"התאבדתי על היצירה הזו", אומר לי הכוריאוגרף תמיר גינץ ומתכוון ל"הפסיון של מתיאוס 2727", שתעלה הערב בתיאטרון ירושלים בהפקת ענק בינלאומית שבה ישתתפו יותר ממאה נגנים, זמרי אופרה ורקדנים. "הבסיס ליצירה הוא, כמובן, 'מתיאוס פסיון' של באך, וכשתירגמתי אותה מגרמנית הרסתי את חיי ואת גופי. התגרדתי, נתפס לי הגב, חליתי בדלקת פרקים זמנית. היצירה הזו לא הייתה קרובה לליבי מבחינה מוזיקלית והייתה רחוקה מאוד ממני בגלל מסריה הנוצריים המובהקים. היא מגוללת את סיפור צליבתו של ישו ומנציחה את בגידתו של יהודה איש קריות ואת אשמת היהודים במותו של המשיח, ולא האמנתי שאצליח למצוא לה פרשנות מקורית ועדכנית שעוקפת את המסרים הנוצריים וששוברת את השנאה".

היסוסיו גברו כשלסטודיו של להקת המחול "קמע", שייסד בבאר־שבע, הגיע ארנו גרלך, שהזדהה כגרמני שהקדיש את חייו לבניית גשר בין נוצרים ליהודים מיום שנודע לו כי אביו עבד כנהג בכפייה בשירות הרייך השלישי. "שאלתי את עצמי איך אני, כבנו של ניצול מחנה ריכוז, אוכל לגעת ביצירה שהזינה את האנטישמיות במשך מאות שנים".

אבא אמר שלעולם לא יסלח

אבל מה שנראה כחיבור בלתי אפשרי יקרה הערב, כאשר היצירה שתעלה באולם שרובר בבירה תהווה גשר בין כל הדתות והעמים בעולם. עם אביו, אנדור גונץ (שהפך בישראל לעמרם גינץ וכיום הוא בן 86, פנסיונר של בזק) הוא חשש להתייעץ. "סיפורי ההישרדות שלו כילד בשואה היו סיפורי הערש ששמעתי. הוא תמיד אמר לי שלעולם לא יסלח ולא ישכח. לימים יצאתי עם אבא לסיור שורשים בכפר קטן על גבול אוסטריה שממנו הובילו את משפחתו למחנה העבודה מטהאוזן. כשהגרמנים הצעידו את אבי ומשפחתו ברחובות לעבר תחנת הרכבת, הנוצרים זרקו עליהם חתיכות של שומן ובשר חזיר. אבא שלי היה ילד דתי שלמד ב'חיידר', אבל אביו החרדי אמר לארבעת ילדיו 'תאכלו את החזיר כי אחרי זה לא יהיה מה לאכול'. אבי התחבא בעגלות הזבל של המחנה, ברח החוצה, גנב אוכל וכך הציל את משפחתו ממוות ברעב".

אביו החזיק משרה שנייה כמנהל מתנ"ס בקריית־ים. "נרשמתי לחוגי דרמה, מפרשיות ומוזיקה. אחותי הגדולה, טלי הרשקוביץ, למדה בחוג בלט וכשהקימה סטודיו היא אמרה 'אני חייבת בן בקבוצה' ובגיל 14 גויסתי למשימה". בגיל 27 הוא נכנס ל"בת דור", לפני 15 יסד בבאר־שבע את להקת "קמע", שהוא הכוריאוגרף והמנהל האמנותי שלה, ולשם כאמור הגיע ארנו גרלך (76), מהנדס במקצועו, שרק בגיל 20 גילה את הסוד של אביו.

"בבית הספר בגרמניה לא למדנו על השואה", מספר גרלך. "רק בתיכון המורה להיסטוריה הזכיר ש'זו הייתה תקופה רעה לעם הגרמני'. כשחזרתי הביתה לחופשת לימודים מהאוניברסיטה, אבי סיפר לי על עבודתו כנהג רכבת משא. לדבריו, באחד הימים הטילו עליו לצאת לדרך מבלי לספק לו מידע על תכולת הקרונות. כשאבי דרש מסמך נאמר לו 'תקבל בתחנה הבאה'. כשהגיע לתחנה השנייה וביקש מסמך, חיילי אס־אס חמושים צעקו עליו לחזור לקטר, אך הוא לא התאפק, ניגש לאחד הקרונות ושמע ממנו קולות אנושיים שהעבירו בו חלחלה. בתחנה השלישית החיילים היכו את אבי ברגליו כדי שימשיך בנסיעה. הוא עמד בפני התלבטות קשה – האם לציית למצפונו, כנוצרי טוב, או להמשיך בעבודה כדי לפרנס את משפחתו. הדאגה למשפחה הכניעה אותו והוא המשיך במסע עד שראה שרגליו מדממות מהחבלות – וירד. הדמעות זלגו ממנו כשסיפר על כך, והוא השביע אותי לעשות כל שביכולתי כדי לכפר על מעשיו".

אנחנו מחפשים משיח

אביו הספיק לראות אותו ממלא את הצו. גרלך הגיע לישראל יותר ממאתיים פעמים ("אחרי 160 ביקורים הפסקתי לספור") וכחבר מועצת העיר וורפטל הפך אותה לפני שלושה עשורים לעיר התאומה של באר־שבע ("אליהו נאווי, ראש העיר, הסכים להצעה, למרות שחלק מחברי המועצה שלו התנגדו לשיתוף פעולה"). כיו"ר מקהלת הכנסייה של וורפטל, שהוא עצמו שר בה, הוא עניין את חברת התרופות "באייר" בהעלאת היצירה "מתיאוס פסיון" ובפגישתו הראשונה עם גינץ חיפש כמה רקדנים שילוו את השירה.

גינץ חתר למהפך. "לקחתי את היצירה המיתולוגית, שאורכה כמעט שלוש שעות, קיצרתי אותה לשעה וחצי, וכששיניתי את הסדר נולד סיפור חדש. את היצירה שלי מיקמתי בשנת 2727, אלף שנים אחרי חיבורו של באך, כשאנשים שבורים מחפשים משיח והצלה. הפכתי את ישו ליהודי שמשתוקק לאהבה ככל בני האדם. באפריל השנה, כשההפקה עלתה בבית האופרה בוורפטל, לא ידעתי איך הקהל הגרמני יקבל את האצבע המאשימה המופנית אליו. ארנו ואני בכינו כשהקהל נעמד על רגליו ומחא כפיים במשך שעה ארוכה".

אביך יבוא הערב לפרמיירה בירושלים?

"אבי, שמכבד את היצירה והאמנות שלי, כעס עליי מאוד כשקרא בתקשורת שאני עובד עם גרמנים", אומר גינץ. "הוא טוען שבגילו קשה לו לנסוע מהקריות לירושלים. אבל אלוהים גדול. אולי הוא יפתיע אותנו ויבוא".