אני מנסה לפלס את דרכי החוצה מתוך ענן העשן שאני נמצאת בו. כמה חבר'ה שנמצאים על הגבעה מביאים מטפים לכיבוי אש ומרססים אותנו. מכל עבר נשמעות צרחות, מטר של בלוקים ומרצפות קרמיקה נוחת עלינו היישר ממעלה הגבעה. אני מרגישה בשדה קרב. רעש הסירנות של ניידות המשטרה ושל האמבולנסים מתקרב, אני מרימה את ראשי ורואה בקבוק אקונומיקה מתקרב אליי, בתנועה חדה אני הודפת אותו עם היד, מאבדת שיווי משקל ונופלת על הקרקע.
השיעול לא פוסק והדמעות מתחילות לזלוג מעיניי. אחת הפעילות מושיטה לי יד לעזרה ומושכת אותי אליה בחוזקה עד כדי כך שהיד כמעט יוצאת ממקומה. אנחנו רצות מחוץ לטווח האש, ובעוד שאני מנסה להסדיר את נשימתי אני רואה את דבורה יושבת חיוורת על שפת המדרכה, מחזיקה את ראשה. "מה קרה לך?" אני שואלת בדאגה. "'קיבלתי רפסודה לראש", היא עונה ונראה כאילו היא עוד רגע מאבדת את ההכרה. אני רצה לחפש לה אמבולנס פנוי. האירוע הזה כאילו נלקח מאיזה סרט, שאני מסרבת להאמין שאני חלק ממנו.
מתחת לטרנד הטבעונות של השנים האחרונות רוחשת קהילת פעילים תוססת, חתרנית ובחלקה אפילו מחתרתית. הם מחפשים מקום לחלוק בו את הקשיים שבני משפחתם מתקשים להבין, וגם שותפים לדרך שבמסגרתה יהיו מוכנים ללכת רחוק כדי לקדם את הרעיונות שהם מאמינים בהם. יש מי שיראה זאת כמשפחה, ויש מי שיגדירו את הקבוצות האלו כמעט ככת שמהלכת על הגבול. הפעילים מוכנים להתעמת עם המשטרה ולפגוע בעסקים, אבל גם מחלקים בהתנדבות כריכים טבעוניים בבתי חולים.
נכנסתי לקבוצת הטבעונים הגדולה והפופולרית ביותר בישראל, ALF (החזית לשחרור בעלי חיים), קהילה שמונה כמה מאות פעילים ברחבי הארץ. החזית הוקמה ב־2013 על ידי טל גלבוע, זוכת העונה השישית של "האח הגדול", ששאלה את הרעיון מהתנועה העולמית שנושאת אותו שם.
גלבוע ובן זוגה, רועי שפרניק, מציעים הרצאות, סרטונים, תמונות ומידע באתר האינטרנט שלהם. למימון ותחזוקת המערך משמשים פריטים ואביזרים ממותגים עם סמל התנועה. בערב ראש השנה נערכה ארוחת חג לטבעונים. הכרטיס עלה 10 שקלים וכל משתתף הביא איתו מנה טבעונית. "לבלות את החג עם עשרות אנשים מדהימים שלא מוכנים לחגוג סביב שולחנות סבל, הסכין שמשספת להם את הגרון מסתובבת לנו בלב", כתבה אחת הפעילות בפוסט לקראת האירוע.
למרות הכריכים הטבעוניים והחולצות הממותגות, הפעילויות החשובות ביותר הן המחתרתיות, שנועדו להציל בעלי חיים ממוות. ב־2015 פרצו כעשרים פעילי החזית למדגרה בקיבוץ רמת הכובש וניתקו את החשמל ממגרסת האפרוחים, שאליה נזרקים אפרוחים שלא נחוצים לענף ההטלה. ביולי 2016 פרצו באחת השבתות כארבעים פעילי החזית לבית המטבחיים בחוף שמן בחיפה כדי למחות על שחיטת בעלי חיים למטרות מאכל. בחצר בית המטבחיים, שם המתינו עגלים מאוסטרליה, הם הדביקו מדבקות "לא תרצח". באירועים מחתרתיים רבים נעצרים פעילים.
