האקדמיה בישראל הייתה בשנה האחרונה מוקד לעיסוק פוליטי נרחב: בין דרישת שר החינוך להחיל בה קוד הוראה להחלטת האוצר להעניק לה תקצוב ייחודי לתשלומי פנסיות, עלתה לדיון פעם אחר פעם סוגיית תפקיד האקדמיה בחברה הישראלית. ולמרות זאת, לא נידונה שאלה חשובה: האם צריכה האקדמיה לעסוק בתחום הליבה של אי־השוויון במדינה?

האקדמיה נתפסת כמקום בו מועבר ידע במסגרת ההוראתית ונוצר ידע במסגרת המחקרית. במובן הזה היא נייטרלית, ולכן עיסוקה באי־שוויון יוגבל להקשר המדעי. כך, ניתן למצוא קורס ב"אי־שוויון בישראל" בפקולטות למדעי הרוח והחברה — לא בחוג למדעים. סוגיות של אחריות חברתית אינן מוגדרות כחלק אינטגרלי מנושאי היסוד שחייבים ללמוד או ללמד כל מי שעובר ועובד באקדמיה. אולם הדברים אינם צריכים, ואינם יכולים, עוד להיוותר כך על עומדם ועל שאננותם.

בשנת 2013 המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) פירסם דו"ח שעסק בשאלה כיצד ייראה המוסד בעתיד. כבעיה הראשונה במעלה הציב הדו"ח סוגיה שנדמית כרחוקה מעולם המדע שבזכותו התפרסם: היעדר נגישות של אוכלוסיות עניות למוסד, בגלל העלות האסטרונומית. הדו"ח, בין היתר, התמקד בשאלת האחריות שלו כלפי "אמריקה", כלומר: במחויבותו לאפשר מתן הזדמנות לאוכלוסייה הענייה להצמיח מתוכה את מדעני ומדעניות העתיד, בהינתן ששכר הלימוד הגבוה ותנאי הקבלה הקשים מאפשרים לאמריקה העשירה כניסה לשעריו.

נקיטת מהלך אמיץ ומקביל כזה בישראל היא קריטית. עוד הרבה לפני שהאקדמיה נדרשת למחשבה מעמיקה על ה"איך" לתקן, היא דורשת מחויבות לשאלה "מה" לתקן. מה ייחשב לחלק בלתי נפרד מהתפקיד שלה בחברה? מהו החלק השייך לה מתוך סך חלקיה של בעיית הפערים החברתיים? שאלות כאלו נדרש כל מוסד אקדמי בארץ וכל פרט המלמד בו לשאול את עצמו.

צעד חשוב בכיוון זה נעשה בשנה שעברה בדו"ח של הוועדה לעדכון מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל, בה הייתי שותפה. מטרת הוועדה הייתה לאתגר את האופן בו תופסת האקדמיה את תפקידה, כדי למצות מעצמה את המצוינות שניתן להפיק ממנה. הוועדה קבעה שלושה יעדים שהוגדרו על ידה כאמצעים מרכזיים להשגת מטרה זו: א. מתן שוויון הזדמנויות כיעד אסטרטגי מערכתי; ב. שינוי מבנה התואר הראשון ואופן הקניית הידע; ג. מיצוב האקדמיה כבית גידול של אזרחות צעירה. מתוך שלושת היעדים בחרה הוועדה למקד שניים בנושאים שבאופן מסורתי נחשבים כבלתי רלוונטיים למצוינות אקדמית: שוויון הזדמנויות וחיבור לקהילה. העיסוק בשוויון הזדמנויות נחשב לרלוונטי לשלבים מוקדמים של החינוך — הלמידה בבתי־הספר, במסגרתה נקבעת עוצמת ההזדמנות שתינתן לתלמידים להפוך לאקדמאים.

הוועדה, לעומת זאת, הצהירה כי "על מערכת ההשכלה הגבוהה להכיר במחויבותה לנקוט פעולות אקטיביות על מנת לבלום את התרחבותו של אי־השוויון הגדל בחברה בישראל". כלומר, גם אם לא יצרה אותו — האקדמיה מחויבת לבלום את התרחבות אי־השוויון המתרחשת בשלב הלימודים האקדמיים, למשל ביצירת מסגרות משוכללות ומסובסדות של "מכינות" ומתן סיוע משמעותי לתלמידים מהפריפריה. העיסוק בחיבור לקהילה מתקשר דווקא לכך שב־2012 הכריזה המועצה להשכלה גבוהה על "מעורבות חברתית" כ"תפקידה השלישי של האקדמיה", בנוסף לתפקידיה המסורתיים - הוראה ומחקר. במקום "מעורבות" יש מקום להתייחס לתפקיד שלישי זה כ"אחריות" חברתית, ולהציע מתווה מפורט לביסוסה.

כאישה שעשתה את הדרך הארוכה מקריית־מלאכי לתואר דוקטור למשפטים באוניברסיטה העברית, ולאוניברסיטאות הארוורד וייל בארה”ב, ברורה לי במיוחד נחיצותו של שינוי כזה: תרומת ההשכלה האקדמית לחיי ולחיי אחותי הרופאה היא כזו שעל האקדמיה בישראל לאפשר לרבות ולרבים כמותנו את היכולת ליהנות ממנה. מטרת האקדמיה היא לא רק לאפשר מימוש אישי, אלא לייצר חברה ישראלית שממצה טוב יותר את איכויות אזרחיה, ושמפגינה גיוון גדול יותר בשדרה האזרחית המשפיעה שלה. √

הכותבת היא פרופ' למשפטים במכללה למנהל