ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: באדיבות כרמל תיירות
    מסלול • 21.10.2017
    מבצע אנטבה
    את הרצל ואת אידי אמין הוא לא מצא - אבל מדינה שאנשיה חיים בפשטות ובשמחה ושמורות טבע מרתקות הוא כן ראה • כתבנו יצא לטיול ספארי באוגנדה - נפגש עם שימפנזים, התארח אצל קופים, ביקר קרנפים, צפה בהיפופוטמים ועקב אחרי לביאה שכמעט טרפה במבי
    רן רימון

    ואז החליטו שאני טס לספארי באוגנדה. התגובות, כמה מפתיע: "אתה הולך לבדוק איפה הרצל טעה?" “אתה הולך לחפש את אידי אמין?” והמבריקים במיוחד שאלו אם אני הולך לחפש את אחיי הקופים. אז כן, בין היתר הלכתי לחפש את אחיי הקופים, והמפגש המשפחתי היה מרגש.

     

    בבוקרו של יום ראשון נסענו בטיסה של ארבע שעות וחצי לאדיס־אבבה. שדה תעופה קטן, חביב, עם שקעים להטענת הסלולרי, ולמי שמעשן – עם סיגריות במחיר מצחיק. לאחר בידוק ביטחוני המראנו לאנטבה שבאוגנדה. שעתיים באוויר – ונוחתים בעולם אחר. נהגי מוניות לא מזנקים עליך, ומלבד העובדה שהצבע שלך שונה וגורר מבטים משתאים, לא באמת מחפשים להציע לך מסעדה, מלון, או כל דבר דומה.

     

    בשדה אוספים אותנו צ'ארלי, ריינג'ר מקומי, ודניאל, בחור ישראלי חביב המתגורר באוגנדה כעשר שנים. אנחנו מצטלמים עם השלט "אנטבה" (אחרי הכל, עשינו פה מבצע מרשים) – ויוצאים לכיוון הבירה קמפלה. בעיר 1.6 מיליון תושבים (מתוך 38 מיליון באוגנדה כולה) והדרך אליה היא בשביל עפר, שמתחלף לעיתים לאספלט, ופעם בכמה זמן צץ רמזור.

     

     

    צילום: רן רימון

    צילום: רן רימון

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    יום ראשון אלכוהול והרבה שמחה

     

    הגענו ללודג’ היפהפה, שממוקם מעל אגם ויקטוריה עם נוף משכר, אכלנו ויצאנו לסרוק את חיי הלילה. במועדון קונגולזי מקומי הועלה מופע עם שירים מקומיים, ריקודים והרבה שמחה ואלכוהול (כולל ילד בן חמש שהקפיץ את כולם). המקום היה עמוס אנשים ששרו ורקדו. בכלל, האוגנדים הם עם שמח, חייכני, ללא טרדות רבות מדי. החיים פשוטים – עובדים, אוכלים, רוקדים, מגדלים ילדים ושמחים, כולל גאווה לאומית שגורמת למקומיים לא להתעניין בנעשה מחוץ לגבולות מדינתם.

     

    כאן טעמתי את השתייה המקומית. הדגימה כללה בירה מצוינת בשם נילוס, שטעמה מתחרה עם טעמים של בירות עולמיות, ושיכר מקומי בטעם ג'ין ששמו ווארג'י, שניתן לשתות אותו עם טוניק. מומלץ.

     

    יום שני למה הקרנף לבן

     

    לאחר ארוחת בוקר בלודג' – שכללה קפה, המון פירות וירקות, שיש בשפע באוגנדה, ביצים ובשר מכל הסוגים – יצאנו לשמורת מורצ'יסון, עם עצירה בשמורת קרנפים זיווה. מהר מאוד אנחנו התוודענו למילה החשובה ביותר בניב במקומי – סוסו, שמשמעותה פיפי. בדרך לזיווה עברנו דרך שווקים רבים שמוכרים בשר עזים, בקר ועוף, פירות וירקות, וכמובן המנה האהובה על המקומיים – רולקס. לא, לא שעונים. זהו שיבוש של הביטוי רול־אגס: סוג של צ'פאטי או מלאווח, תלוי מאיזו עדה אתם, מגולגל עם ביצה וירקות. טעים מאוד, והמחיר הוא 1,000 שילינג, שקל אחד.

