מכתוב
כשהילד של אוולין וטוהר חיימוביץ' היה בן חצי שנה הגיעה הבשורה המרה: לני לקה במחלה גנטית קשה ולא יגיע לגיל שנתיים. הזוג מ'המירוץ למיליון' בחר להנות עם הילד כל עוד אפשר, לטוס לתאילנד מיד לאחר השבעה ולא להדחיק את מותו, כולל תמונות בחדר בתם הקטנה. עכשיו הם מספרים: כך ניצלנו מהתרסקות למרות הטרגדיה
במבט ראשון הם נראים כמו הזוגות האלה שרואים בסרטים אמריקאיים - או בכל עונה של 'המירוץ למיליון' - ובטח למלהקים יש עבורם שם קוד קבוע, "המוצלחים": יפים, צעירים, חמודים, שאפתניים, אבל גם מוסריים, חברותיים, חכמים, ומה זה אוהבים. קבלו את אוולין וטוהר חיימוביץ': גברים יידלקו עליה, נשים יימסו ממנו, מוסד הזוגיות עצמו יודה בהתרגשות על הפרסומת המפרגנת בזמנים כל כך קשים. אבל הפנטזיה מתקפלת מהר לטובת סיפור קשה, מורכב, שאתה נע מולו בין מועקה להשתאות.
זה מתחיל בבחורה יפה שבאה לפני שמונה שנים לברמן בגג של מלון תל־אביבי ומפילה את הבעלים מהרגליים. "ראיתי אותה ואמרתי, 'וואו', הבחורה הכי יפה שראיתי בחיי נכנסה לעבוד אצלי בעסק", נזכר טוהר, "לקח לי חודש לדבר איתה. היא פארטי גירל, תמיד מוקפת חברות טובות, תמיד הכוכבת של הערב. אחרי שיצאנו פעמיים היה ברור שזה הולך לכיוון רציני. היא עברה לגור אצלי אחרי שבועיים".
אוולין: "ישר אמרתי לאמא שלי, 'זהו, הכרתי את הבחור'".
אוולין בת 32, מלאת צ'ארם ועובדת במע"מ. עלתה לארץ בגיל חמש מקזחסטן לבת־ים ומשם לראשון־לציון. "מבחינת הילדים הייתי רוסייה, אבל זו שנת 91', היו המון רוסים בבת־ים. בל"ג בעומר לא רצו שאני אביא בשר כי אולי זה חזיר אבל שום טראומה רצינית מעבר לזה". שירתה כמש"קית חינוך, עבדה כמנהלת משמרת במסעדה, טיילה בעולם ופגשה את הנסיך על הסוס.
טוהר בן 35, גדל בראשון־לציון, שיחק כדורסל מגיל שש, עבר בכל הנבחרות הלאומיות הצעירות, טעם קריירה מקצוענית במכבי ראשון לציון וגבעת שמואל עד שפציעה שלחה אותו ללמוד ולעשות ביזנס בחיי הלילה ובנדל"ן, "ברים, מסעדות, אירועים, כסף, כיף, עניין, בחורות".
אוולין: "עשינו חתונה ענקית, 700 איש, מאוד מטורף. אמרתי, 'אני רוצה על כל שולחן בקבוק גריי גוס, לא מעניין אותי'. והיו 70 שולחנות, כשנגמרו המים שתו גריי גוס, עד חמש בבוקר".
טוהר: "אנחנו הזוג היחיד שחזר בטרמפים מהחתונה של עצמו. הנהג היה גמור, כולם איבדו את זה, עמדנו על הכביש המהיר מחוץ לאולם והד־ג'יי אסף אותנו. היו לנו חיים ורודים, הכי מפנקים שיש, היא אפילו נכנסה להיריון די מהר".
אוולין: "היה היריון מהמם ולידה מהממת, ילדתי את לני בשלוש־ארבע שעות באיכילוב. הוא חייך והתהפך אבל הכל היה גם קצת מאוחר או מוזר, לא מאה אחוז".