9.9.17 האירוע: מצעד בעלי החיים מיקום: גן מאיר, תל־אביב
הנה הוא מגיע, האירוע השנתי הגדול והחשוב ביותר, "מצעד בעלי החיים הגדול בהיסטוריה". זו גם ההזדמנות שלי להתחבר באופן טבעי לחזית לשחרור בעלי החיים, שהקימה פה כמובן דוכן לצד יתר הארגונים. אני צועדת בשביל הגן ובדרך רואה שבטים שונים — אנונימוס, 269, ישראל נגד משלוחים חיים. העמדה של החזית היא הפופולרית ביותר, אולי בגלל הייחוס הטלוויזיוני של גלבוע.
"במה אפשר לעזור?", אני שואלת את אחד הפעילים. בזמן שאני מקבלת הוראות בנוגע לקשירת דגלים, אני רואה בזווית העין את טל מתקדמת לעבר דוכן המכירות. אני רצה לעברה. "היי, אני ליאור, נעים מ..." היא קוטעת אותי ובוחנת את לבושי. "סליחה, זה לא בסדר, את צריכה ללבוש חולצה שלנו", היא נוזפת. הלחיים שלי מתחילות להאדים ואני עונה בגמגום קל, "רציתי לקנות, הבנות בדוכן אמרו לי שהקופה עדיין לא נפתחה". טל דורשת שיפתחו את הקופות מיד. מחיר כל חולצה נע בין 45 ל־65 שקלים. קניתי.
אנחנו עוברים תדרוך, כל אחד מחזיק שלט. על שלי כתוב "סבסדו פירות וירקות במקום רצח תינוקות", משפט קשה לעיכול אבל בשבילי זה עדיף על תמונה מגואלת בדם. "אסור להתערבב עם קבוצות אחרות", מודיעה אחת הפעילות הוותיקות. אנחנו הולכים כעדר אחרי דגל בד ענק של החזית שמסתיר את גופנו, עליו מתנוססת הסיסמה "שחרור מוחלט עד אחרון הכלובים". השמש כבר שקעה, כל האנשים דביקים ומיוזעים. אני מתקדמת אל דנה ושואלת אותה "מתי אוכל להצטרף לפעולות מחתרתיות?". היא עושה עצמה כאילו לא הבינה את השאלה. "תבואי להרבה פעילויות, שנכיר אותך".
כדי להגיע לפעולות המחתרתיות יש לרכוש את אמון אחד מחברי הקבוצה הוותיקים. לא כל אחד מוזמן, וברור למה. אושרית, פעילה בת כ־60 ששיער שחור־פחם גולש על כתפיה וקולה חרוך מסיגריות, אימצה אותי לחיקה. היא מגיעה כמעט לכל פעולה בכל מקום בארץ. יומיים לפני ערב יום הכיפורים היא מתקשרת אליי, והמשחק מתחיל. "שנייה אני איתך, אני סוגרת את הדלת, אני לא רוצה שהנכדים שלי ישמעו. תקשיבי, זה משהו סודי. לא מדברים ולא יודעים עד הרגע האחרון איפה הולכים לעשות את זה, לא מספרים למשפחה ולא לאף חבר", היא מזהירה אותי ומוסיפה: "לילדים שלי אני לא מספרת!".
פרטים אני לא מקבלת, רק התראה: "תכיני את עצמך ליום חמישי, לטוב ולרע אנחנו ביחד. אני רק אומרת לך דבר אחד מאוד חשוב — זה לא הולך להיות קל. משטרות, אלימות. כל המציל נפש אחת מציל עולם ומלואו. אם תצילי תרנגולת אחת, הצלת את כל הדורות שלה, מבינה? קנית את אמוני. תכיני את עצמך".