     

     

    בזיווה יש כמה קרנפים שהובאו במיוחד כדי להרבות אותם וליצור שמורת טבע שבה יחיו ולא יהיו חשופים לציד. מדובר בקרנפים מהסוג המכונה "לבן", שאינו לבן כלל ועיקר. אחד ההסברים לשמו הוא שמדובר בשיבוש של המילה wide, "רחב", וסימנה את פיו הרחב של הקרנף, אי שם בתחילת המאה ה־19 כאשר התגלה לראשונה. אבל לא בטוח שההסבר נכון.

     

    כך או כך, פגשנו חמישה חבר'ה מקורננים שנימנמו להם מתחת לעץ את שנת הצהריים, ולאחר שצפינו בהם וצילמנו, המשכנו לשמורת מורצ'יסון.

     

    בדרך, על הכביש, למדנו את שרשרת המזון התעבורתית: האוטובוס הוא המולך של הכביש, אחריו המטטה – המיניבוס המקומי שמעביר אנשים ממקום למקום, אחריו רכבים פרטיים, ואחרון בתור הוא הבודה־בודה, האופנוע המקומי, שגם שמו נובע משיבוש לשון של המילים בורדר טו בורדר, מהימים שבהם נעזרו בו כדי לחצות את המדינה מגבול לגבול.

     

    הנוף הקבוע בצידי הדרך כולל שווקים, אנשים שנושאים חפצים ומשאות על ראשם, פרות, צבאים, וגם המראבו – ציפור יפת מראה שנמצאת בכל מקום, מחטטת בפחים ואוכלת מכל הבא למקור.

     

    לעת ערב הגענו ללודג' המקומי היפהפה של מורצ'יסון, למרגלות אגם אלברט. חדרים נעימים, מאווררים, ואוכל כיד המלך. עושה רושם שהאוגנדים משקיעים בבניית הלודג'ים ובנוחות המטיילים, שרובם אירופאים. ארוחת הערב הנהדרת כללה בופה עם שף שמכין בשר כבקשתך, ישיבה בחוץ, בירות, והסברים לקראת היציאה לספארי בשמורה למחרת.

     

    יום שלישי אולי נראה ברדלס

     

    לפני יציאתי לטיול ביקש אייל, בני בן השש, שאצלם לו ברדלס. אמנם לא מצאתי, אבל זו הייתה עוד סיבה שבגללה הייתי דרוך לקראת היציאה לסוואנה. עם הכניסה אליה, פתחנו את גג הרכב, והיא התגלתה במלוא הדרה. תוך כדי הנסיעה עברו לידנו ומעלינו, חופשיים, אנטילופות, נשרים, בזים, איילים, עגור הכתר, שהוא גם סמלה הלאומי של אוגנדה, ג'ירפות ותאו.

     

    ואז הגיע עוד שיא דרמטי: ראינו לביאה. הרכב עצר, כמו חמשת הרכבים האחרים שהיו איתנו בשמורה באותו הרגע, כדי להסתכל ולצלם. נכון, כולנו היינו בספארי ברמת־גן, אבל לראות את הלביאה בבית הגידול הטבעי שלה, משוטטת, מחפשת טרף ובוחנת במבי שהלך לו לצד העץ – היה מראה עוצמתי. חיכינו שהיא תזנק לעברו, אבל היו לה כנראה תוכניות אחרות, והיא המשיכה בצעידת הבוקר. אז ברדלס אין בשביל אייל, אבל לביאה כן.

     

     

    מה עוד ראינו? מה לא: בבון, נשר, בז מצוי, בז לא מצוי, קוף אדום זנב, קוף ללא זנב, קוף קולובוס שחור־לבן, ציפורים למיניהן, צבים, היפופוטמים שטים בלב האגם. קצת קשה לתאר את ההרגשה כשעוברים לצידך קופים שחיים את חייהם בטבע ואתם רק אורח לרגע בעולמם – אבל מדובר בחוויה מיוחדת, גם לציניקנים. גם למי שלא ממש מבדיל בין צבי לתאו, המפגש עם כל הטבע החי הזה, הפראי והרחוק כל כך מהציביליזציה, הוא חוויה של פעם בחיים.

     

    התחנה הבאה במסע היא מפלי קרומה – במקורותיו של הנילוס הגדול, שממשיך עד מצרים ונשפך לים התיכון. תחילה מפליגים לאורך הנהר לצד היפופוטמים ששוחים, פילים שעושים מקלחות, ותנינים שמחפשים ארוחה. כשמגיעים למרגלות המפלים עולים ברגל עד לנקודת תצפית, והמראה ממנה הוא כמו מתוך גלויה: מפלי ענק שנופלים בשצף קצף עצום ורועש, כאילו הטבע מנסה בכוח רב להגיד משהו. הקשת המהממת שצבעה את השמים רק הוסיפה ליופי הכללי.