וכמו שיודע כל זוג שהופך להורים, חרדות הן חלק מהעניין. מחסירים פעימות, נלחצים ומלחיצים, נבהלים, מתייעצים, לוקחים נשימה ובסוף הרוב מסתדר. "'אמרו לי, 'את אוכלת סרטים וסתם בחרדות, תפסיקי'", נזכרת אוולין.
* * *
"אבל אז כשהוא היה בן ארבעה חודשים נסענו לאילת, והוא התחיל להקיא. חזרנו, והוא המשיך להקיא כמה פעמים ביום. הלכתי לרופא והוא וטוהר הסתלבטו עליי יחד שאני אוכלת כאפות, כי גברים אוהבים להסתלבט. בפעם השנייה עשו בדיקה נוירולוגית, הראש שלו היה שמוט. הרופא אמר, 'את חייבת לנסוע עכשיו למיון'. ואז כמובן נכנסתי לגוגל - מה שאסור לעשות - ורשמתי את מה שכתוב בהפניה: Head Lag. בתוצאות היה רשום אוטיזם, אמרתי, 'יא ווארדי'".
טוהר: "זו הייתה הנסיעה הכי ארוכה בחיי - מפה לאיכילוב, ארבע דקות, והרגיש כמו חודשיים".
אוולין: "היינו במיון עד ארבע לפנות בוקר לבדיקות. מנהל המיון יצא אלינו ואמר, 'יש לנו בעיה, אנחנו לא יודעים מה היא'. התחלנו עוד ועוד בדיקות. ככה שלושה שבועות, הוא המשיך להקיא וזה הולך ונהיה יותר גרוע. אחרי ה־ MRI נכנסו שני רופאים מהמחלקה הנוירולוגית ואמרו, 'זיהינו משהו לא תקין בחומר הלבן של המוח'. ואני עוד מנסה להגיד, 'לא, אני אומרת לך, הוא מקיא, אולי זה האוכל'. תלושה מהסיטואציה".
חוסר ודאות מחריד.
"כל המחלות של החומר הלבן הן מחלות מאוד־מאוד קשות אבל אף אחד לא היה מוכן להגיד, 'זאת המחלה'. חיכו לפרופסורית שתחזור מחו"ל, וכשהיא חזרה הגענו למשרד שלה והיא אמרה לנו, 'בטח כבר הבנתם שיש לילד שלכם מחלה מאוד־מאוד קשה. אנחנו רוצים לעשות עוד בדיקות אבל יש פה מחלה גנטית, מחלה פרוגרסיבית שמביאה למוות'. יצאנו מהחדר והתחלנו לבכות בטירוף. זה היה הרגע הראשון והאחרון שממש התפרקנו".
מתי נאמר לכם איזו מחלה יש לו?
טוהר: "שלחו את ה־MRI מוח שלו לפרופסורית בהולנד, קראו לנו לשיחה ואז באמת אמרו לנו שזו מחלת אלכסנדר ושזה סופני ואין מה לעשות".
אוולין: "זו מחלה נורא נדירה. יש תיעוד של איזה 500 מקרים בכל העולם. מחלה ניוונית של המוח שמפריש חומר שהורס את התאים ובעצם המוח הולך ומצטמצם. תוחלת החיים של החולה היא עד שנתיים. לני היה בן חצי שנה. התסמינים הם הקאות, פרכוסים, נסיגה כללית - אם הילד חייך, הוא יפסיק לחייך, אם זחל, הוא יפסיק לזחול, ניוון של כל המערכות. עוד לא היו לו פרכוסים אז כל הזמן אמרתי, 'אולי זה לא זה'. כמה שבועות אחרי זה הגיעו פרכוסים".
מה חשבתם?
