"כואב לי על כל בחורה שנפגעת ונושאת צלקת, אבל יש נשים שמנצלות זאת לרעה"

אולי זה רק צירוף מקרים, אבל אי–אפשר להתעלם מצמידות התאריכים. בזמן שהקמפיין #גםאני שטף את ישראל ומאות נשים התוודו בפייסבוק וב"ידיעות אחרונות" על הטרדות מיניות שחוו בעברן — פורסם כי מנהלי בתי ספר ברחבי הארץ מסרבים לציין את יום הזיכרון לרחבעם (גנדי) זאבי שחל ביום חמישי האחרון. המנהלים טענו כי אינם מסכימים לקדש את מורשתו של זאבי לאחר שצפו בתחקיר "עובדה" שהביא עדויות של נשים וחיילות ששירתו תחת פיקודו על הטרדות מיניות ולפחות מעשה אונס אחד. כמובן שגם לדעותיו הפוליטיות של גנדי, ובראשן הטרנספר, היה משקל חשוב בהחלטה שלא ללמד את מורשתו.

מצדה זאבי, השלישית מבין חמשת ילדיהם של רחבעם ויעל, שמעה על המחאה כששהתה בחנות הדגל שלה "מצדה בכיכר", מרחק הליכה מגימנסיה הרצליה, שם סערו הרוחות סביב ההחלטה להתעלם מיום הזיכרון לאביה. "גם אני הוטרדתי מינית", אומרת מצדה זאבי. "האם יש אישה שלא הוטרדה מינית? אני חושבת ש־99 אחוז מהנשים הישראליות הוטרדו מינית מפני שבעבר הרחוק היו נורמות אחרות. הגברים נחשבו למין החזק שמנסה אצל המין החלש".

רחבעם (גנדי) זאבי | צילום: דוד רובינגר

איפה הוטרדת?

"בצבא. מישהו ניסה, שידרתי לא וזה היה לא. לא התלוננתי בגלל שלא קרה שום דבר ולא חיפשתי לעשות רעש על כלום. הוא ניסה כדרכם של גברים חזקים, הוא לא הצליח והמשכתי בדרכי".

מה את רומזת? שאת לא מאמינה למתלוננות נגד אביך? זאת רמיזה בעייתית, בטח בשבוע שבו נשים בכל העולם יוצאות באומץ נגד התופעה ולא מוכנות לשתוק יותר.

"אני לא רומזת, אני חוזרת ואומרת שלכל מטבע יש שני צדדים. אני מכירה לפחות מקרה אחד הפוך. בחור נשוי שבחורה טפלה עליו הטרדה מינית וגם זכתה בבית המשפט והחיים שלו נהרסו. כיום, כל בחורה יכולה להפיל גבר בקלות רבה, ממניעים שונים. אולי בגלל שהבחור לא רצה להמשיך את הרומן, אולי בגלל שהלב שלה נשבר. כואב לי על כל בחורה שנפגעת ושנושאת צלקת, אבל יש נשים שמנצלות זאת לרעה. בפירוש. איך אני יכולה להתווכח עם אישה שמסתתרת מאחורי וילון בתחקיר של 'עובדה'? למה היא חיכתה כל כך הרבה שנים? באיזו זכות שופטים את אבא שלי אחרי מותו? לדעתי, זה ממש לא הגון לתבוע אדם אחרי שהוא כבר לא יכול להשמיע את קולו, ולא רק בנושא הזה. בכל תחום. אם יש לכן טענות תטיחו אותן באדם בעודו בחיים".

התחקיר של "עובדה" מבוסס על עדויות רבות, לא רק על אישה אחת מאחורי וילון. זה לא שכולן תיאמו ביניהן גרסאות. אם יש לך טענות כאלה קשות, למה לא תבעתם דיבה?

"שאני אתבע את 'עובדה'? זה להיכנס לגיהינום, שלא לדבר על ההוצאות הכספיות. הבריאות של אמא התרופפה ולא רציתי לגרום לה צער נוסף. את יודעת כמה פעמים במהלך חיי רציתי לתבוע אנשים שגרמו לי עוול ולא עשיתי זאת מפני שבית המשפט לא תמיד פועל למען הצדק? את יודעת איך את נכנסת אליו, ואין לך מושג איך תצאי ממנו. גם אבא שלי אמר את זה".

