ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    רמי זרנגר
    7 ימים • 25.10.2017
    שון לציון
    הדבר הראשון ששון מונגוזה למד בארץ כילד היה המילה "כושי". הדבר השני היה לרוץ כשמנסים להרביץ לך. אבל אלה לא היו השיעורים הכואבים ביותר על גזענות שקיבל בישראל. כבן למבקשי מקלט מקונגו לקח לו הרבה מאוד זמן לקבל תעודת זהות ישראלית. עם תפקידיו החדשים על המסך ועל הבמה, נראה שייקח לו הרבה פחות זמן להפוך לדבר החם הבא בתעשיית הבידור. לאיתי סגל הוא מספר איך התגבר על כל הקשיים נגד כל הסיכויים, מה דעתו על האמירות של מירי רגב, ולמה שחור עושה את זה לבחורות
    איתי סגל | צילומים: רמי זרנגר

    בגיל חמש, כשהיה שבוע בקושי בביתו החדש בישראל, הרחק מארץ הולדתו קונגו, למד שון (צ'נסלה) מונגוזה את המילה הראשונה שלו בעברית. "כושי". שני צעירים צעקו לעברו ברחוב את ההערה הגזענית, עם הרבה כוונה לפגוע.

     

     

    צילום: תומריקו, כתב: יפתח כרמלי

    צילום: תומריקו, כתב: יפתח כרמלי

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    צילום: תומריקו. עריכה: אורי סתיו

     

     

    מונגוזה התבונן בהם כמו שילד בן חמש, דובר לינגלה (שפת המקור בקונגו), אמור להביט באדם זר שאין לו מושג מה הוא ממלמל. הוא פער עיניים גדולות, סקרניות, רק כדי לגלות שבמילה הזאת – כושי – אין שום דבר מזמין, שום חום או סימפטיה. באופן מובן, הזיכרון הראשון הזה מעורפל, אבל עדיין צרוב בו היטב.

     

    שון מונגוזה. "מאז שקים קרדשיאן התחתנה עם קניה ווסט, אני מקבל יותר פידבקים מבחורות"
    שון מונגוזה. "מאז שקים קרדשיאן התחתנה עם קניה ווסט, אני מקבל יותר פידבקים מבחורות"

     

    באותם ימים ראשונים בישראל ניסה מונגוזה בעיקר לשרוד את השעמום. לא היה לו עם מי לדבר ולשחק. הוריו, שמצאו בישראל ארץ מקלט, עבדו בניקיון משעות הבוקר עד שעות הלילה המאוחרות, והילד שון נדרש להעסיק את עצמו בין ארבעה קירות בדירת חדר דחוקה בשכונת התקווה. "לא היה איפה לשים אותי, לא היה אפילו כסף לאוכל, אז השאירו אותי בבית. אחרי כמה שעות הייתי מתחרפן ויוצא. הייתי מסתובב המון. ככה גם למדתי את העברית שלי, מהרחוב. הייתי שומע המון, קולט המון סיטואציות. וגם, אין מה לעשות, חווה המון גזענות. בגדול, שמעתי המון 'כושי'. 'כושי בן זונה', 'עוף מפה יא כושי מסריח'. המון־המון מילים מאוד יפות".

     

    לא ידעת עברית. מתי הבנת למה הם מתכוונים?

     

    "הבנתי מה זה כושי רק שנה אחרי, כשנכנסתי לכיתה א'. היו עוד ילדים שחורים מסביבי ולאט־לאט התחלתי להבין שזו מילה שלילית לשחור, מילה רעה. אבל גם לפני שהבנתי מה בדיוק זה אומר, כשמישהו היה אומר לי 'כושי', הייתי מנסה להחזיר. אני זוכר שהתנפלו עליי בשכונה ערסים: מי אתה? מה אתה עושה פה? ברגע שאתה מנסה לברוח מאגפים אותך ואז מרביצים. או שמשפילים אותך מילולית או שגונבים לך משהו. לרוב הייתי בורח. רוב הזיכרונות שלי מהשנים הראשונות הם של ריצה והתחמקויות. רצתי המון בתור ילד. זה היה ממש 'המסע המופלא'".

