זה הסתיו עם הענת
מאושרת מהגיל שלה אבל לא שוללת את האפשרות לשפץ את הגוף בעתיד, מאוהבת בדני סנדרסון אבל מקפידה לשמור על קשר טוב עם האקס דן תורג'מן, מתייחסת לחיים ברצינות אבל לא מפסיקה לצחוק. בגיל 58, ענת עצמון משתתפת בסרט החדש "אָמור", שומרת את הטירוף לבמה ולקולנוע ומדגמנת שמלות לעונת המעבר. פרויקט אופנה לנשים שלא מפחדות להתבגר
"אוי מיי גוד", אומרת השחקנית ענת עצמון (58) באמצע הראיון. "הם בטח רואים את לארי דיוויד החדש, ודני מחכה לי". "הם" אלה ליאם ואלעד, שני הילדים מבעלה לשעבר, השחקן דן תורג'מן, ודני הוא דני סנדרסון, בן זוגה בעשור האחרון.
עצמון היא פריקית של קומדיות. "הייתי בהופעה של לואי סי־קיי, חוויה מהממת. גם במופע של סיינפלד. איפה שיש הומור שם אני נמצאת. אני משתדלת רוב הזמן לצחוק ולהצחיק. אם זה היה תלוי בי הייתי צוחקת מהבוקר עד הלילה. הומור זה השוס של החיים. אין כמוהו, הוא מציל אותנו. אני אוהבת להצחיק. לא מזמן שרתי ביידיש בהיגוי תימני (עצמון משחקת בין השאר בתיאטרון היידישפיל). אתה רוצה לשמוע? צ'ירי בים, צ'ירי בום, צירי בים באם בום".
לא במפתיע, בן הזוג שלה נחשב לאחד האנשים המצחיקים במדינה. "דני מאוד מצחיק בחיים. מצחיק נורא, כל הזמן. צחוק, מעבר לבריאות נפשית, זה אינטליגנציה. ראייה אחרת של המציאות. אבל גם אנשים עם הומור פשוט זה אחלה. כך או כך, הפואנטה היא לא לקחת הכל ברצינות. זו ראייה משעשעת ומקורית על החיים. בן אדם שלא צוחק פעם אחת ביום, זה יום אבוד. אנשים שמאבדים הומור בזוגיות, הזוגיות שלהם מתפוררת. כי אם הם לא יודעים לצחוק על הטמטום, השטויות, העצבים שמרכיבים את היומיום שלהם — הם בבעיה. מה תעשה עם מופרכות? תצחק".
טרגדיה
דווקא הדמות האחרונה שגילמה בסרט "אמור" של רפאל רביבו מסרבת להשתמש בצחוק להקלות בסיפורה הטרגי. "אני משחקת אמא שבתה הרקדנית נפגעה בתאונה והיא משותקת בכל חלקי גופה", מספרת עצמון על דמותה בסרט שמוצג עכשיו. "טרגדיה נוראית. זו סיטואציה מאוד קשה, עד עכשיו קשה לי אפילו לדבר על זה. עושה לי רע. אתה נכנס לתוך הנעליים של הדמות, ואז גם כל הפחדים שלך באים איתך. המשחק מציף הכל. הייתי בדיכאון עמוק בתוך הצילומים. לא התאפרתי, לא התייפייפתי. לא היה אכפת לי מה אני לובשת. הבאתי סתם בגדים זרוקים מהבית. הצד החיצוני פחות עניין אותי, למרות שזה קולנוע. כשחזרתי הביתה ניסיתי להשתחרר, הפעלתי את המנגנון שפיתחתי כל השנים לייצר את ההפרדה. זה מטורף אם אתה לא עושה את הניתוק הזה. מתכון לשיגעון".