אוולין: "אין מה לחשוב, זה לא משהו שאתה יכול להכיל. הגוף שלי הגיב רע, יצאו לי פריחות מטורפות, כאבים. חזרנו הביתה עם המשפחות והחברים, כולם ישבו פה על הרצפה, אבל. התחושה הייתה שאנחנו יושבים שבעה. אבא שלי אמר, 'את צריכה לחזור לעבודה אחרת תיכנסי לדיכאונות'. אתה מבין ששברת את הלב גם להורים שלך. ואז אחרי כמה שעות טוהר הסתכל על כל מה שקורה פה ואמר, 'לא מתאים, לכו הביתה'".
טוהר: "ילד ראשון שלנו, נכד ראשון של שני הצדדים. הייתה ציפייה מאוד גדולה לנכד מושלם, חיים מושלמים, ופתאום כולם מתנפצים לרסיסים. ההורים שלנו באבל כפול - על הילדים שלהם ועל הנכד שלהם, הם לקחו את זה הרבה יותר קשה מאיתנו. אמרתי לכולם שאנחנו לא מתכוונים לחיות באבל. שהילד יסבול כמה שפחות ואנחנו נהנה ממנו כמה שיותר. היה חשוב שהסביבה תעטוף אותנו בשמחה ובכיף ובאהבה. זו הייתה ההחלטה הכי חשובה שעשינו כי זה הפך את כל התהליך הזה למשהו הרבה יותר גדול מאיתנו ושמח. עשינו איתו המון דברים, חווינו איתו המון רגעים טובים".
איך הסביבה הגיבה לגישה הזו, להחלטה הזו?
אוולין: "הייתי איתו בבית כל התקופה, לקחתי חל"ת של שנה. כולם אמרו לי לחזור לעבוד, אפילו הרופאים בבית החולים, ו'חשבת כבר על עוד ילד? נכנסת להיריון?' אבל ידעתי שאני חייבת לעבור את התקופה הזאת כשבסופה אני אומרת לעצמי, 'הייתי הכי טובה, אין בי חרטה, השקעתי כל מה שיכולתי'. הילד היה זקוק לטיפול הכי מסור שיש ואני התכוונתי לעשות את זה, זה מה שעשה לי הכי טוב. מה, לשים אותו באיזשהו מוסד?"
טוהר: "זה מה שהמליצו לנו לעשות".
באמת?
אוולין: "כל הזמן אמרו לי שיש בוולפסון את הנוירולוגית הכי תותחית בארץ אבל 'היא לא הבן אדם הכי רגיש'. כשהוא היה בן שנה וקצת אמרתי, 'בואו נעשה עוד ייעוץ'. נשאל שאלות כמו האם קנאביס בטיפות יכול להקל את הסבל שלו. הגענו אליה עם לני, עשו לו המון בדיקות ואז היא נכנסה. היא לא הסתכלה עליו לאורך כל הפגישה. סיפרתי לה שיש ללני פיזיותרפיסטית והיא אמרה, 'אם היא הייתה מקצועית היא הייתה אומרת לך שאת זורקת את הכסף שלך לפח'. ואז אחת הרופאות עשתה לה עם היד, 'תרגיעי'. היא ענתה, 'לא! היא צריכה לשמוע את האמת!' ואז היא נגעה ללני עם האצבע במצח כזה, ואמרה, 'טוב, אין תגובה - צמח'. פעם ראשונה ששמעתי את המילה הזאת. היינו בשוק. היא אמרה, 'את צריכה להתחיל להיפרד ממנו, לשים אותו במוסד ולחזור לחיים שלך'".
טוהר: "הייתי ממש קרוב להפוך עליה שולחן. יכולתי לחנוק אותה. אנחנו מטפלים בילד 24/7, נפגשים עם פרופסורים, מדענים, כבר לא מחפשים פתרון, רק להקל את הסבל, והיא באה באטימות מוחלטת, נוראית. מי שם אותך להגיד לי לשים את הילד שלי במוסד? להיפרד ממנו?! מי את בכלל?! אמרתי לאוולין, 'קומי לפני שאני מתפוצץ עליה', נהייתי חולה מזה, שכבתי במיטה ארבעה ימים".
