?

"הוא אמר 'כל ממשלה מוכרת לכם סיפורים בדיוניים כדי שתאמינו להם, אבל רק אצלי תוכלו לקרוא את האמת', וזה טילטל אותי. במקום לקרוא ספרי פילוסופיה להנאתי ולבלוע את ספרי דניאל סטיל כדי להירגע, התחלתי לקרוא על טרור, סחר בנשק ואנשי צללים. נחשפתי לסיפורים האמיתיים, כולל אלה על המוסד, שעליהם דווקא לא מרבים לדבר בארץ. אחרי תחקיר ארוך על עולם הצללים של הטרור וארגוני הביון נולדה הסוכנת שלי, רוני אופק, גיבורת הספר".

ובאמצעותה את מכוונת פנס לעבר עלילות שהצנזורה הישראלית משתיקה?

"לא. אמנם אני מאמצת את המוטו של וולטר שצריך לומר את האמת ויהי מה, אבל עד גבול מסוים. לא על חשבון פגיעה במדינה. לכן אני אוהבת את מירי רגב, למרות שזה מאוד לא פופולרי להגיד את זה. היא אוהבת לעשות רוח וצלצולים, זה חלק מהאופי שלה, ולדעתי זה לא מתאים לדמות ציבורית, אבל היא אוסרת להוציא את דיבת ישראל בעולם, וזה צעד הכרחי. הרגש שלי אומר שהיא צודקת, ואילו ההיגיון אומר שמישהו חייב לומר את האמת, אם זו האמת".

בדיוק בצומת הזה, של התלבטויות, היא בוחרת בדרך השלישית — לכתוב. "המוסד הוא המותג מספר 1 בעולם", היא טוענת. "החלטתי לחקור בשביל עצמי, וככל שנכנסתי לזה לעמוק, הדמיון החל לפעול ורוני אופק הסתבכה בפרשה שיכולה לתת תשובה מרתקת לכל מי שמסתקרן להציץ אל מאחורי הקלעים".

יוסי ביילין ואני

ביילין, ילידת ירושלים, זוכרת שכבר מגיל צעיר הציקה לה התחושה שמאכילים אותה בכפית. זה היה מה שהניע אותה לבלות את שנות התיכון בחברת ספרי פילוסופיה והיסטוריה ("הבנתי שממשלות יוצאות למלחמות לא בגלל הסיבות שמוצגות לאזרחים"), וזה גם מה שדחף אותה להירשם ללימודי פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטת ת"א. "בשבוע הראשון ישבתי עם חברה בספסל הראשון, מחכה לתחילת השיעור, ופתאום נכנס לחדר גיל ביילין. הוא משך לי את העין", היא מצחקקת ומסמיקה. "הוא היה גוד לוקינג ואני הייתי ילדה תמימה. גילי אמר, 'אני חושב שכדאי שנלך ביחד להרצאה של מפלגת העבודה באוניברסיטה'. הלכנו, ומאז אנחנו מחוברים לחלוטין".

כלומר?

"הוא היה החבר הראשון שלי, ומאז הוא בעלי ואבי בנותיי וגם החברה הכי טובה שלי. הוא יודע עליי הכל, הוא מרגיש מתי צריך לתת לי שקט, הוא ריאלי ורגוע, ואילו אני יותר אנרגטית, חייבת שיהיה משהו שילהיב וירגש אותי".

סליחה על ההשוואה, אבל זה לא הדפוס שבעלך ראה בבית הוריו, הלנה ויוסי ביילין?

"ברור שכן. בתקופה הסטודנטיאלית שלנו גרנו אצלם. רוב הזמן הלנה ויוסי לא היו בבית, אז הדירה עמדה לרשותנו, ובערב נפגשנו במטבח, לארוחה. לשניהם יש חלק מאוד נכבד בהתבגרות שלי. נכנסתי להם לחיים ולבית והם תפקדו כמו ההורים שלי. גם כיום, כשכל אחד מהם בנה משפחה חדשה, הם ממשיכים להתייחס אליי כאילו אני הילדה שלהם".

בתום לימודי המשפטים במכללת רמת־גן היא התקבלה להתמחות בפרקליטות הפלילית במחוז המרכז, "ושם עשו לי בית ספר", היא מספרת. "קיבלתי תיקי חקירה, התחלתי לקרוא ראיות ולבדוק אם יש בהן מספיק חומר להגשת כתב אישום מהסוג שעליו ידובר במהדורות החדשות. במקרי הריגה ואונס למדתי בדרך הקשה שאין ברירה, אני חייבת להתמקד בראיות ולנתק את עצמי מהרגש. עשיתי את זה שמונה שנים עד שילדתי את בתי הבכורה, לי (12), והרגשתי שהעול כבד מדי. גם בשעות שבהן יכולתי לטפל בבתי המשכתי לחשוב על התיקים שנשארו במשרד ובלילות התכוננתי לדיונים של מחר. החלטתי להקל על עצמי ועברתי לפרקליטות האזרחית, אבל אחרי שילדתי את בר הבנתי שהשינוי אינו מספיק. שנאתי להשאיר אותן עם מטפלות. רציתי לחוות אותן ולהיות עדה לנסים הקטנים של צעד ראשון ומילה חדשה".

לימודי נהיגה מגיל 10

היא עברה לכתוב ב"ליידי גלובס" והוציאה את ספרה הראשון, "הרומן הרומנטי". בעלה סיים תואר שני בתקשורת ועבד עם אחיו במשרד הפרסום "הביילינים" עד שהודיע, לאחרונה, על כניסתו לפוליטיקה. "גיל רץ לפריימריז של מפלגת העבודה ושואף להיבחר לכנסת עם האג'נדה של הצלת ילדים ממוות מיותר בכבישים. הוא ממקימי '120', גוף שקורא להכניס לימודי בטיחות בדרכים לתוכנית הלימודים ולהתחיל ללמד נהיגה ילדים מגיל עשר".

בני 10?

"כן. באזור סגור, במכוניות יעודיות. זה נשמע הגיוני שמכיתה א' לומדים חשבון ומתמטיקה, עד לבחינות הבגרות, ואילו לימודי הנהיגה מתקיימים רק מספר חודשים? איזה לימודים יותר חשובים לחיים? גיל רוצה שילדים ילמדו נהיגה כמו שבעבר לקחו אותנו לשיעורי שחייה, ויעברו בגרות בנהיגה".

ומה דעותיו הפוליטיות?

"אני מגדירה אותו כליכודניק במפלגת העבודה, אבל בימינו כבר אין ימין ושמאל. השמאלן היחידי הוא יוסי ביילין. חוץ ממנו כולם נוטים למרכז וכולנו רוצים אותו הדבר — לחיות כאן טוב ובשקט. הצרה היא שכבר אין לנו חזון, ואני נורא מפחדת שאנחנו במדרון תלול להרס מה שמייסדי המדינה עשו במו ידיהם".

ומה החלום הבא?

"מקצועית, אני רוצה להמשיך עם רוני אופק. היא רק בתחילת דרכה. במישור הרחב, אני מחכה ליום שבו ארגיש שהעולם הוא מקום שטוב לחיות בו". •