     

    יום רביעי שעת השימפנזים

     

    היום יש לנו מדינה שלמה לחתוך מקצה לקצה, ולכן הוא מוקדש לנסיעה. כאן כדאי לציין שניתן לטייל עצמאית באוגנדה, אבל מומלץ לא לנהוג בה, כי הכבישים הם לא מהנעימים. צ'ארלי שלנו שלט בדרכים, כשהוא דוגל בשיטת "לא להתרגז על כלום". איש סבלני ונינוח בתוך כבישי פרא.

     

    צילום: רן רימון
    צילום: רן רימון

     

    לאורך הדרך ראינו מקומיים מתרחצים בנהר, וכפרים ללא חשמל שבהם המים נשאבים מדי בוקר מהבאר והחיים מבוססים על סחר חליפין של תן וקח – שק עגבניות תמורת יחידת בשר וכו'. הנשים לרוב הן אלה שעובדות, והגברים סופרים את הכסף בסוף היום, ויושבים בצל תוך שתיית אלכוהול מקומי. החיים דלים, אבל יש המון שמחת חיים וריקודים עם כל מי שבא. וגם סלולרי – המקומיים מכורים לו. לא משנה כמה דל ייראה המקומי שלפניך – הסלולרי שלו יהיה מתקדם פי ארבעה משלך. את הטלפונים הם מטעינים בעמדות שמוכרות להם זמן אוויר.

     

    עוצרים בשוק שבו יש הכל – משמלה, דרך ידית לדלת, מכונת תפירה, קולה חצי קרה ודגים על משקל – וממשיכים לפורט פורטל, שם נמצאת שמורת יער הגשם קיבלה. בצידי הדרך אפשר לעצור ולקנות גם חגבים לנשנוש (בטעם של צ'יפס) ודברי מאכל אחרים.

     

    צילום: באדיבות כרמל תיירות
    צילום: באדיבות כרמל תיירות

    הגענו ליער קיבלה, לטיול שימפנזים. איתנו עוד ארבע קבוצות קטנות של מטיילים. הריינג'ר הולך עם נשק, מתדרך לא לצלם עם פלאש ולעמוד זקופים כשהשימפנזים באזור (מטעמי בטיחות, כדי שלא ירגישו מאוימים), ומסביר שכאשר נגיע אליהם נשהה במחיצתם רק שעה, כדי שלא יתרגלו לחיים לצד בני אדם.

     

    בהתחלה צעדנו בעקבות קולות וריחות, כשהריינג'ר מחפש צעדים ושאריות צואה של שימפנזים. ואז ראינו פתאום שתי שימפנזות יושבות על ענף ואוכלות. צילמנו, צילמנו, צילמנו, עוד וידיאו ועוד וידיאו. זהו? בשביל זה נסעתי עד פה? ממשיכים, מחפשים עוד שימפנזים. מים, ייאוש, פיפי בטבע. מים, ייאוש, פיפי בטבע, וחוזר חלילה. ואז פתאום רואים איזה חבוב אחד יושב בצל אילן ובוהה בנו. התקרבנו למרחק מטרים ספורים ממנו כדי לצלם, ובום, נפרץ הסכר: זכר האלפא סימן לכל החבר'ה לנהור, ועוד ועוד שימפנזים החלו להסתובב לצידנו, במרחק חיכוך במכנס, כשאנחנו אמורים לעמוד זקופים ולא לזוז. גם דניאל, הישראלי המקומי שליווה אותנו וניחן בגבריות אין קץ, אחז מתישהו בשרוולי כשאחד השימפנזים רץ לידו.

     

    צילום: רן רימון
    צילום: רן רימון

     

    בשמורה יש כ־15 להקות שכל אחת מונה 120 קופים, והריינג'ר מזהה אותם, את הקריאות האופייניות, יודע מי עשה מה, מי האבא/אמא של מי, ומה הם מתכננים. מעולם לא חשבתי שאמצא עצמי עומד במחיצתם של שימפנזים שעוברים ממש לידי. אין סכנה ממשית, הריינג'ר אומר שמעולם לא אירעה תקלה, והוא גם מצויד בנשק על כל מקרה, אבל יש רגעים שבהם הקולות, היער וההד גורמים ללב להחסיר פעימה. זו הייתה ללא ספק נקודת השיא של הטיול. עוד צילום פרידה עם השימפנזים, ובעצב אנחנו עוזבים חזרה לרכב, לסיגריה, לסלולרי ולמציאות.