מצדה ורחבעם זאבי | צילום: ורדי כהנא

בואי נדבר על מחאת מנהלי בתי הספר.

"מה יש לדבר על מנהל שקרא לאבא שלי 'עשב שוטה'? אני לא מבינה מאיפה יש לו האומץ והחוצפה לקרוא לו כך. בעיניי זו הצביעות בהתגלמותה. מצד אחד מנהלי בתי הספר בתל־אביב לא רוצים להנציח את אבא, ומצד שני הם לוקחים את התלמידים שלהם למוזיאון ארץ ישראל שאבא שלי היה מקימו הבלעדי. מעבר לכך, מנהלי בתי הספר חוטאים לתפקידם החינוכי".

במה?

"אילו הייתי מנהלת בית ספר, ואילו קיבלתי ממשרד החינוך חוזר להנציח אדם מסוים, ואילו הייתה לי התנגדות לכך, לא הייתי מעזה לכפות את המחשבות הפוליטיות שלי על התלמידים. אסור לעשות את זה. הייתי מכנסת את התלמידים שלי ואומרת להם, 'בואו נכיר את האדם'. לאף אחד אין ויכוח על פועלו למען המדינה. אני, כבתו, יכולה להעיד שגדלתי בלי אבא מפני שהוא הקדיש את חייו למדינה. מצד שני, יש תחקיר שהעדויות שנכללו בו לא הובאו בפני האדם הזה בעודו בחיים. הייתי מציגה את האספקטים השונים של הפרשה ומעודדת את התלמידים לחשיבה. איך מנהל מרשה לעצמו לכפות את דעתו המאוד מצומצמת על ציבור שלם של תלמידים? כשהייתי תלמידה חינכו אותי לחשוב כמו המורים ולדקלם ציטוטים וחשבתי שהעידן הזה כבר נגמר מזמן. אני נדהמת מהצביעות ומהזיכרון הסלקטיבי שבהם משכתבים את הביוגרפיה של אבי. מוחקים ומעוותים את פועלו, תרומתו, מרצו וכישרונו לביטחון ולהגנת המדינה. מצער אותי שהפוליטיקה נכנסה לצבא ועכשיו גם למשרד החינוך".

אחיך הבכור, פלמ"ח, אמר במהדורת החדשות של שישי בערוץ 2: "לא ראיתי את הזרע של אבא שלי על תחתונים של מישהי". לא הניסוח הכי רגיש וחכם בעולם. בטח לא בשבוע כזה.

"תרשי לי לא להגיב על הדברים שאחי אמר. אני אחראית בקושי על עצמי".

היית שותפת לדעותיו הימניות הקיצוניות של אביך? את בעד טרנספר?

"אני מעולם לא הייתי אדם פוליטי ומעולם לא הצבעתי. בעצם, הצבעתי רק פעם אחת. ל'מולדת', כמובן. אבא מעולם לא כפה את דעותיו הפוליטיות על ילדיו וגם לא הביא אותן הביתה, לארוחות שישי. מי שרצה ללכת אחריו — הלך".

לתחושתך, הנצחת המורשת של אביך לוקה בחסר?

"אף פעם לא היו לנו דרישות ועל כל מה שקיבלנו אמרנו 'תודה רבה'. אבל אני יכולה לומר לך שכל מה שעשו ואולי גם יעשו הוא הרבה פחות ממה שאבא שלי עשה למען המדינה. הבנאדם הזה רץ עם חייליו בבקעה, מגבעה לגבעה וממערה למערה כדי למצוא מסתננים שבאו להרוס משפחות ולפגוע בישראלים. הוא לא ישב בלשכה וחיכה למידע שיגיע מהשטח. הוא נתן דוגמה אישית שלא הייתה כמוה. הוא הקדיש את חייו למדינה על חשבון חייו האישיים והמשפחתיים, ובגלל אהבתו למדינה גם סיים את חייו. איך אמר אריק שרון? 'אני לא מכיר בנאדם שמאוהב במדינה כמו גנדי'. אז אולי בימינו זה כבר לא כל כך פופולרי למות על המדינה. אולי ימי טרומפלדור נגמרו. מה שבטוח זה שהרעות נגמרה. אבל כזה אבא שלי היה".