     

    חיים תחת טרור

     

    "המסע המופלא" של מונגוזה מגיע עכשיו למיינסטרים הישראלי עם כל התוויות – שחור, בן לעובדים זרים, לא יהודי – שהיו אמורות לגרום לו להתייאש הרבה לפני שהחליט להתמסר שלוש שנים ללימודי משחק בסטודיו של ניסן נתיב. אבל מונגוזה רץ כל כך רחוק, שמסתמן שהוא מתכנן התנגשות חזיתית בטייפ־קאסטינג הישראלי – זה שנדיב בכוונות, אבל פחות בתפקידים.

    מונגוזה בסדרה "בתולות"
    מונגוזה בסדרה "בתולות"

     

    חדי עין כבר הבחינו בו בתפקידים קטנים ב"בתולות", ב"שחקן זר" וב"מתים לרגע", אבל על פי כל הסימנים, השנה הקרובה מסתמנת כשנת מונגוזה הרשמית. הוא סיים לאחרונה צילומים לסרט חדש של אבי נשר; מככב לצד אודי כגן ב"משיח", סדרה שתעלה בקרוב בקשת; משחק אצן ג'מייקני ב"המלון של פיני", שביים רועי פלורנטין; מצטלם בימים אלה לתפקיד הנבל ב"כדברא", להיט הילדים שחוזר בקרוב לעונה שנייה ב־yes, ומיד אחר כך יתחיל צילומי סדרה חדשה, "מלכות" של גל זייד, שתשודר ב־HOT. בתיאטרון בית ליסין הוא צפוי לככב בגרסה הבימתית ל"מחוברים לחיים". ואם לא די בזה, בטלוויזיה הגרמנית יראו אותו בקרוב בקופרודוקציה "שרה שטיין".

     

    מונגוזה לצד אגם רודברג בפרמיירה לסדרה "מתים לרגע".  התפקידים הראשיים בדרך
    מונגוזה לצד אגם רודברג בפרמיירה לסדרה "מתים לרגע". התפקידים הראשיים בדרך

     

    הוא רק בן 23, אבל סיפור החיים הסבוך שלו הפך אותו כבר בגיל צעיר למבוגר אחראי עם תפיסת עולם מגובשת. במובנים רבים, הסיפור של מונגוזה הוא הסיפור של קהילת הזרים הישראלית. סודנים, אריתריאים, פיליפינים, ששמם עולה בדרך כלל לכותרות בנסיבות שנויות במחלוקת או סתם כשמירי רגב מחפשת כותרת. מונגוזה מאפשר הצצה לעולמו דרך שביל עוקף. זוהר יותר, לכאורה. והוא מבקש: תסתכלו עלינו – הזרים, השקופים – ותקשיבו.

     

    מקונגו הוא לא זוכר הרבה. "רק לא מזמן אמא שלי סיפרה לי סיפורים על חיים תחת שלטון טרור. היו ימים שלא היה חשמל ואוכל וישנו מתחת למיטה והיו יריות ברקע. קונגו היא אחת המדינות הכי עשירות בעולם מבחינת משאבים, ולא הגיוני שרוב העם עני מאוד. נורא נוח למערב לסמן את אפריקה כעולם שלישי, שכולם שם חסרי אונים. כך העשירים יכולים להמשיך לגנוב מתחת לרדאר בלי שאף אחד יגיד כלום. אני בטוח שהמון מדינות וראשי ממשלה יודעים מה קורה. אפילו האו"ם יודע. הוא רוצה לעזור, אבל לא עושה שום דבר. שנים. עשרה מיליון איש מתו בקונגו. מי יודע על זה בכלל?"