     

    אחר הצהריים נסענו לטיול באגמי הלוע – 300 אגמים שנוצרו מהרי געש שהתפרצו לפני המוני שנים, וכעת מקומיים ותיירים אמיצים שוחים, מתרחצים ועושים בהם כביסה. עוד פגישה עם ילד מקומי שמתרשם מאוד מהעובדה שיש לי משקפיים – וחזרה ללודג' ללילה אחרון.

     

    יום חמישי:

     

    למחרת נסענו לאנטבה, בדרך חזרה ארצה. בדרך עוד ביקרנו בשווקים ועצרנו ב"ביצת הרמבה" כדי לראות את ציפור ה־Shoebill (מנעלן בעברית). אחרי נסיעה בקנו (סוג של) עם מנוע (סוג של) ושני מדריכים שדחפו את הסירה וחתרו ועשו כל דבר אחר, ראינו אותה לבסוף – ציפור ענקית בעלת מקור עבה ומצחיק ומראה יוצא דופן, מעופפת מעל הביצה. משם המשכנו לאנטבה, קצת עצובים לעזוב את ארץ הפרא הבתולית, שספק אם אראה אותה שוב.

     

    מודיעין שלום

    * חיסונים: הטיסה לאוגנדה נעשית דרך אדיס־אבבה, ולשם אי־אפשר להיכנס בלי פנקס חיסונים. צריך לעשות חיסון נגד צהבת, מומלץ גם טטנוס, וכמובן טיפוס הבטן. הרופא במרפאה המליץ גם על כדורים נגד מלריה.

    * בגדים: באוגנדה חם כל הזמן. מלבד בגדים קצרים, נעליים נוחות, סנדלים, קרם הגנה ומשחה נגד יתושים, כדאי לקחת מעט בגדים ארוכים לערב. עוד פריטים שכדאי לקחת הם נייר טואלט ופנס. גם במקומות יוקרתיים לא תמיד החשמל עובד כמו שצריך.

    * כסף: המטבע המקומי הוא שילינג, כ־1,000 שילינג שווים לשקל אחד. הכניסה לשמורות יקרה, וכך גם הלינה בלודג'ים, אבל המזון והמזכרות הם במחירי בדיחה. בשווקים ניתן להתמקח.

    * אוכל: האוכל טרי, כמעט לא משתמשים בדברים משומרים. התירס מוגש ישירות מהקטיף, הפירות טריים וטעימים. חלב אין בשפע וגבינות אין בכלל. ללחם המקומי יש צבע צהוב, אבל הוא טעים מאוד. בשר ועוף יש בלי סוף, במסעדות, בצידי הדרכים, שיפודים מכל מין וסוג. כל הבשר שאכלתי היה טעים מאוד. מים נמכרים בכל פינה במחיר מגוחך, וכך גם קולה, ספרייט וחבריהם.

    * אלכוהול: בנוסף לבירה נילוס ולשיכר ווארג'י, ישנה גם בירה קלאב המקומית שאינה רעה בכלל, ובירות שמייצרים בכפרים באמצעות התססה של בננות או תפוחי אדמה. הן טעימות מאוד, אבל צריך לדעת איפה לשתות. נסו לשאול את המקומיים איפה כדאי.

    * זמן: הזמן האוגנדי שונה לחלוטין מהזמן הישראלי, ו"עוד חמש דקות" יכול להיות גם עוד חצי שעה.

    * צילום: המקומיים לא מתנגדים להצטלם, בתנאי שדיברתם איתם תחילה. אם מצלמים מישהו ללא רשותו, הוא עלול להתרגז ולעיתים ידרוש כסף.

    * ביטחון: ברחובות יש תחושת ביטחון, גם בלילות.

    *  מחיר: טיול ספארי לאוגנדה עם כרמל תיירות, כולל טיסות, העברות, לינה, כניסות לאתרים ומדריכים מקומיים – מ־2,995 דולר.

     

     

    הכותב היה אורח של חברת כרמל תיירות

     


    פרסום ראשון: 21.10.17 , 20:51