"זורמת עם הטירוף"

אנחנו יושבות בפינת האוכל בביתה המפואר של זאבי, 62, ברמת־השרון. היא גרה בו כבר 25 שנה. לדבריה, היא עיצבה את הבית בעזרתו של אדריכל שהסכים לזרום עם הטירוף שלה — ועליו גאוותה. דלתות עץ שיובאו ממרוקו, קריסטלים, פריטי תאורה ומאות שכיות חמדה. "הבנייה ארכה יותר משלוש שנים בגלל שהתעקשתי על רצפת ג'מאין שמיוצרת רק בשכם. הקבלן הערבי קיבל את כל הכסף ולא סיפק את הסחורה. במקום לתבוע אותו נכנסתי למכונית ונסעתי לשכם. בדרך אמא שלי צלצלה ושאלה אם אני שומעת ברדיו את הדיווחים על תקריות ופורענויות בשכם. אמרתי לה, 'אמא, אל תדאגי, אני בהרים', אבל אמא צעקה, 'לא, תחזרי הביתה מיד. איזו תועלת תצמח מהרצפה היפה אם את לא תהיי בחיים?' כיום קשה לי למצוא עוזרת רגישה שמסוגלת לנגב אבק בלי לשבור אף אוצר".

בסלון שוכנת פינת הנצחה — צילום של אביה, צילום של אמה שנפטרה לפני שנתיים ונר זיכרון. ממקומה בראש השולחן זאבי שומרת על קשר עין עם צילום גדול וישן של הוריה מימי הפלמ"ח. "כשאמא שלי חגגה 80, לקחתי את התמונה העתיקה ועידכנתי אותה, הוספתי לה נצנצים. זו מילה שהפלמ"חניקים לא הכירו". בארמון הזה אין גבר ("כנראה שהוא עדיין לא נולד, אבל זה בסדר, אני יודעת ליהנות מהלבד") זולת בנה הצעיר, סייר, 20, המשרת באגף הטכנולוגיה של חיל החימוש. "רק בשבת הצלחתי לדבר איתו על מה שקרה השבוע וגם לו זה כואב מאוד. לכולנו זה כואב", היא מספרת ומגישה צלחות של מטעמים. "החלום שלי הוא לכתוב ספר בישול שיהיה כמו האמנות שלי, רק מאכלים מקוריים".

פיספסת קריירה קולינרית בגלל האהבה לאופנה?

"אני מגדירה את עצמי כחולת אסתטיקה, לא משנה באיזה תחום. הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל 4. היינו בשליחות בפיסטבורג. אמא ואבא עצרו את המכונית באיזשהו מקום, ירדו לפגישה ואני נשארתי ברכב עם שני אחיי הגדולים, פלמ"ח וסייר בנימין. הם שיחקו בקפצונים שלהם, הייתי משועממת, הסתכלתי על השמלה שלבשתי, טיפסתי לבגאז', מצאתי שם מספריים והתחלתי לגזור. עשיתי לה עיצוב מחדש".

הורייך השאירו שלושה ילדים ברכב ללא השגחה?

"אסור להסתכל על העבר בעיניים של ההווה. לפני 60 שנה שיחקנו ברחובות וגרנו ברחובות וזה לא היה מסוכן. כשאמא חזרה למכונית לא קיבלתי ממנה מבטים אוהדים על העיצוב המחודש של השמלה, אבל זה היה חזק ממני. בתור תלמידת יסודי נסעתי בארבעה אוטובוסים, מרמת־השרון לשוק הפשפשים, שם קניתי בדים, תחרות, מזוודות, סיכות, כובעים של העלייה שהגיעה ממזרח אירופה ומה לא. יצרתי לי אוספים. הוריי לא תמיד ראו אותם בעין יפה, אבל בכל פעם שהגיעו אורחים, ואבא העלה אותם לספרייה שלו שבקומה השנייה, הוא עצר בחדר שלי והראה להם את האוספים. אחרי שאבא נרצח הפסקתי לאסוף מפני שהמחלה הזו באה ממנו. הוא היה אספן מטורף של בולים, ספרים על ארץ ישראל וספרי תנ"ך מכל הזמנים. ראיתי מה קרה לאוספים של אבא אחרי מותו. הם עמדו כמו גל אבנים".

אז חילקת את האוספים שלך?

"חלילה. לא מחלקים אוספים. הם כמו תינוקות. חלק מהם בבית ואחרים נמצאים בעסק ובחדרי התצוגה. אני ממשיכה להתראות איתם ולספוג מהם השראה".