15.9.17 האירוע: מחאת החיות המעונות מיקום: כיכר המצבה, בת־ים
צווחות אימים של פרות ברגעי השחיטה ולפניהם בוקעות מהרמקול של דנה. אנשים יוצאים מחלונות הבתים, מהמסעדות ומהחנויות. פניהם מבוהלות, הם לא מבינים מה קורה. דנה פונה לאנשים שיושבים במסעדות מעבר לכביש וצועקת "איזה מבאס זה לשמוע עגל שצרח והתחנן על החיים שלו". היא לוחצת פליי, ושוב הצווחות נשמעות בקולי־קולות. גלבוע מצטרפת וצועקת במגפון: "יש אינטרסים חזקים וגדולים שעובדים על כסף כדי שאתם תמשיכו לקחת חלק בתעשיות המוות שרוצחות בעלי חיים באכזריות קשה, תמשיכו להיות חולים ופראיירים של התעשיות". טל מרימה כעת את קולה: "בתעשיית החלב כל פרה תוזרע אלפי פעמים. יש אנשים שמתפרנסים מכך שהם מאוננים לאותם עגלים, לוקחים את הזירמה ומזריעים איתן פרות ברפתות".
דנה, פעילה ותיקה ובכירה, בשנות ה־30 לחייה, מקפידה להופיע במראה קשוח ורציני לכל פעילות. שיערה שחור, אסוף תמיד בגומייה ומתוח לאחור. על גופה הבהיר והשדוף מספר מכובד של קעקועים. הבולט ביותר, על ידה, הוא קעקוע של סמל החזית. היא צועקת במגפון, ואנחנו חוזרים אחריה: "לא קונים, לא משלמים עבור שפיכות דמים. חלב, חלב, רצח מתועב", אנחנו עומדים וצועקים בצומת כיכר המצבה, עם שלטים לא קלים לצפייה ופליירים של החזית. כמעט אף אחד לא עוצר להתעניין. בני נוער עוברים וזורקים לעברנו מילות גנאי. אני חשה מושפלת ורואה את הדמעות בעיניהם של חבריי לפעילות. בין הפעילים, ילדים בני שנה עם הוריהם, פעילים בני 12, אישה על כיסא גלגלים, אם דתייה שעל ראשה שביס מחזיקה בדגל ענק של סמל הטבעונות ולצידה בנה בן ה־14, חובש כיפה שחורה ולבוש בחולצה של החזית, שמתחתיה מבצבצות ציציות.
לאחר שלוש שעות פעילות אלי, פעיל ותיק, קורא לכמה פעילים הצידה ואומר שיש פעולה סודית ומי שרוצה מוזמן להצטרף אליו. הפעולה נקראת "שתיקה רועמת" — שתיקה שהיא יותר חזקה ומשמעותית מדיבורים וצעקות. הפעולה תיערך בתוך הקניון של בית החולים איכילוב ובמהלכה נצעד בתוך סופרמרקטים ומסעדות ונניף תמונות וסיסמאות מול עיני הסועדים והקונים. כל זאת בשתיקה מוחלטת.
אני ואורנה, פעילה ותיקה ואם לילדים, בת 40 בערך, הולכות להפוך את החולצות של החזית מאחורי אחת המכוניות בחניון, כדי שלא יזהו אותנו בכניסה. את ראשה של אורנה מעטרים תלתלים שחומים. היא אישה גבוהה, קשה לפספס אותה בשטח. לאורנה, מתברר, יש חיים כפולים. בעמוד פייסבוק אחד היא אשת קריירה מצליחה ובדף הפייסבוק השני רואים את אורנה החתרנית, שמעלה תמונות וסרטונים קשים לצפייה.
האדרנלין מתחיל לזרום. כ־30 פעילים מתקבצים סביב אלי ליד המחלקה הטבעונית בסופרמרקט. הוא מוציא את השלטים מהתיק, ואנחנו מתחילים לצעוד בשיירה. "כמה זמן הפעולה הזאת צריכה לקחת?" אני שואלת. "עד שמגרשים אותנו", עונה אחד הפעילים. אנחנו נעמדים בשורה ומסתירים את מעדניות הגבינות והבשרים. מניפים את השלטים מעל לראש. אחד העובדים שואל את חברו מה לעשות. "מה אפשר לעשות? שיהיה להם לבריאות", הוא עונה לו בשקט. רוב האנשים בחנות מגיבים באי נוחות, חלק מגחכים, אחרים מתעלמים וממשיכים בשלהם.
