תראו אותה

'דברים טובים' נפתחת בשיר שובר לב של ג'ון לנון, Mother, ששופך את כאב הנטישה שלו: Mother, you had me but I never had you, I wanted you, you didn't want me. אותו לנון שחתום על האמירה "נשים הן הניגר של העולם". סם פוקס (פמלה אדלון האדירה שיצרה ומפיקה את הסדרה וגם ביימה את כל העונה השנייה), גרושה המגדלת בגפה את שלוש בנותיה, בהחלט יכולה להזדהות עם האמירה של לנון - היא משועבדת לבנותיה, מפרנסת, מנקה, מחנכת ושואבת כמו אוטו־זבל מושמץ את כל השיט שלהן בזמן שאבא שלהן עושה השד יודע מה. אבל היחס שלה אל השיר הוא יותר כמו אל כתב אישום פוטנציאלי שיגישו נגדה הפרחחות אם רק תעז להרים ידיים. היא ממש לא רוצה לנטוש אותן, היא רק רוצה שיראו אותה.

קשוחה כמו זאבה, קולית כמו וולף ב'ספרות זולה', כנה עד אימה, וולגרית ומותשת בתוך שריון שכדי להשיל אותו נדרש כירורג, סם היא הדמות הראויה ביותר לתשואות שלכם על המסך כרגע. היא מתרחקת מבולשיט כמו ממחלה נגיפית. עם גברים, עם אמה ההולכת ומיטרללת, בעבודתה כשחקנית מדשדשת, עם החברים שלה, מול הבנות שלה, (דיוק הקטנה, פרנקי ומקס המתבגרות) היא לא מייפה כלום, לא טורחת לתמרן אף אחד במניפולציות רגשניות - היא פשוט עייפה מדי בשביל כל זה, מגדלת שלישייה ויודעת שאין לה על מי להישען. היא משק רגשי כמעט אוטרקי והפרצוף שלה מספר את הסיפור. העונה וחצי שחלפה מאז עליית הסדרה רק צריכה להוסיף את הפרטים. הפרצוף שלה הוא מפה.

העידן הנוכחי בטלוויזיה זימן כמה אמהות שהיו גורמות לפרויד למולל את זקנו באקסטזה. מסרסיי שכל כך רוצה להגן על ילדיה עד שהם צונחים מתים כמו זבובים, דרך סלינה מאיירס מ'ויפ' שהייתה מוכרת את בתה לבוקו חראם/דונלד טראמפ תמורת עוד יום בבית הלבן ועד לוסיל בלות' מ'משפחה בהפרעה' שמשפילה את בניה באותה דבקות שבה היא שותה מרטיני כל היום. לפעמים זה מרגיש כאילו הכותבים - וגם כמה כותבות, בואו נזכור מי יצר את ננסי בוטווין - נהנים לסגור חשבון עם האמהות שלהם ומשאירים על הדף מעט מאוד חמלה.

אדלון, בעצמה אם יחידנית לשלוש בנות, מצליחה, כבר בסדרה הראשונה שלה, להציג הורות באופן אמין, אמפתי, חכם וחף מרגשנות סכרינית. במשך כל הפרקים בעונה השנייה והמצוינת סם צוברת טינה ותסכול על אנוכיותן של בנותיה כפויות הטובה כמו ענן גשם הולך ותופח עד שבפרק 6 (שבת ב־yes) מגיעה הסופה המושלמת.

הפרק המפעים הזה מציג את סם עושה את מה שצריך כדי לפרנס. בהצטיינות. כאן בצילומים מייגעים לפרסומת, מספקת ת'סחורה כמו המקצוענית שהיא. שם מעניקה לתלמידים שלה אהבה קשוחה וכמה מהתובנות הכי מדויקות ונהדרות על משחק שבהן תיתקלו אי פעם. בביתה שלה, בנותיה מזפזפות בזלזול את פרצופה מהמסך לטובת מופע הדראג של רו פול. לסם נשבר מחוסר ההערכה המוחלט כלפיה. חברתה טרסה זורקת שהן יעריכו אותה אחרי מותה וסם מתפוצצת. אני רוצה שיעריכו אותי עכשיו, כשאני בחיים, היא יורה ודורשת מבנותיה ההמומות שיספידו אותה. היא רוצה הלוויה, כאן ועכשיו.

את הפרק כתב לואי סי־קיי, שותפה ליצירה, אחד שאוהב לתקוע בנו מסרגות כדי שנתעכב על הדברים שאנחנו רואים כמובן מאליו ומעריכים רק כשהם אינם. השיחה הסוערת שמתפתחת חושפת כמה מהאמיתות הכי חשובות וכואבות בקשר להורות: הציפייה שהורים יתלהבו מכל הישג של ילדיהם, מנושלים מהזכות שיתלהבו מהם בחזרה (אנחנו ילדים, זו העבודה שלך להתלהב מאיתנו, מטיחה בה פרנקי), הרצון העז והמושתק לקבל הכרה כבן אדם שלם, אולי אפילו מוכשר, ולא רק כהורה; האכזריות שבה בני משפחה מסוגלים לנהוג זה בזה, חוסר המודעות המשווע של ילדים באשר לאנוכיותם.

בהמשך הפרק מקס ופרנקי מספקות הסברים שיכולים להיראות מעט כנים ורפלקסיביים מדי עבור טינאייג'רס, אבל זה נראה אמין כי ככה זה עם דמויות מושקעות. הרגעים גלויי הלב האלה מובילים לקתרזיס רגשי עצום, הדמעות נושרות מתוך הענן שהתבקע, על המסך ובסלון.

הפרק הזה, כמו 'דברים טובים' כולה, מציע אמירה על המורכבות של בני אדם ובני משפחה. בלי ללחוץ. בלי סימן קריאה. כמו הדמות של סם, כמו אדלון עצמה כנראה, הוא פיוטי ומפוכח, אבל לא ציני. נרגן אבל לא מתקרבן. 'החיים עצמם', תאכלו אבק.

חוק וסדר - פשע אמיתי: האחים מנדז

חששנו שהמפעל הסופר־פורה של דיק וולף יספק מוצר חסר נשמה והשראה בניסיון נואש לחקות את 'אמריקה נגד או־ג'יי סימפסון' שבו אידי פאלקו תהיה קרן אור בודדה מול כתיבה, צילום, בימוי ומשחק חיוורים עם פלאשבקים מביכים בשחור־לבן (משודר ב־HOT). צדקנו.

מדינת הגמדים

בתחילת פרק הבכורה נראה נתניהו מוטרד מהאיום שמגלם תאגיד השידור הציבורי החדש ומזמן את הפיקסר שלו, דוד ביטן. לפי התוכנית הראשונה של סדרת הסאטירה החדשה בתאגיד, לנתניהו יש דאגה אחת פחות. הדבר היחיד שמצחיק ב'מדינת הגמדים' זה השיניים הגרוטסקיות של בובת נפתלי בנט.

?What Would Diplo Do

אין שום דבר מיוחד או פורץ דרך בסדרה של VICE על די־ג'יי/מפיק/קשקשן־העל דיפלו. רק פאן לא מזיק, בדיחות על אנשים שלוחצים על כפתורים וחושבים שהם אלוהים ועוד הזדמנות לג'יימס ואן דר ביק להראות שהוא מצוין בתפקידים האלה וכנראה שרק בהם. אבל אולי דרכה תגלו את ערוץ וייסלנד של פרטנר tv שבהחלט שווה שיטוט.