דג פטיש

פתחתי טלוויזיה לא מזמן/ שם ראיתי גיבורי ילדות מוכרים את נשמתם/ ראיתי אלוהים שאין לו אלוהים/ ואנשים שונים שונאים את מי שלא חושב כמותם/ ראיתי את הקפטן מנווט אל הקרחון/ פרסומות עם ילדים רק בצבע הנכון/ ראיתי חליפות שמתחלפות ומשקרות ומתחנפות/ מאשימות זו את זו בסירחון/ ראיתי איך הכסף מצמיא עולם בהרס עצמי/ בכל ערוץ, בכל שעה, כמעט כל ערב סתמי/ פתאום הרגשתי עודף בחוסר אונים"

לפני כשנה אביב גפן טען (ציטוט חופשי) שאין בארץ זמרי מחאה. אחר, כשנשאל אם הוא עצמו כזה, הוא הזכיר את שירו "עורי עור", שלו אהבתי להאזין בנעוריי בעודי סופר שערות חדשות בחזה וחושב: "סוף־סוף אמן שאומר הכל בפרצוף". עם זאת, היום במבט לאחור, מעבר למרדנות הערטילאית של גיל 16, אני כבר לא משוכנע שהיה לגפן באמת מושג על המציאות של האזרחים קשי היום במדינה; האנשים שאין סיכוי ששלום חנוך ילמד אותם גיטרה, או שבכלל ילמדו גיטרה, או שאפילו ירכשו אחת. על זה, רון כחלילי הגיב לו: "מחאה היא לא לשיר על 'שלום גלובלי' או לבקר בחריפות את 'המצב' כשאתה עצמך בעמדה פריווילגית..." וזה מוביל אותי לדבר שעליו רציתי לדבר.

אולי זה יישמע כמו חילול קודש, אך אפילו יוצרים בינלאומיים דוגמת לנון, מארלי וג'קסון, שביצירותיהם אכן טרחו להגיד משהו על העולם, לדעתי תמיד עשו זאת בצורה מאוד כללית. כי אמירה גלובלית על פיוס ואחווה, שלא מאשימה אף אחד ולא מחטטת באמת בפצעים, אינה מחאה אלא יותר מרד־לייט כזה, שכמו נגזר מספרי עצות לחיים טובים. אבל אם שירת מחאה רוצה להכין חביתה, היא צריכה לשבור כמה ביצים. ובמובן הזה, לא נעים לומר, אביב גפן צדק: יחסית למדינה עם צרות מפה ועד טראמפ, התקיימה כאן מעט מאוד שירת מחאה.

אזי פנתה נפשי אל "דברי הדוגרי" — הראפ האמריקאי. החל בהיפ־הופ חברתי, דרך הגנגסטה־ראפ וכלה בראפ לבן, פוליטי ואגרסיבי דוגמת אמינם או הביסטי בויז. הכל עניין של טעם, אבל בעיניי לשיר: "רפאו את העולם", "דמיינו שאין מדינות" או "עורי עור מולדת אהובה", לא באמת מעורר מחאה (גם אם מדובר בשירים מצוינים), וכשמחאה לא מתעוררת, לא מתעורר השינוי ולא נרפא שום עולם. לכן מאז אני מעדיף את הזמרים שמעדיפים לקרוא לילד בשמו ולא מפחדים לבעוט בכל הדליים. ואת זה לדעתי לא עשה אף אחד במדינה שלנו כמעט מעולם. עד שהגיע טונה.

xxx

"במגרש של הגדולים אף ילד לא דוחף/ בקומה ה־50 לא שומעים את המרתף/ עסקים נדל"ן, פוליטיקה, בופֶה/ שואף בכיף כל מה שמנפח ת'חזה/ וויסקי וסיגר/ כי בוס תמיד הוא בוס/ עם כוח השפעה/ אבל הוא לא יזיז פה כוס/ לא חושב על החברה,/ לא מוטרד מהסביבה/ תראה אותך, בריון עם עניבה"

לזמר ממוצע יכול להיות שיר מחאה אחד בקריירה שלמה — לטונה יש שבעה רק באלבום הראשון. אולי יהיה קצת לא הוגן להשמיט כאן את הדג נחש, שב"ק ס', סאבלימינל והצל, התקווה 6 ועוד כאלה שעשו את זה לפניו, אבל מוזיקה אינה מרתון. ראפ ישראלי בשפת הקודש דורש אבולוציה מילולית שבעיניי רק עכשיו מגיעה לשיאיה הראויים עם נצ'י נצ', פלד ותאמר נפאר. כי מראפר אמיתי נדרש להיות אמן אמת ולא סתם זמר מגניב. יעני טופאק ולא וויל סמית. על ראפר מחאה להיות מחויב לה בשיריו, בהתנהגותו, באישיותו, בלבושו ובמוכנותו המלאה להיות תמיד הקאובוי שעומד בין הפשע החברתי לבין החברה ולהצביע בנחישות על העוולות בזמן שכולם מביטים הצידה. זה לא רק עניין של כישרון, זה עניין של ביצים.