     

    בישראל נהוג להגיד לילדים שלא אוכלים, שיש ילדים רעבים באפריקה.

     

    "אני מכיר את הביטוי הזה, אבל יש יותר מילדים רעבים באפריקה. יש ילדים חולים באפריקה. יש ילדים שנאנסים באפריקה. יש ילדים שמקבלים נשק בגיל מאוד צעיר באפריקה. יש ילדים שלא יכולים לברוח מאפריקה. יש ילדים שנגזר עליהם למות באפריקה. אני זוכר שלקראת הנחיתה בארץ, הדיילת נתנה לנו בוטנים. אכלתי קצת ואז שמתי את השקית בצד. אמרתי, אני אשמור לדודים שלי, נשלח להם כשנגיע".

     

    כשהגיע עם אמו לישראל, אביו כבר היה כאן. הוא הגיע לארץ שנה לפניהם, במטרה למצוא למשפחתו עתיד טוב יותר. "קונגו היא מדינת מלחמה עד היום, וישראל אמורה להכיר בנו כפליטים. כשהגענו לארץ זו הייתה למעשה הפעם הראשונה שראיתי את אבא. הוא לא היה נוכח בילדותי. במטוס בכיתי נורא. לא הבנתי מה קורה. לא אמרו לי: 'עכשיו נוסעים לישראל'. גם לא הבנתי ממה ברחנו. זה משהו שהוא מאוד מודחק אצלי".

     

    למה דווקא לישראל?

     

    "שאלה טובה. יש לי משפחה בלונדון, בקנדה. ההורים שלי נוצרים פרוטסטנטים, הולכים כל שבת לכנסייה, נורא מאמינים. אולי הם בחרו בישראל בגלל שזו ארץ הקודש. יש פה קהילה יחסית קטנה של קונגו. 300 עד 500 איש בסך הכל".

     

    המשפחה התמקמה בנתניה, אבל מהר מאוד עברה לשכונת התקווה. כשמונגוזה היה בן שש, המציאות המשפחתית הגיעה לנקודת רתיחה. "החינוך באפריקה שונה מאוד מהארץ. הייתה בסביבה שלי אלימות ובאיזשהו שלב ממש פחדתי. יום אחד, כבר היה מאוחר מאוד בלילה, החלטתי שאני רץ עד תחנת המשטרה. התחלתי לרוץ אבל הפעם מתוך בכי. אמרתי להם שאני לא יכול יותר".

     

    מונגוזה הועבר לגור במקום אחר. "עד היום אני מבין עד כמה הבחירה לא להיות במקום שלא עושה לי טוב, לקחת אחריות על החיים שלי, התעצבה בי בגיל נורא צעיר. ברגע הזה התחיל המסע שלי".

     

    המסע היה מפרך. גם במקום החדש הוא הרגיש מבודד. "הייתי נוסע במונית לבית הספר, מתמודד עם גזענות והשפלה וילדים שמכים אותי, וחוזר הביתה בלי שיהיה לי עם מי לדבר. בודדו אותי, הרגשתי כמו טפט על הקיר. הייתי משחק לבד ואז הולך לישון".

     

    השלב הבא במסע היה בפנימייה, שאליה הועבר. "הגעתי לשם נורא מפוחד, מבולבל, ובעיקר מותש מהמעבר ממקום למקום. פיזית הייתי דרוך, כמו איזה פנתר. תמיד, לא משנה לאן הגעתי, ידעתי שזה לא בהכרח היעד הסופי, ועם זאת איכשהו השתלבתי. אבל שם קיבלו אותי נורא יפה, עשו לי פינה עם מלא תמונות וקולאז'ים ושלט ברוך הבא. זאת הייתה קבלת הפנים החמה הראשונה בחיי. הגעתי לשם שבעה ימים לפני יום ההולדת שלי, ובפנימייה הייתה הפעם הראשונה שחגגו לי יום הולדת".

