משילות מול ממלכתיות

אחד ההבדלים בין נאום החמוצים של נתניהו לנאום הממלכתיות של רבלין הוא בזיכרון ההיסטורי. מעטים נאומי פוליטיקאים שנכנסים להיכל התהילה העברי של המילים. מעטים האנשים שמילותיהם צולחות שנים. על קיר בית הספר לקצינים מופיע משפט מפורסם מתוך נאום כזה של בן־גוריון: "תדע כל אם עבריה שהפקידה גורל חיי בניה בידי המפקדים הראויים לכך". אין מי שעובר שם ולא מהרהר במשמעות הדברים. אין מפקד שהמילים האלה לא מרחפות מעליו.

קשה לדעת מה יעמוד במבחן ההיסטוריה. קל לדעת מה יחמיץ ויעלם. משפט על חמוצים או על הבכיינים השמאלנים שאומרים אחד לשני כמה רע וטסים ללונדון לא יכתב על שום קיר מלבד הפייסבוק. כך גם תשבחות עצמיות, גם אם יש בהן אמת.

שתי מילים חשובות רחפו אמש מעל הנאומים של נתניהו ורבלין: משילות וממלכתיות. בשנים הראשונות של מדינת ישראל היה צריך לייצר ממלכתיות כדי למשול. כדי לגבות מיסים, לשלוח צעירים לצבא, להחרים רכבים בשעת חירום, היה צריך לפתח הזדהות וכבוד למוסדות המדינה: צה"ל, שב"כ, בתי המשפט ובית המחוקקים. הימים התמימים האלה חלפו. בהתחלה מרדו בממלכתיות משמאל, ממלחמת יום הכיפורים, דרך מלחמת לבנון הראשונה והאינתיפאדות. איזונים ובלמים התערערו בממלכתיות יחד עם המהפכה השיפוטית של אהרן ברק (כדאי גם לשים לב לחלק המדויק הזה בנאומו של הנשיא). עכשיו מורדים בה מימין. בעיוות של ההיסטוריה הפכו המילים האלה לנגדיות. כמו מכוניות מתנגשות במפלגת השלטון. כאילו משילות משמעותה מאבק במוסדות המדינה ולאו דווקא קבלת החלטות, קביעת מדיניות ברורה ועמידה באומץ מול הציבור או מול הקהילה הבינלאומית.

הדוגמא הכי טובה היא ההחלטה שקיבל השבוע בית המשפט העליון, לדחות את העתירה ולהרוס את כל הבתים בנתיב האבות שבגוש עציון. גם אלה שרק חצי מטר מקצה השטח שלהם יושב על אדמה פרטית. בעיניי ההחלטה מאוד בעיתית, אבל אי־אפשר להתעלם מכך שבית המשפט מוצא עצמו דן בעתירה כי המדינה לא עשתה זאת במקומו. אותה מדינה שכבר חמישים שנה לא מחליטה על גוש עציון. לא בונים שם חופשי, לא מספחים שם חופשי, רק מדברים חופשי, וגם כשעורכים טקס, הוא מטעם משרד התרבות.

גם הכנסת שחגגה אמש היא דוגמא מובהקת. גוף מלא כיבודים והדר, אבל חסר תוחלת בקדנציה הנוכחית. 70 שנה אחרי הקמת המדינה והסמליות המכוונת של הקמת בית מחוקקים שבו מספר החברים כמספר הסנהדרין, הדברים החשובים לא מתקיימים שם. הממשלה, שהיא הרשות המבצעת, הפכה בימי הממשלה הנוכחית גם לרשות המחוקקת. חוק שלא יעבור את ועדת השרים לא יחוקק, אלא אם הוא לא מספיק חשוב. בענייני מדיניות הממשלה מעדיפה לתת את הכוח לרשות השופטת. להשאיר כמה שיותר אזורים בערפל. ולגבי השיח הציבור: עורך תוכנית אקטואליה משפיע עליו יותר מחבר כנסת.

התוצאות בהתאם. על פי מדד אמון הציבור של המכון הישראלי לדמוקרטיה, רק 26 אחוז סומכים על הכנסת. 14 אחוז בלבד על המפלגות. על בית המשפט העליון, אגב, סומכים 51 אחוז, ועל צה"ל 90 אחוז. בפוליטיקה נדרשים שני מרכיבים כדי להשפיע: כוח לשנות ואמון ציבורי. שני המרכיבים האלה לא קיימים בכנסת ישראל. הם מתרחקים מהפוליטיקאים עם כל החלטה שלא מקבלים, עם כל נאום חמוצים, עם כל חשד לשחיתות. כשזה קורה לתקשורת והאמון בה נפגע, זו בעיה. כשזה קורה לנבחרי הציבור, זה נזק אסטרטגי. הכתובת על הקיר.