הטנק חייב להמשיך לנוע

מה שמאפיין אותה, מילדותה ועד עתה, הוא הסלידה מדברים סטנדרטיים. "אם את כבר קונה בגד — אז שיהיה מיוחד, ולהבדיל — אם את בוחרת שם לילד, אז שלא יהיה רגיל ושגרתי". לבנה הבכור, מנישואיה לבנימין קלטר ("כשהכרנו הוא היה העוזר של אריק שרון וכיום עוסק בעסקי מסעדנות") היא קראה סוף כי "טיילנו בכנרת, ראיתי קני סוף ואמרתי לעצמי שזה שם קצר, קולי ויפה". סוף 37, הוא כיום איש הייטק, נשוי פלוס שניים, עומר ואדר. "תמיד חלמתי על בת, אז לפחות קיבלתי נכדה". לבנה השני, ממערכת היחסים שלה עם אדוארד לינדנבאום ("כשהכרנו הוא עסק ביהלומים וכיום באופנה") היא קראה סייר. "אחי השני מלמעלה קיבל מהורינו את השם סייר בנימין. סייר היה ההברקה של אבא, ובנימין על שם אח של אמא שנהרג בדגניה. כשבנימין חזר בתשובה, הוא ויתר על השם סייר אז ניכסתי אותו לבני".

היא מעולם לא למדה אופנה ובעלה הראשון היה זה שפתח עבורה את הבוטיק הראשון שלה, בגורדון פינת דיזנגוף. "טסתי המון לחו"ל, ייבאתי בגדים של קבאלי, ויוויאן ווסטווד, מוסקינו ועוד. יש לי אופי של צייד. תכניסי אותי לחדר עם אלף חולצת, ואני אשלוף את האחת הנכונה. אני מתמגנטת על מה שאני אוהבת. הבוטיק היה סיפור הצלחה מהיום הראשון, אז התרחבתי ועברתי לחנות בדיזנגוף. הלקוחות באו אליי, כי רצו שאעשה להן סטיילינג, וכשנעדרתי מהחנות בגלל נסיעות לחו"ל, לא היו מכירות. עבדתי מבוקר ועד ערב. הבן הקטן שלי היה משאיר לי מכתבי אהבה על המקרר ומתחת לכרית. הוא סבל מההתמסרות שלי לעבודה. גם אני סבלתי".

לפני 15 שנה היא חנכה את "מצדה בכיכר", שם מכרה פריטים מיובאים ("קראו להם 'יקרים', אבל בראש ובראשונה הם היו יוקרתיים") עד שלאחרונה החליטה על תפנית משמעותית. "כל הציפורניים שלי נשברו כשפרקתי סחורה וסידרתי אותה על המדפים", היא מקוננת ומראה לי את הנזק. "אני עוברת מפריטי יבוא של מעצבים אירופאים יוקרתיים ויקרים לפריטים שעוצבו במיוחד עבורי, עם טביעת העין והטאץ' האופנתי שלי, שיימכרו במחירים שווים לכל נפש. בעבר, כשהסתכלת על בגד, ידעת מי עיצב אותו. כיום כולם מעתיקים מכולם והכל נראה אותו הדבר. נסעתי למזרח, ביקרתי בבתי החרושת שבהם מייצרים הגדולים, ראיתי כמה ידיים הבגד עובר בדרך עד שהוא מגיע לצרכן, והחלטתי על קונספט חדש — מיטב פריטי האופנה במחיר הכי אטרקטיבי שאפשר. המעצבים האירופאים שאני עובדת איתם יוצרים על פי העיצובים שלי בגדים, משקפיים, נעליים, תכשיטים, מצעים, כלי בית ומה לא. לקחתי הלוואה יפה מאוד מהבנק כדי לממן את ההשקעה ומהיום לא רק נשות החברה הגבוהה יוכלו להיכנס אליי".

המחירים הזולים, בהשוואה לאלה שגבית בעבר, ישאירו אותך עם רווח קטן.

"נכון, אבל אני אעבוד על מסה גדולה. אבא תמיד אמר לי, 'לא משנה מה קורה, הטנק חייב להמשיך לנוע'. זה המוטו שלי בעסקים וגם בחיי הפרטיים". •