אוולין: "היא הגעילה אותי ורציתי להקיא עליה. זה היה דבר מאוד לא רגיש. לפעמים הייתי מצלמת את לני מסורק בצורה מצחיקה ושולחת לחברות. הן היו אומרות, 'מה, את רצינית? מה את עושה לו?' אותי זה הצחיק, אותן לא. רק אחרי שהוא נפטר והתחלתי לראות סרטונים ותמונות שלו הבנתי מה אנשים אחרים ראו".
אוולין נשארה בבית בזמן שטוהר עבד כדי לממן את הטיפולים והתקופות היקרות. בסיטואציה כזו זוגות יכולים להישחק, להתרחק, להתפרק, ללכת לאיבוד. הזוג חיימוביץ' נאחז זה בזה ויצא לבלות.
"זו הייתה תקופה שיצאנו ונסענו", נזכרת אוולין בתקופה ההיא. "הבנו שאחרת נשתגע. ברור שהיה יותר קל להגיד, 'אני לא עוזבת את לני בשום מצב'. נתנו למעגל שלנו לתמוך בנו, כל הזמן היו פה אנשים".
ולני מידרדר.
"כל יום. אלף סוגי תרופות נגד הפרכוסים והמינונים עולים והוא מתחיל להיות מאוד עייף ולישון כל היום. הוא הפסיק ליצור קשר עין, לחייך ולצחוק. הרגשנו שזה מתקרב. כל הזמן ביקשתי מאלוהים שהוא לא יסבול, ושבסוף יהיה איתנו".
הלכתם לרבנים?
"ברור. טוהר היה אצל רב שאמר לו, 'תעשה ככה וככה, אשתך שתלך למקווה ותשמור שבת והילד ילך'. אני הלכתי לרב אחר, הביא לי קמע ואמר, 'שימי לו מתחת למיטה, את תראי איך הילד הזה עוד ילך אצלי בחדר'. שמתי. לא האמנתי, ידעתי שזה חארטה".
טוהר: "ואז היה התקף מאוד חזק. נסענו להתאשפז כשהוא ממש הפסיק לנשום".
אוולין: "הגענו לטיפול נמרץ, התחילו לעשות לו הנשמה ואז עצרנו את זה. קיבלנו החלטה מוקדמת לא לעשות שום דבר מאריך חיים או פולשני. אמרנו שאנחנו לא רוצים החייאה. הרופא אמר, 'אני רק רוצה שתביני את המשמעות, יכול להיות שהוא לא יצליח לעבור את השעות הקרובות'. הוא שאל אותי הרבה פעמים, 'את בטוחה?' וזה מאוד קשה לענות לו, 'כן' בכל פעם".
טוהר: "אבל אז פתאום הוא התייצב".
אוולין: "לבד. הוא היה מורדם ואמרו לנו, 'זה יכול להיות ככה גם חודש, תחזרו הביתה להביא את כל הציוד שצריך'".
טוהר: "זה היה בשבת, אתה מרגיש שאלה השעות האחרונות. תבין, מבחינתנו זה היה ממש בסדר לטפל בו כל החיים כשהוא ככה".
אמרו לכם שזה הסוף?
אוולין: "הבנו לבד. ביקשנו מהרופאים שייצאו ויתנו לנו קצת זמן. ופשוט נפרדנו ממנו. היה לנו חשוב לעשות את זה לבד".
טוהר: "היו לנו איזה שעתיים־שלוש של פרידה, אוולין, לני ואני. דיברנו, בכינו, צחקנו, סיפרנו סיפורים. פרידה תלושה ומטורפת, אתה רואה את הילד שלך נושם נשימות אחרונות וזה באמת לשחרר ולתת לדבר הזה להיגמר. היינו איתו עד הנשימה האחרונה, נפרדנו הכי שלמים שיש".