     

    בילדותו בקונגו. "מדינת מלחמה"
    בילדותו בקונגו. "מדינת מלחמה"

     

    בגיל שבע חגגו לך לראשונה יום הולדת?

     

    "כן. בגיל שבע ידעתי בפעם הראשונה בן כמה אני".

     

    ניצוץ של תקווה

     

    דווקא מתוך הביטחון והיציבות שהעניקה לו השהייה בפנימייה, מונגוזה ביקש למתוח את הגבולות. "50 ילדים, כל אחד עם הסיפור שלו והקפריזה שלו, זה לא היה פשוט. הפכתי להיות ילד אלים נורא. הנוחות הוציאה ממני את כל התסכולים שצברתי. זו הייתה הפעם הראשונה שכשקיללו אותי ואמרו לי 'כושי', לא עברתי על זה בשקט. הייתי ילד שנורא קשה להשתלט עליו".

     

    נקודת הרתיחה הגיעה לשיא, כשהיה בן תשע ואירגן לדבריו מרד בפנימייה, וסחף אחריו את כל הילדים. "קיבלתי סיבוב. הפכנו כיסאות. הפכנו שולחנות. שברנו דברים. יצאנו למגרש. צרחנו. זו הייתה חגיגה אחת גדולה, עד שהשכנים התקשרו למנהלת בחמש בבוקר".

     

    מונגוזה בסדרה "מתים לרגע"
    מונגוזה בסדרה "מתים לרגע"

     

    בעקבות התקרית הושעה מהפנימייה וחזר אל משפחתו. בשנים שעברו נולדו לו שני אחים. "הבית השתנה בזמן שלא הייתי. אווירה אחרת, יותר רגועה". כשחזר לפנימייה, הוא הועבר לבית ספר אחר מתוך כוונה להרחיק אותו מגזענות ובריונות, "וישר כשנכנסתי לכיתה ראיתי שאני הילד השחור היחידי שם ובכיתי את החיים שלי. פתאום הרגשתי זר. לא שייך. לא קשור. חשבתי, 'וואט דה פאק?' מה אני עושה פה? אבל הכיתה קיבלה אותי בצורה הכי מדהימה שיכולתי לבקש. המחנכת הייתה עדינה וקשובה. היא הושיבה אותי ליד שני תאומים שהם החברים הכי טובים שלי עד היום".

     

    חונכת מבוגרת (כיום בת 75) בשם אלין הוצמדה לו מטעם הפנימייה, ומונגוזה מתאר אותה בעיניים נוצצות. "מגיע לה המון קרדיט על זה שהיא נלחמה בשבילי, סידרה לי חוגים וראתה בי הרבה מעבר. היא הייתה מאוד מחוברת לחיים שלי. לבית הספר. למשפחה. למה שקורה לי בפנימייה. עד גיל 21 היא הייתה אדם מאוד מרכזי בחיי. בכלל, הרבה אנשים טובים עזרו לי במסע שלי".

    התחנה המרכזית הישנה,  תל־אביב. במובנים רבים, הסיפור של מונגוזה הוא הסיפור של קהילת הזרים בישראל. זוהר יותר, לכאורה
    התחנה המרכזית הישנה, תל־אביב. במובנים רבים, הסיפור של מונגוזה הוא הסיפור של קהילת הזרים בישראל. זוהר יותר, לכאורה

     

    למה, לדעתך, הם עזרו לך?

     

    "הייתי ילד מסקרן. הנוף שלי היה אחר. הצבע שלי היה אחר. הייתי ילד נורא עקשן ושידרתי תמיד שאני יודע מה אני רוצה. הייתה בי אנרגיה כזאת שסחפה אנשים, שגרמה להם לתת לי את הכוח להמשיך במרוץ הזה. כשמישהו הציע עזרה, לא היססתי לקחת. הייתי מוכן לקבל כל אדם שרצה להציל אותי, שפתח בפניי את הלב שלו. שנתן לי תקווה. שהראה לי שיש גם נוף אחר למציאות הקשה שהכרתי".