אנחנו נעמדים מול רשת מקדונלד'ס. ההחלטה היא להראות שלטים עם מלל בלבד ללא תמונות. גם המלל לא פשוט. למשל: "השואה לא הסתיימה, היא פשוט החליפה מין ביולוגי", או "בשר זה רצח". ילדה כבת 8 יושבת לאכול עם הוריה. היא מחזיקה בידה המבורגר ומסתכלת לי בעיניים, ואז מתבוננת בשלט במשך שניות ארוכות. אבא שלה דורש בתקיפות שתמשיך לאכול אבל היא זורקת את ההמבורגר על המגש, משלבת את ידיה ואומרת: "לא רוצה". כעבור רגע היא פורצת בבכי, וגם אני. שאר האנשים מתבוננים בנו כשפיותיהם פעורים, חלק מסובבים את ראשם וחלק מסמנים לנו עם הידיים לעוף משם. מוכר השווארמה שעומד מאחורינו צועק: "בשר זה טעים, בשר זה בריא!" אחת הפעילות לא מתאפקת ועונה: "בשר זה רצח!" הפעילה שלידה אומרת לה להיות בשקט. אחד הסועדים צועק, "תוציאו אותם מכאן!" אך אף איש ביטחון לא מופיע.
אנשים מתחילים לצלם ולהסריט אותנו בזמן שאנחנו מלווים בצלם מקצועי של החזית. אני שומעת ורואה מספר גברים חגים סביב אורנה בצורה מאיימת. אני רצה אליה עם הנייד שלי לצלם ומבקשת שתיזהר. היא מראה לי את ידה, היא מלאה בחבלות ובצלקות מפעולות קודמות. אחרי שלושה סיבובים בקניון אנחנו יוצאים, חולפים על פני השומר ומחייכים. מוחאים לעצמנו כפיים. חלק מהפעילים רצו להמשיך, אך הרוב אמר את דברו. "צריך גם לדעת מתי לסיים", חותם אלי.
למה הפכתי לטבעונית | ליאור אילתי
אחרי העבודה על התחקיר לא יכולתי יותר לאכול מוצרי חלב, הרגשתי שזה פשוט לא בסדר
על המרקע מולי נראה השוחט כשהוא מצמיד את הסכין הענקית לצוואר הפרה. לפתע עיניה נפקחות לרווחה, המבט שלה נראה כשל אדם. היא מתחילה להרגיש שאלה השניות האחרונות שלה, והנה עוד רגע הוא בא לבצע את הפעולה.
היא שכובה על הרצפה חסרת אונים, מרימה בחדות את ראשה למעלה כאילו מתכוונת להתפלל לאלוהים. מסכנה, היא רוצה לנשום את טיפת האוויר האחרונה שנותרה לה. לפתע היא פולטת צווחה איומה, ואז דממה. היא מתבוססת בדם של עצמה. אני פורצת בבכי. לא בכי רגיל, אלא כזה שמלווה בנזלת ובעיניים אדומות.
אני מסתכלת על כל הפעילים שסביבי. כל הפעילים שנראו לי מאיימים, עם הקעקועים והדיבור הקיצוני, נראים לי פתאום הכי אנושיים, טבעיים. הרי מבעד לחזות שלנו ושל בעלי החיים יש נשמה. אני לא חושבת שיש לי הזכות לקחת אותה.
הרומן שלי עם הביצים נגמר די מזמן. הריח והמרקם עשו לי בשנה האחרונה בחילה. אחרי שסיימתי את הפעולה האחרונה לא יכולתי לאכול מוצרי חלב, הרגשתי שזה פשוט לא בסדר. מצד שני, אפשר כמובן להתווכח ולהעביר ביקורת על אופן הפעולות והצגת הדברים, ולטעון בעד או נגד הפרקטיקות האגרסיביות.
דבר אחד אני יכולה לומר בוודאות: אהבה ודאגה כזאת כלפיי לא הרגשתי אפילו מחבריי הקרובים ביותר, רק ממשפחתי וממשפחת החזית לשחרור בעלי החיים.
28.9.17 האירוע: פעולת התנגדות לכפרות מיקום: חדרה
ערב לפני הפעולה הסודית שאליה הוזמנתי על ידי אושרית, מיקום ההתאספות נחשף בקבוצת פייסבוק פרטית. כתובת מדויקת אין. "ניפגש מחר בחניון ברחוב הדייגים בחדרה". אני תופסת טרמפ למקום האירוע עם שתי פעילות. המטרה: להציל כמה שיותר תרנגולות שנועדו לשחיטה כחלק ממנהג הכפרות, ולהסביר לאנשים שאפשר ורצוי לקיים את המנהג בכסף. בדרך לשם השיחה במכונית נסבה סביב הקושי לעבור את החגים כטבעונית יחידה במשפחה.
