חקיקה אופורטוניסטית היא חקיקה שמטרתה העיקרית איננה לשפר את השיטה אלא לשרת אינטרס מיידי של הגוף השולט באותו זמן. חקיקה כזו היא מתכון לחקיקה גרועה הלוקה בעיוורון לאינטרסים לטווח ארוך. ממשלה קודמת בראשות נתניהו כבר העניקה לנו דוגמא לחקיקה כזו באמצעות "חוק התפלגות סיעה" מ־2009. החוק, שנחקק בהליך מהיר, נועד להקל על פיצול במפלגת "קדימה", שהייתה אז באופוזיציה, ובליכוד ציפו לכך שהסיעה המתפצלת תצטרף לממשלה. למרבה המזל, התרגיל לא עלה יפה, והפיצול לא התרחש אז.
הבעיה של פיצול סיעה היא רצינית, אבל אסור שהדיון והחקיקה בנושא ייעשו לאור אינטרס מיידי שיש לשלטון. לפיכך, אם מחוקקים בנושא, מן הראוי שהחקיקה תחול רק בעתיד, באופן שאיש מהשחקנים לא ידע מי יפיק תועלת מהחוק המוצע ומי ייפגע ממנו.
כעת עולה פעם נוספת לדיון חקיקה אופורטוניסטית: חסינות לראש ממשלה. ניתן לדון בנושא, אבל כדי למנוע אופורטוניזם פסול מן ההכרח להבטיח שחקיקה, אם תהיה, לא תחול על ראש הממשלה המכהן, לא בקדנציה הנוכחית ולא בקדנציה נוספת, אם יזכה בה.
כדאי גם להזכיר שנתניהו הגיע לשלטון במידה רבה בזכות חקירות ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. אלמלא אותו גל של חקירות והאשמות ייתכן שנתניהו לא היה זוכה כלל בבחירות, וזה עוד מבלי להתייחס לעמדות שנקט נתניהו בנושא בשעה שחקירות אולמרט עמדו על הפרק. כעת, לאחר שנתניהו רדה מלוא החופן מהדבש שבשיטת החקירות של ראש הממשלה, מחייבת ההגינות האלמנטרית שלא לאפשר לו להתחמק מהעוקץ, מה גם שחקירות נתניהו מתונות בהרבה מהקיצוניות והדורסנות שבהן התנהלו חקירות אולמרט.
הנושא רציני וראוי לדון בו, אך במנותק מעניינו של נתניהו. אם יובהר מלכתחילה שכל חקיקה שתתקבל לא תחול עליו, לא בקדנציה זו ולא בקדנציה הבאה, אם יזכה בה, יקבל כל הדיון אופי שונה, ענייני ורציני. תיעלם הבהילות הרבה שבה מבקשים להעלות את הנושא להצבעה וניתן יהיה לדון בו לגופו של עניין ולא לגופו של אדם. במסגרת זו ניתן יהיה לבחון בשיקול דעת וביסודיות האם יש בכלל מקום לחסינות לראש ממשלה, ואם כן - מה צריך להיות היקפה.
על בסיס זה ניתן להבחין, למשל, בין מעשים המיוחסים לראש הממשלה לפני כניסתו לתפקיד לבין מעשים שביצע תוך כדי תפקידו, שאליהם יש כמובן להתייחס ביתר חומרה. בהקשר זה אזכיר כי העבירות שיוחסו לאולמרט התייחסו לתקופה שלפני מינויו לראשות הממשלה. לעומת זאת, לפחות חלק מהחשדות נגד נתניהו מתייחסים לתקופת כהונתו כראש ממשלה (לאו דווקא בקדנציה הנוכחית).
ההבחנה השנייה נוגעת לחומרת העבירות, וכאן עולה בין השאר שאלת העבירה הבעייתית של הפרת אמונים, והענישה הרטרואקטיבית במסגרתה. אולם שאלה זו חורגת מעניינו של ראש הממשלה. אם יש צורך להגביל ולהגדיר את תחומיה של עבירה זו, ואני דוגל בכך, יש לעשות זאת באופן כללי ולא על דרך של הענקת חסינות לראש הממשלה בפניה.
קיימת גם שאלה של בקרה על התביעה, בהקשר להגשת אישום נגד ראש הממשלה. האם ניתן להשאיר זאת רק לשיקולו של היועץ המשפטי לממשלה? הסוגיה היא כללית, אף שהיא חריפה במיוחד כשמדובר בראש ממשלה. היא נוגעת לבקרה על התביעה בכלל, שכוחה בישראל התעצם מעבר למה שיכול להיחשב כסביר במדינה דמוקרטית הדוגלת בזכויות אדם.
אכן, ראוי שהכנסת תדון במכלול הנושאים הללו, אך לא במסגרת חקיקה אופורטוניסטית הנוגעת לנתניהו, ובהזדמנות זו תבחן גם כיצד למנוע חקיקה אופורטוניסטית בעתיד.