* * *
אנחנו יושבים בדירת הגג שלהם בתל־אביב. על המקרר מגנטים מחתונות ושמחות ותמונות משפחתיות מלאות אהבה עם לני. הם לא נראים כמו זוג בפוסט־טראומה אלא כמו שני צעירים מלאי חיים ששומרים עצב במגירה פרטית ולא מתביישים לפתוח אותה ולדבר על מה שיש בפנים. לאורך השיחה הם לא מזילים דמעה, האווירה לא קודרת, אבל הם גם לא מדחיקים או מנותקים. גם כשהם מספרים על הרגעים הכי קשים, הם מקבלים את מה שקרה, שלמים עם גורלם ועם הדרך שפעלו בה, לא נותנים לטרגדיה לגרור אותם לשום תהום. ההתמודדות שלהם מרשימה, הבחירה שלהם לגרש את הייאוש כמעט בלתי נתפסת. בסלון מבצבצים שני רמזים לתפיסת החיים שאיפשרה את כל זה. ליד הטלוויזיה יש מעין שלט ועליו כתוב All Good, ועל הקיר שמאחוריו עשרות מנורות קטנות יוצרות את המילה LIFE. "בשבעה זה היה דלוק כל הזמן", מסבירה אוולין. "כי ככה אנחנו בוחרים. ברגע שהבנו שיש לנו את זכות הבחירה איך להתמודד. אתה מבין שזה בכל דבר. בשבעה היו פה מאה איש כל יום, מגיעים עם הפרצופים הכי עצובים וחמוצים, בוכים פה ואני יושבת ומנחמת אותם. הייתי צוחקת המון ושומעת כזה, 'יואו, מסכנה, היא לא מעכלת'. פשוט בגלל שאנשים לא הכירו ולא הבינו ולא ידעו איך חיינו - זה לא התחבר להם. באה אליי מישהי שלא הכרתי בכלל מהעבודה של אבא שלי, אמרה לי, 'אם הייתי את, הייתי קופצת מהחלון'. זה היה כל כך לא קשור, מי את בכלל? את מדברת על עצמך!"
מה עושים אחרי השבעה? איך ממשיכים?
"יומיים־שלושה אחרי טסנו לתאילנד לשבועיים. למשפחות שלנו זה היה מאוד הזוי. לאורך כל השנה וחצי לא יכולנו להתעסק בעצמנו. אתה צריך להיות סופר־אסוף כל הזמן, לא יכול להתפרק בשום סיטואציה כי יש ילד שזקוק לך".
אז טסתם להתפרק בתאילנד?
"נסענו לחבר שביקש, 'תנו לי את הזכות לארח אתכם'. היה פשוט מדהים. החופשה הכי רגועה, לשבת על הים ולחשוב ולהתנתק, משהו שבאמת לא היה לנו עד אז. מהרגע שלני נפטר תמיד פחדתי שיבוא איזה רגע והכל ייפול, הכל יצנח, כמו סוכר שאתה בהיי ופתאום בום. זה לא קרה בשום שלב כי כל מה שהיה קשור בלני היה סופר־חיובי, הוא הביא לעולם כל כך הרבה דברים טובים. זה שינה אותי ואת טוהר מהקצה אל הקצה. טוהר היה הרבה פחות נגיש ממה שהוא היום, יש לו עוד רבדים ויותר קל להגיע אליהם".
ואת?
"פתאום הבנתי מה זה אמונה. לקחתי את זה למקום של אין מצב שזה סתם, סטטיסטיקה. אחד למיליון? לא נפלתי על המיליון הזה סתם. פשוט הבנתי שזה אשכרה קיבלנו מתנה - אמונה, אמונה בחיים אחרי, אמונה שהוא נשלח למטרה מסוימת, זה מלווה אותנו עד היום".
לני נפטר בחודש אפריל לפני שלוש וחצי שנים. "עוד מעט יש לו יום הולדת, בחודש הבא הוא יהיה בן ארבע", מכריזה אוולין. "כשהוא נפטר הייתי בחודש הרביעי להיריון. נכנסתי להיריון במודע. כיום אניה כבר בת שנתיים. לפני שהיא נולדה עשינו את כל הבדיקות כולל בדיקה גנטית שמראה שזה לא יחזור. ופתאום היא בחדר של לני. היא יודעת שיש לה אח ושקוראים לו 'לני', יש תמונות שלו בחדר שלה. אני אפילו משתמשת בבגדים שלו וזה לא מוזר לי, אין כובד".