xxx

ארבעה ימים לפני שהתחתנתי פיניתי ערב יקר מפז והלכתי לראות את טונה בהאנגר 11. הבית שלי עמד על גלגלים ונראה כמו מוזיאון לעניבות והינומות, אבל לא יכולתי לפספס אותו עולה על הבמה כאמן עצמאי. זה היה כמו יום ההולדת של פאף דאדי. מוקף בצוות המסור והכישרוני שלו הוא עלה לבמה בחליפת חלל וקסדה והבחורה שמזגה לי בירה פלטה: "איזה גבר". סובבתי את הראש והבטתי במפלצת הכישרון הזה שעמד תחילה בשפת גוף קצת מתנצלת, כאילו היה חנן יובל. לקח לו ארבעה שירים ותמיכה של כמה חברים טובים כדי להשתחרר, אבל כשהוא השתחרר... וואי־וואי־וואי. רבע שעה לתוך המופע, וכל הקהל "הוריד כפיים" (droped palms) ביחד כמו במצעד קומוניסטי לכבוד המנהיג העליון. חצי שעה אחר כך כל הקהל שאג ביחד: "הון! שלטון! עולם תחתון!" ואחרי שעה אמרתי לחבר שלי שלומי: "עשר שנים מהיום והבן אדם מנהל את המוזיקה הישראלית". את מה שהטונה גרם לקהל לעשות בסוף המופע אשמור לסוף הטור הזה.

אגב, אין מדובר כאן באמן אזוטרי ומחתרתי. מדובר לגמרי באמן מיינסטרים מצליח ועדכני. ואם שואלים אותי, חשיבותה של שירת מחאה הינה דווקא במקומות שבהם היא פופולרית. היה זה ארתור מילר שאמר שכשהפה פעור מהנאה, יותר קל לזרוק לו פנימה את הגלולה המרה. וזה הטריק, רבותיי. כי כל מה שטונה אומר בשירים שלו אומרים גם בעיתונות, בחדשות ובאקדמיה, אבל "העם", "האנשים ברחוב", "המצביעים" או איך שתרצו לקרוא להם — מעדיפים שהמסר יחלחל במקום שיוטח בפרצופם. הרי את כולנו יש לפתות אל המחאה שבתוכנו. לכן ראפ הוא כמו פנס בליבם של בני האדם, הבא לשפוך אור על זוויות המציאות החשוכות שכולם מפספסים.

xxx

חבר מוזיקאי סיפר לי פעם שאת האלבום האחרון שלו הוא יצר במשך שנתיים־שלוש, אבל את הראשון הוא כתב כל החיים. אני מבין את זה. אמנות אמיתית נכתבת מתוך נחיתות, מתוך כאב, מתוך בדידות ועצב של אנשים במאבק. לכן לעיתים קרובות "הצלחה" מטשטשת את כל אלה ובמקומם מזמנת ליוצר מצוקות חדשות שלקהל קשה להזדהות איתן: התמודדות עם ציפיות, הערצה, אגורפוביה ותופעות הלוואי של הרבה כסף. מקומות רגשיים שבאלבומו השני, טונה התחיל לדעתי לגרד אותם קצת יותר מדי. כך שאם באלבום הראשון היו שבעה שירי מחאה, באלבום השני יש רק ארבעה. ואל תטעו: קשה מאוד לשמור על אמירה חזקה ומחדשת, והצלחה היא טראומה קשה ומטלטלת, אבל דווקא כאן נמדד אמן אמיתי. ובכל זאת — שיר אחד חשוב מציל את כל האמירה החברתית באלבום השני (ששיריו מצוינים, אבל לא על זה הטור). השיר "י"א 2" המבקר בבוטות את מערכת החינוך ומתאר בצורה הכי מדויקת את התחושה שמרגיש/ה נער/ה במטחנת הבשר של הפינק פלויד במדינת ישראל:

"כשהדלת נטרקת והכיתה משתתקת/ למדנו איך לנתק את המחשבות/ ככה שבשקט־בשקט נוצרה צלקת, צלקת/ שלרפא אותה לקחו שנים רבות/ יצאתי לחיים ברגליים יחפות/ אני שורף שנים יפות בתוך כיתות שקופות/ אני זוכר את הימים/ אני זוכר המון תקופות טובות/ ובעיקר איך למדנו לכבות/ בובות־בובות".

בסוף ההופעה בהאנגר, טונה שר את "י"א 2" וביקש מכל המעריצים להרים ידיים באוויר בצורת מספריים ולגזור את החוטים שקושרים אותם ומונעים מהם לחלום חלומות. כולנו הרמנו ידיים וגזרנו חוטים בלתי נראים שמדריכים מיואשים, מנהלים כוחניים ומורות תשושות כרכו לנו סביב פרקי הידיים, ובעבותותיהם אנו אזוקים מהרגע שנחתנו בכיתה א' ועד סוף החיים.

"שעות על גבי שעות נפלתי שמה בין הכיסאות/ מאמין לכל נכשל, אומר "אמן" לתוצאות/ לקחתי אחריות על השגיאות/ היום מפנה בחזרה ת׳אצבעות/ על החומר שיריתם במטח/ המקצועות שלא שונו מהפלמ"ח/ הכסת"ח על גבי כסת"ח/ כך למדנו בעיקר איך לצבור חובות/ להסתדר על המדף ולקוות/ בובות־בובות".

xxx

שירת מחאה היא מנגנון מהותי בתרבותה של מדינה דמוקרטית, והיא פועלת בשירות אזרחיה לשימור הדמוקרטיה עצמה. אני תקווה שבהשראתה יצוצו במיינסטרים עוד זמרים שלא רק רוצים להיות מפורסמים, אלא שואפים גם לשנות תודעה ומציאות. ואני מאחל לו, לאיתי זבולון, שישמור על צו ליבו ומצפונו למען האמת המסריחה שבקופסת השימורים שאנו חיים בה. אמת שרק מחכה לאיזה טונה שיוציא אותה לאור.