     

    ישראל, לתפיסתך, היא מדינה גזענית?

     

    "בישראל ילדים בגיל נורא צעיר מכירים את המילה 'כושי'. ילד בכיתה א' שיודע מה זה כושי, רוסי או ערבי מסריח, זה נשמע לך הגיוני?! אלה דברים ששורטים אותך, שגורמים לך לרצות לקפוץ עכשיו מהגג. ספגתי הרבה רוע בתור ילד, וגם הוצאתי מעצמי רוע, אבל זו המציאות שספגתי. מהרגע שאתה בא לגן ורואה שלילד הבלונדיני כולם באים, ואליך אף אחד לא מתקרב, זה כבר יוצר איזושהי גזענות. אתה לא צריך שמישהו יקרא לך 'כושי' כדי להרגיש סוג ב'".

     

    מה חשבת כשמירי רגב אמרה על פליטים סודנים שהם סרטן בגוף שלנו?

     

    "יש המון אנשים רעים בעולם והמון פוליטיקאים והיא פוליטיקאית. היא עושה את מה שהיא צריכה כדי שהבייס שלה יאהב אותה. היא נטו עושה את זה בשביל עצמה, בשביל לשמור על המקום שלה. וזה עצוב. חבל שזו התרבות שלנו".

     

    רגב. מונגוזה: "חבל שזו התרבות שלנו"
    רגב. מונגוזה: "חבל שזו התרבות שלנו"

     

    הייתם מצפים מאדם שמתמודד עם גזענות מגיל חמש, שיפתח עור עבה, שיתחסן, שייאטם, אבל מונגוזה ממקם את חוויות הגזענות הקשות ביותר שאירעו לו דווקא כשהרגיש הכי ישראלי שאפשר. בגיל 16, כשכבר עבר לגימנסיה הרצליה, הוא ביקש להוציא תעודת זהות. הליך סטנדרטי, מתבקש לכל צעיר תושב הארץ. "הייתי בטוח שבגיל 16 אני אקבל תעודת זהות. הרגשתי שלא משנה כמה אבא שלי יגיד לי שאני לא ישראלי ולא משנה כמה המדינה תגיד לי שאני לא ישראלי, אני ישראלי.

     

    "הלכתי למשרדי פנים כאלה של שחורים עם אבא שלי. בזמנו הייתה לנו רק מין אשרת עבודה. אתה עובר במסדרון עם אריתריאים, סודנים וכל מיני חבר'ה. הרגשתי לא קשור. שאלתי את עצמי, מה אני עושה פה? מי אלה האנשים האלה? למה אני צריך להסביר למישהו שאני צריך לקבל תעודת זהות? היו פקידים שמולם התחלתי להרגיש את הגזענות באמת. שם התחלתי להרגיש שלא רוצים אותי פה. שלא משנה כמה תילחם בשביל להרגיש שייך, לא רוצים אותך פה. אמרתי לעצמי, יכול להיות שאבא שלי צודק. החברה הישראלית אף פעם לא תקבל אותי, ואני אף פעם לא אהיה חלק מהלב שלה, לא משנה כמה אתאמץ. הבנתי את התסכול של בני המשפחה שלי, שמרגישים בנידוי חברתי תמידי, בלי יכולת להתקדם לשום מקום. הם תמיד יהיו העובדים הזרים שינקו בתים איפשהו".

     

    רק לפני שנה וחצי, אחרי תהליך מורט עצבים, קיבל מונגוזה תעודת זהות כחולה. העיכוב הזה גם הוביל לקבלת פטור מהשירות הצבאי. כך, מה שהיה אמור להיות סמל של התקבלות בחברה הפך עבורו בסופו של דבר למחווה ריקה מתוכן. "בסוף זה בעיקר הרבה פרוצדורות. גם עכשיו, עם התעודה, אני עדיין נאבק ונלחם על המקום שלי".