דבורה, פעילה בשנות העשרים לחייה, מספרת שארוחת החג האחרונה שלהם התפוצצה. "לאימא שלי יש בן זוג קרניסט (חובב בשר - ל"א). את יודעת מה הוא אמר לי?", היא רותחת, "'בעלי החיים נמצאים על כדור הארץ כדי לשרת אותנו, אנחנו העליונים!' אני לא יכולה להסתכל עליו! חגים זה סיוט". דורית, הפעילה השנייה על הטרמפ מודה שאת הפסח האחרון עשתה לבד בביתה. "אמרתי לעצמי, 'מה אני צריכה לראות את כל החרא הזה'".
אנחנו מגיעות למקום ב־19:30, ומצטרפות לכ־60 פעילים. כולנו לובשים חולצות שחורות של החזית, חלק מהפעילים הגיעו בלבוש דתי על מנת להיטמע באוכלוסייה המקומית. הפעילים הגיעו מצוידים בארגזי קרטון, אליהם נעביר את התרנגולים אם נצליח לשחרר אותם, ויש מי שהסכימו לקלוט אותם בביתם. אני מתחילה לשים לב שלרוב הבכירים והבכירות יש קעקועים של קבוצת Alf העולמית. הפחד מתחיל לחלחל ורמת האדרנלין נוסקת.
דנה מקבצת אותנו לתדרוך: "תודה לכל מי שהגיע. אנחנו כמות גדולה של אנשים. אני אתחיל מבשורה - עברתי עכשיו בפתח־תקווה במקום שיש שם לפחות ארבע שנים כפרות בתרנגולות, השנה לא ראיתי. ביישנו אותם, אין להם כוח לזה כבר. זה מטרד שאנחנו מגיעים". רקפת, פעילה אחרת, מספרת לחברי הקבוצה: "בשנתיים האחרונות פעמיים קרה שהחרמנו למקום שאנחנו הולכים אליו תרנגולות, הם עבדו ללא רישיון, מדובר באנשים קצת עבריינים". אחת הפעילות מהסה את הקבוצה, "שקט! מישהו מתקרב".
הבחור הולך, רקפת ממשיכה בתדרוך. "גם אם יש להם רישיון זה לא יעבור בשתיקה, זאת התקווה, שזה יבייש אותם והם יפסיקו". דנה לוקחת את רשות הדיבור ואומרת: "יכול להיות שלא נצליח לעשות שחרורים. המטרה המרכזית היא שהם לא יעשו כפרות בשנה הבאה... ככל שזה יתקדם אנחנו נקבל את ההחלטות לגבי השחרורים. אנחנו באים למחות פה על רצח, זה מנהג שמלא רבנים יוצאים נגדו".
היא מחדדת את הנהלים ומסבירה מי מוסמך ומי לא מוסמך לדבר עם הקהילה. "נשים לא לענות, גם אם יהיו קללות לא להשיב בקללות. לגבי הסיסמאות, הקדשנו הרבה מחשבה לגבי להגיד אלוקים או אלוהים... אתם הולכים להגיד אלוקים. תתחילו לשנן. כי במחאה הקודמת העירו לנו על זה".
דנה מסכמת את התדרוך, "בואו, הם שוחטים תרנגולות ואפרוחים כרגע. אני וגבי הולכות ובודקות מאיפה אפשר להביא אפרוחים. רקפת תוביל את השיירה. בנוגע לאלימות: לצלם, כל הזמן. אנחנו צריכים להיות ביחד, ומאופקים". אנחנו צועדים לעבר חנות הירקות בשקט מוחלט. טל מגיעה ראשונה לקו האש ונעמדת במרחק ביטחון מחוץ לדלת. מהמגפונים בוקעת הסיסמה, "אלוקים רושם הכל, תעזבו את התרנגול". אני ועוד שני פעילים נצמדים לטל.