אמא
"השינוי הדרסטי שעברתי בחיים הוא שהפכתי להיות אמא. אני מגויסת מאוד לתפקיד. בשנים הראשונות זו עבדות נרצעת שמהולה באושר הכי גדול שיכול להיות. כשהם הגיעו לעולם כבר הייתי עם רזומה משחקי די גדול. היום הילדים שלי נמצאים בגיל התפר, 19 ו־23. כולנו חיים ביחד. אני לא חושבת שמשחק זה תחום העניין שלהם. עכשיו אנחנו נוסעים ביחד לחופשה בניו־יורק".
דני א'
"ב'אמור' משחק גם דן, האקס שלי. לצערי הרב אנחנו לא נפגשים כל הסרט, להוציא סצנה אחת שמתקיימת, שלא נדע, בבית הקברות. אנחנו ידידים מאוד טובים. הוא האבא של ילדיי. זו לא הפעם הראשונה ששיחקנו באותו סט. בעצם אנחנו הכרנו על סט, בסרט 'בצילו של הלם קרב'. אחר כך שיחקנו בתיאטרון ביחד. דווקא הייתי שמחה אם היו לנו סצנות משותפות. אולי זה יקרה יום אחד".
ריאליטי
"אני מאוד לא ריאליטי באופי שלי, לא אוהבת לשתף את כולם במה שעובר עליי. אני רואה אנשים שפורשים את חייהם הפרטים בטירוף ומרימה גבה. להיחשף? רק בתפקיד על הבמה או בסרט. אני זוכרת שאחרי הפרידה מדן שיגעו אותי: תדברי, תדברי. לא הייתה לי ממש ברירה. הייתה לי הצגה, ביקשו שאתראיין וכל השיחה חיכו לי כמו נמר לטרף. לא פרשתי דם, יזע ודמעות, לא טרגדיות, לא פצעים ולא ריבים. קשה לי עם המציצנות הזו".
דני ב'
"דני סנדרסון ואני עשר שנים ביחד. כן, עשר שנים. ממד הזמן אצלנו אחר. ככל שאתה מתבגר הזמן חולף כל כך מהר. אחמיא לעצמי ואומר שכוס קפה בבוקר עם בן הזוג שלי זה דבר מיוחד. כי הרגע הוא מקסים, הוא משעשע. אנחנו רואים את מערכת היחסים שלנו כדובדבן של החיים. עדיף להיות לבד מאשר במערכת יחסים שלא נותנת עוד נדבך טוב בחיים. בשביל לחיות ביחד אתה צריך מחשבה בריאה וחכמה. כשאנחנו צעירים אנחנו דוהרים ובוחרים לא טוב. אצלנו הכל בסדר".
"אורי ואלה"
"דינה, הבת של דני, היא נועזת, אבל הסדרה המופלאה והמרגשת שלה, 'אורי ואלה', רחוקה מאוד מהמציאות. ראינו את הסדרה לפני כל עם ישראל, הייתה לנו הערכה עצומה, אבל הייתה קצת תחושה מוזרה. זה דני — זה לא דני? האם אני לירון וייסמן או לא? אבל אז אתה מבין את בסיס הסיפור: בת של אבא שהתאלמן, שיש לה אח מוזיקאי והם גרים בתל־אביב. כל השאר לא קשור למציאות. אלה המצאות ודברים שדינה לקחה לממד אמנותי. לנו כמשפחה היה חיוך מבלבל. אנשים יכולים לחשוב, אבל זה לא נכון. עובדה שזה עבר בשלום. יכולנו לצאת מהבית".
אופניים
"האם קל לעצבן אותי? תלוי אם אני רעבה או לא. אבל יש דברים שמעצבנים אותי בכל מצב. אתה יודע מה הופך אותי לשורדת אמיתית? האופניים החשמליים. ארבע פעמים ניסו להתנקש בחיי. לא פעם, לא פעמיים. ארבע! זאת סכנת נפשות. תראו איך הם נוסעים, השתלטו לנו על המדרכות. אנחנו חסרי אונים. אין הבדל היום בין המדרכה לכביש. זו מכה עירונית".