     

    הרבה מהרצון לקבל תעודת זהות הוא שהמדינה תכיר בך. שווה בין שווים.

     

    "אני מאוד אוהב את התרבות הישראלית. את האנשים. האנשים פה שינו אותי ונתנו לי המון כלים, כוח והזדמנות. אני מרגיש שלא משנה איפה תשים אותי, לא משנה בכלל, הזהות שלי היא רק בפנים".

     

    מה הדבר הכי ישראלי בך?

     

    "אני לא אעקוף בתור ולא אקלל מישהו שעוקף אותי, קשה לי עם האלימות הזאת, אבל אני כן ארגיש 'עבדאי'. אני כן ארגיש בעל הבית. כל אחד כאן, 'יאללה, פותחים שולחן, בואו'. זה חילחל אליי חופשי".

     

    מרשות ההגירה והאוכלוסין נמסר בתגובה: "שון מונגוזה הגיע לישראל בסוף שנות ה־90 באשרת תייר, בהיותו ילד, ומאז שהו בני המשפחה בישראל ללא אשרה מוסדרת ובניגוד לחוק. ככלל, חוק האזרחות קבע תנאים ברורים אשר על המבקש להתאזרח בישראל לעמוד בהם. במקרה זה, לא הוגשה בקשה כזאת. בשנת 2006 החליטה הממשלה על הסדר חד־פעמי להסדרת מעמדם של ילדי השוהים הבלתי חוקיים בישראל, הוריהם ואחיהם. בהחלטה נקבעו קריטריונים ברורים, ומשפחתו של שון לא עמדה בהם. בשנת 2014 החליט שר הפנים דאז, מתוקף סמכותו, להעניק לבני המשפחה מעמד בישראל מטעמים הומניטריים. כיום שון הוא תושב קבע בישראל".

     

    שחור זה בטרנד

     

    יש משהו סוחף בתפניות החיים של מונגוזה, כמו גם באנרגיה ובכריזמה שלו. האופן שבו הוא מגולל את סיפורו — בדייקנות, בריכוז, בפרטי פרטים – מלמד שזו לו לא הפעם הראשונה. בגיל צעיר מאוד הבין מונגוזה שלמסלול החיים שלו יש גם יתרונות. בגיל 16 הוא ניסה להתקבל ל"כוכב נולד", אז מעוז הישראליות. הוא הגיע לשלבים מתקדמים, כשסיפור חייו ומשפחתו נחשפו בפריים־טיים, אבל הודח רגע לפני נעילת הנבחרת. "הייתי אחד מהחלוצים בזמנו, גימיק נחמד עם אחלה סיפור – החברה הישראלית, המשפחה ואבא, כל הדרמה באודישן אחד. זה היה נורא תמים, אבל בדיעבד זה היה עוד ניסיון לגרום לכך שיאהבו אותי".

     

    יש משהו מנחם בזה שלא עברת, שאפילו הסיפור שלך לא מספיק קשה?

     

    "יש בזה משהו", הוא מחייך. "זה גם מה שלימד אותי שצריך לעבוד קשה בעולם הזה. בסוף באמת היה לי אודישן מזעזע. התבלבלתי. התרגשתי. למדתי שאני צריך יותר מסיפור שמתאר כמה אני מסכן, כי כולם מסכנים ולכל אחד יש את הנקודה שכואבת לו".

     

    בשנים האחרונות מלווה את מונגוזה הבמאי בועז רוזנברג המצלם סרט תיעודי על חייו – דבר שמקרב אותו שוב למשפחתו. "נפגשתי עם המשפחה שלי בשבת האחרונה אחרי הרבה זמן ודיברנו על המון דברים. יש תחושה של התקרבות מחדש".

     

    סרט תיעודי זה דבר מחייב.