וכששואלים אותך כמה ילדים יש לך?
"טוהר אומר שניים. אני לא אומרת את זה כי לא בא לי על שאלות. אנחנו מודעים לזה שהוא לא פה, אבל בהרגשה זה שניים. המון משפחות מתמודדות עם מקרים כאלה בלתרום את כל הדברים של הילד, לעבור דירה ולהפסיק לדבר על זה לגמרי - להדחיק, להדחיק, להדחיק. אנחנו בחרנו בצד השני כי זה מה שלנו עושה טוב".
ואז הגיעה ההחלטה ללכת לריאליטי על כל החשיפה והחטטנות שזה מזמן להם. חברה של חברה שמכירה את הסיפור של הזוג יצרה איתם קשר והציעה להם להתמודד ב'מירוץ למיליון'. "טוהר מאוד אוהב את הפורמט הזה, אין בן אדם יותר תחרותי ממנו בעולם הזה. פשוט התגלגלנו".
ידעתם שתהיו בסיפור הזוג היפה, החמוד, המתוק – שאיבד ילד. לא חששתם?
"זו תוכנית קלילה לכל המשפחה. דיברנו על לני בתוכנית כי אנחנו פשוט רגילים לדבר על לני, אבל לא באובססיביות וכובד. כשהיה קשה והתפללתי למישהו שיציל אותנו, זה כוון אליו, 'בבקשה, לני, תעזור לי, בבקשה, בבקשה, בבקשה'. אני מרגישה שהוא שומע אותי תמיד. אבל זה מי שאנחנו, המון מתמודדים לא ידעו בכלל, לטוהר יש קעקוע של לני על כל היד שלו אז כששואלים אותו מה זה הוא אומר, ופתאום אנשים פותחים עיניים. לא נראה לי שמישהו עשה לנו הנחות בגלל זה".
במוצ"ש האחרון כבר אפשר היה לראות אותם מתחילים את המסע על מסך זכיינית ערוץ 2, רשת (שהופכת ביום רביעי הקרוב, 1 בנובמבר, לערוץ 13). "ההורים שלנו ישנו פה ושמרו על אניה. זו הייתה הפעם הראשונה שעשינו משהו אגואיסטי כזה, נטו בשביל עצמנו. להשאיר ילדה בת שנה ושבעה חודשים זה מאוד לא מובן מאליו. אבא שלי אמר, 'את נוטשת ילדה שכל מה שהיא רגילה אליו זה אבא ואמא שלה', האמת בפרצוף. חודש לפני הנסיעה נהיה קשה מאוד, להשאיר את אניה פה זה מאוד מציף, הייתי יושבת ובוכה כל יום. אבל החלטנו לנסוע והיום אני מברכת על זה. היא התפתחה בחודש הזה ברמות, שיחררנו וחזרנו והילדה מדברת ועם ביטחון מטורף והכל מדהים".
ואיך היו התחושות שם? פתאום אתם מנותקים מהבית, מהקריירה, יש זמן לחפור בעצמכם.
"טוהר היה אסוף לאורך כל הדרך. בקטע של המרוץ בארץ הבנתי לראשונה שיש לי פחד גבהים ואז כל הרגשות שאני בדרך כלל לא מוציאה - וטוהר לא רגיל לראות - התפוצצו שם ברמות. בכי ופחד בלתי נשלט ואתה מתפלל שמישהו יציל אותך, היסטריה מאוד גדולה. התרגלנו להיות מאוד חזקים, גם בשביל לא לשבור את המשפחות שלנו כי אז הכל יתפרק, ופתאום הכל יוצא החוצה".
לפנייה לכתב/ת 