שלווה
"כשאתה צעיר אתה חושב שכל העולם פרוש לפניך, כל יציאה להרפתקה היא וואו, אתה מסתכן יותר מדי רגשית וחושב שאתה יכול לעשות הכל. אנחנו, היותר מבוגרים, למדנו משהו על החיים. אתה לא רוצה לחזור לגיל 20, אולי רק פיזית. היום יש לי נחת רוח, שקט. אני מנסה ליהנות מההווה, יש לי פרופורציות, אני במסגרת שנעים לי לפעול בה, מזהה את הפינה החמה. יש לי שקט פנימי, פחות עליות וירידות. אני מבינה מה חשוב יותר ומה חשוב פחות. במציאות אני חיה חיים שגרתיים עד בנאליים. אני חושבת שזה נכון ויפה".
הבמה
"את הדברים המטורפים אני שומרת לבמה. אני מוכנה להיטרף בדמיון על הרבה דברים. בעבר הבמה והתיאטרון היו עבורי מפלט. בתקופת הפיגועים לפני 20 שנה היה נורא, לא יודעת איך עברנו את זה. היו לי אז המון חזרות, הייתי מאחורי הקלעים וכולנו פחדנו איזה אוטובוס יתפוצץ עכשיו? אמרתי לעצמי, איזה מזל שיש לי מקום להתחבא בו. הרגשתי שם הכי בטוח. יש משהו בעבודה שלנו שהוא תרפויטי. כשאני על הבמה אני הכי ממוקדת. הכל מתחבר שם. וזה מרפא".
שיפוצים
"יש משהו כיפי בנעורים וברעננות. אם זה היה תלוי בי, הייתי עושה 'הולד' כמו בשלט של הטלוויזיה על גיל 35 או 40. להגיד לך שזה תענוג לראות את עצמנו מתבגרים פיזית? לפעמים זה אפילו מאוד מבאס. אני משתדלת לשמור על טיפוח. אפשר ללכת לשפץ, אבל עוד לא הלכתי למחלקת שפכטל ושיפוצים. אולי יבוא יום שאגיד שזה הזמן וארים טלפון לאינסטלטור".
כושר
"אני נורא אוהבת בגדים שנוח לי בהם. הולכת הרבה עם טייצים, מכנסיים שחורים, טוניקות, נעלי ספורט. שמלות כמעט שלא. בזמן האחרון אני דופקת הליכות. אני זריזה כזו, מאוד גאה בעצמי. מזרימה דם. שונאת ספורט, אבל מגיעה מדי פעם למכון, ובעיקר מנסה לשכנע ללא הצלחה את החברות שלי להצטרף, למרות הסבל. מצידי שירקדו צ'ה־צ'ה־צ'ה בכיכר רבין — רק להזיז את הגוף, להפעיל את המטבוליזם. היום ארון הבגדים שלי הוא בין קוּל לקלאסי לרוקנרול. אם היה לי אומץ הייתי הרבה יותר רוקנרול. יש לי חלומות לשחק עם השיער, אפילו לעשות קרחת, אבל בסופו של יום אני נשארת עם אותה תספורת".
צבע
"המוטו של הפקת האופנה הנוכחית הוא בגדים שחורים, כשבכל תמונה אנחנו מוסיפים אלמנט של צבע. בזמן הצילומים הבנתי עד כמה הצבעים חשובים בחיים שלנו. למשל הצבעים על הכביש. מה זה הכתום והצהוב האלה על האספלט? מי יכול לראות את ההבדל? לפני כמה חודשים נסעתי בתל־אביב בנתיב ציבורי ועצר אותי שוטר. אמרתי לו שזה לא פייר כי הנתיב הרגיל, שנעשו בו עבודות, מסומן בכתום בהיר והנתיב הציבורי בצהוב ונורא קשה להבדיל ביניהם. וחוץ מזה, שיראה כמה נהגים נוסעים בכלי רכב פרטיים בנתיב הציבורי בעודנו מדברים. הוא אמר לי: 'כן, אבל אותך תפסתי'. באותו רגע האדמתי כולי והשוטר ויתר לי. מה שצבע אחד יכול לעשות".
לפנייה לכתב/ת 