     

    "אני חושב שיש לי מה לספר. יש בארץ המון ילדים שעברו את מה שעברתי. הם אנשים מקופחים שלא יכולים להתקדם לשום מקום. אני חושב שכשאני בא עם הסיפור שלי, אני יכול להגיד להם: זה הכל בידיים שלכם. תלוי כמה תשקיעו בזה.

     

    "החלומות שלי לא נגמרים בארץ. אני רוצה לעשות 'המלט' בלונדון. לא כי אני רוצה להיאבק למען השחורים. אלא כי כשאני אעשה 'המלט' בלונדון, אתה לא תראה את הצבע שלי. אתה תראה את שון, באופן נקי, בלי שום דעות קדומות. זה משהו שנשמע נורא נאיבי, מופרך, אבל אני חושב שאני יכול לעשות את זה".

     

    בחרת במקצוע אכזרי בלי קשר לצבע העור שלך. לא מפחיד אותך להיגרר לאותו טייפ־קאסטינג?

     

    "עשיתי המון דברים שהם טייפ־קאסט, אבל עכשיו ב'כדברא' זו פעם ראשונה שקיבלתי דמות מן המניין, על סמך הכישרון שלי נטו, בתוך סדרת ילדים, שהם דור העתיד. אני נותן לעצמי שלוש שנים כדי לצאת מהטייפ־קאסט שלי, אבל אני יכול גם להשתמש בו. עכשיו יש אפליה מתקנת, שגם זה גזענות סמויה. עכשיו שחור זה בטרנד. אבל אני לא טרנד, אני באמת מתכוון להישאר".

     

    את הטרנד הזה הוא מנצל לא רע בדוגמנות, משלים הכנסה כפנים יפות. "זה כסף טוב, אבל זו בעיקר הכנסה צדדית. אני לא אוהב את התעשייה הזאת. אז אתה נראה טוב, אוקיי. לאן זה מתקדם? לשום מקום. אם אקבל קמפיין ביום מן הימים זה יהיה כי אנשים יכירו אותי, ולא כי אני הדוגמן השחור של ווטאבר".

     

    כמו רומיאו ויוליה

     

    גם בכל הקשור לרומנטיקה, צבע העור שלו שיחק תפקיד מהותי. בת הזוג הראשונה שלו, בגיל 16, הייתה לבנה. "היא הייתה בת הזוג היחידה שהמשפחה שלה קיבלה אותי באמת באופן מדהים".

     

    ואחריה?

     

    "היה קשה. היו המון מלחמות, מאבקים להסתיר את היחסים. רומיאו ויוליה קלאסי. הייתה לי בת זוג שאבא שלה רק שמע שהבת שלו מסתובבת עם בחור שחור והתחיל לקלל אותה: מה את מסתובבת עם הקופים האלה? היו חודשים של ייסורים. המאבק להישאר ביחד חיבר אותנו, לא היה לנו פנאי בכלל סתם לאהוב".

     

    עכשיו הוא שוב בזוגיות, נינוח ומאושר אחרי תקופת רווקות ארוכה. "מאז שקים קרדשיאן התחתנה עם קניה ווסט, יוצא לי לקבל יותר פידבקים מבחורות".

     

    כלומר?

     

    "זה נהיה מגניב לצאת עם שחור".

     

    ואתה מנצל את זה?

     

    "תגדיר מנצל", הוא מחייך.

     

    תגדיר אתה. אני מניח שאתה יודע מתי בנות מסתכלות עליך.

     

    "כן. אז אני מנצל את זה שאני שחור ואני מציג לה את שון. שחור זו עדיין הפנטזיה הנשית", הוא צוחק, "אבל הכל תלוי באיך אתה מציג את עצמך. אני מציג את עצמי נטו, בתור בן אדם. חשוב לי לנהל את השיחה הבסיסית הזאת. כאילו מה? אני אקבל כל בחורה שחושבת ששחור זה מגניב? לא. גם לי יש סטנדרטים".

     


    פרסום ראשון: 25.10.17 , 01:39