לפתע אלות מעץ נוחתות על גופם של טל ושל הפעילים שהיו לצידי, צרחות ובכי נשמעים בקולי־קולות. אנחנו מתחילים לסגת מהזירה ולרוץ אחורה, אבנים עפות לכל עבר, מצד ימין מגיח טנדר אפור שנכנס במכוון בכמה פעילים, הנהג לא מפסיק לקלל. אנחנו יורדים במהירות במדרון הגבעה אל הכביש ומתחילים לצעוק, "אלימות, אלימות!" לבני קרמיקה מתנפצות על הכביש ופוצעות כמה פעילים. חברה של קרינה מאבדת אותה, ומתחילה לצעוק ולבכות בחוסר אונים. הפעילים לא מרפים וצועקים לעבר בעלי החנות. למרות שהגיעו ניידות משטרה הסוף לא נראה באופק.
לפנות בוקר אני חותכת הביתה, וכשאני מחברת את הנייד למטען אני מגלה בדיעבד שכולם דאגו לשלומי ואף פנו למשטרה, מחשש שפגעו בי. כ־70 שיחות שלא נענו, עשרות הודעות המביעות דאגה בפייסבוק ובסלולרי. לטוב ולרע, בחזית לשחרור בעלי החיים אי אפשר פשוט לעזוב בלי שישימו לב שנעלמת. ככה זה עם משפחה.
טל גלבוע: "האמת מרה ואכזרית"
טל גלבוע מסרה בתגובה: "בעולם שבו תאגידי הענק שולטים במוחות שלנו ומסתירים את מינימום המידע מהציבור, 'החזית הישראלית לשחרור בעלי חיים' ועמותת 'קירות שקופים' לקחו על עצמן להראות ולהשמיע את האמת המרה והאכזרית בנוגע לניצול בעלי חיים עד טבח המוני סאדיסטי ונוראי. תעשיות ניצול בעלי החיים גורמות להרס אקולוגי של העולם, להכנסת מזון מחליא לגופנו ולהשחתה מוסרית נוראית.
מפתיע, אם כי משמח, שתנועת החזית כה מעניינת עד שאשכרה נכנסה כתבת לשורות התנועה. תנועת החזית הישראלית לשחרור בעלי חיים היא התנועה הגדולה והמשמעותית ביותר בישראל, ואנחנו יותר משמחים לקלוט פעילים חדשים, גם אם הם שתולים.
פעילות התנועה כוללת שלל אופנים של עשייה: 'מעוררים את דור המהפכה' בבתי ספר, 'מחאת החיות המעונות' בכל רחבי הארץ, תחקירים סמויים במשקי המוות, ההרצאה הנצפית ביותר בישראל 'קירות שקופים', 'סינמה חזית', ועוד. אכן, יש אנשים המתפרנסים מאוננות לעגלים וגניבת הזירמה שלהם שנועדה לאינוס של כל הפרות בישראל. שמות המכונים הללו הם 'שיאון' ו'פריון', ולאחר שסיימו לנצל את עגלי־העל האלו מעבירים אותם לשחיטה נוראית בבתי המטבחיים.
בנוגע לאמת הנחשפת פעם אחר פעם בפעילות שלנו, אני עומדת מאחוריה במאת האחוזים, ואם קשה לראות את האמת אין שום סיבה לקחת בה חלק. לפני שמתלוננים על כמה הסרטונים והתמונות הם גראפיים, כדאי במינימום לגלות יושרה פנימית ולהפנים את החלק של כל אחד מאיתנו באותה אלימות נוראית.
החזית לשחרור בעלי חיים מונה מאות פעילים בכל רחבי הארץ. זו התנועה החברתית החזקה ביותר בישראל היום, ומן הסתם אין שליטה מלאה בכל פעיל ופעילה. שמחתי לגלות שליאור, לאחר פעילות בחזית, החליטה לא לקחת חלק יותר בגיהינום בעלי החיים ולהתקדם לטבעונות.
כשכל אמצעי המדיה מקבלים מיליונים מהתאגידים, הכתבה הזו רק מוכיחה עד כמה אנחנו חזקים, כמה אנחנו משפיעים. אני עומדת גאה בפעילות החזית וקירות, ורק שנמשיך לצמוח ולהשפיע. תודה רבה על הכתבה". •
