ראשון 24 ביוני 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    טואטחה | צילום: גטי אימג'ס
    ספורט • 26.10.2017
    האביב הערבי
    מיחידי סגולה שעלו על הדשא לפס ייצור של כישרונות - תוך שלושה עשורים הפכו השחקנים הערבים לכוח משמעותי בכדורגל הישראלי • איזה מהפך התרחש במגזר שהביא לשינוי? למה ילד מנצרת מרגיש שהוא חייב להוכיח את עצמו יותר מילד מהרצליה? והאם אפשר ללמוד משהו מהפריחה הזו על הסיכוי לדו־קיום אמיתי?
    צביקה נעים

    איפה אריק איינשטיין כשצריך אותו? תדמיינו את הזמר האולטרה־ישראלי המנוח נכנס לאולפן ומקליט גרסה עדכנית של השיר המיתולוגי "ואלה שמות".

     

    הפעם העיבוד המוזיקלי היה כולל קצת יותר דרבוקות, ואיינשטיין היה מגלגל בקצב את השמות: "מוגרבי, ריאן, ראדי, עותמן, דאבור וסבע, לואיי טהא, קני סייף, בירם כיאל ועאבד...". אפשר להמשיך עם השמות תוך כדי נגינת עוּד מענגת, אבל הרעיון ברור. פריחת הכדורגלנים הערבים בליגה הישראלית, כמו גם הלגיונרים מהמגזר באירופה, היא כבר עובדה בשטח. אם בעבר ראינו שחקנים ערבים מככבים פה ושם, היום הם מופיעים ברוב קבוצות הליגה, מובילים מועדונים לאליפויות ויוצאים לעשות קריירה בחו"ל.

     

    קראו עוד: הצלחה בלי תנאים | רפעת טורק

     

    כדורגל כמפלט אחרון | זוהיר בהלול 

     

    מחכה לטלפון מההתאחדות | זאהי ארמלי

     

    קחו למשל את מרואן קבהא, לא לגיונר נוצץ מדי, אבל קשר אחורי חרוץ שפילס לעצמו דרך מרשימה. הוא משקף את התהליך בצורה בהירה. קבהא גדל בכפר עין אל־סהלה (2,000 תושבים, חמש דקות מכפר קרע) והתחיל לשחק כדורגל כשביישוב ברקאי הסמוך הוקם בית ספר לכדורגל בחסות מכבי ת"א. בגיל 17 עבר למחלקת הנוער של מכבי פ"ת, עלה לבוגרים, ובגיל 24 יצא למאריבור הסלובנית שעימה הוא משחק כיום בליגת האלופות.

     

    "אם מסתכלים על מה שהיה בעבר, אז רואים שיש פריחה, אבל לדעתי זה לא מספיק", אומר קבהא. "יש הרבה כישרונות במגזר שאף אחד לא מסתכל עליהם. בכל מקרה, יש היום המון שחקנים ערבים בליגת העל, בכל הקבוצות חוץ מבית"ר, וגם באירופה. זה דבר לא רגיל ששחקן ערבי יוצא לחו"ל ונשאר שם. ראינו מה קרה עם וואליד באדיר ונג'ואן גרייב, שיצאו לשנה־שנתיים מקסימום וחזרו לישראל. עכשיו יש שינוי".

     

     
    כיאל | צילום: גטי אימג'ס
    כיאל | צילום: גטי אימג'ס

     

     

    ממה זה נובע?

     

    "הייתי אומר שהשחקן הערבי יותר נחוש להצליח. תמיד יש בו מחויבות והוא נותן את הלב והנשמה בכל משחק. אני גם חושב שיש שינוי אצל ההורים הערבים, במודעות ובדחיפה שלהם. לפני כן הם היו אומרים: 'עזוב אותך מכדורגל, לך תלמד רפואה, הנדסה'. היום גם הכדורגל הוא עסק שאפשר להתפרנס ממנו בצורה מכובדת. אבא שלי ליווה אותי לאימונים ולמגרשים מאז שאני ילד, ובגיל 17 הסיע אותי במשך שנתיים לפתח-תקווה. היום גם יש פנימיות שההורים הערבים כבר לא מפחדים לשלוח אליהם את הילדים. פעם חששו".

     

    אצל כל המרואיינים שעימם שוחחנו עלה בשלב מסוים נושא האקסטרה־מוטיבציה, הרצון העז להצטיין, אולי גם כדי להשתלב בחברה הישראלית. כמו אותה קלישאה מוכרת מהעבר, על היהודים שכמיעוט היו חייבים להיות טובים יותר מהגויים כדי להתבלט ולהשתלב, עכשיו מגיע היפוך בגרסה הערבית שלו. אירוניה ים־תיכונית במיטבה.

     

    קבהא: "תמיד הערבי חייב לעשות את האקסטרה. בכל תחום, גם אם זה בלימודים, ברפואה, חייבים לעשות את האקסטרה כדי להצליח. בשנה הראשונה שלי בנוער של מכבי פ"ת הייתי מסיים בית ספר, נוסע ישר לפ"ת, ככה עם התיק, חוזר הביתה ב־11 בלילה, כשלמחרת יש לי בית ספר. יש את העניין הזה שכבר בגילאי הנוער הילדים יותר רציניים וממושמעים. רצינות זה דבר חשוב, בטח כשאתה שם לעצמך מטרה ועובד להשיג אותה. אתה יודע שזה הפרנסה שלך ושל המשפחה שלך".

     

     
    מוגרבי | צילום: ראובן שוורץ
    מוגרבי | צילום: ראובן שוורץ

     

     

    עבאס סואן, מהסמלים הבולטים של בני־סכנין, שעובד כיום כיועץ ליו"ר המועדון ובמקביל מנהל את מרכז המצוינות בצפון מטעם ההתאחדות, מזהה גם הוא את התהליך, אבל מסייג: "אי אפשר להכליל, אתה תמצא את הרעב גם אצל הילד היהודי, תלוי איך אתה מגדל אותו".

     

    עם זאת, סואן, שהחל את דרכו בליגה ב' והגיע עד נבחרת ישראל, מוסיף איפיון לגבי הנער הערבי: "אתה יודע שהרבה ילדים ערבים במחלקות הנוער עובדים בעבודות קשות כדי לעזור להורים שלהם להתפרנס? יותר מ־30 אחוז עובדים, אם זה בבניין או בעסק של האבא. נערים בני 15־16 שמשחקים כדורגל יודעים שהם חייבים לעזור, אז הם הולכים לעבוד. בחופשת הקיץ, בימי שישי או חמישי אחר הצהריים, הולכים לעבוד עם ההורים שלהם. זה נותן לילד אחריות וביטחון עצמי, והוא מכיר בחשיבות של הכסף ובחשיבות העזרה למשפחה. דמיין נער שעובד בבניין ואחר כך בא לאימון. זה נותן לו משמעת ורצינות, והחלום שלו להפוך לכדורגלן מקצועני מקבל משמעות הרבה יותר גדולה".

     

    אופיר לוזון, מנהל מחלקת הנוער במכבי פ"ת, שקולטת לא מעט נערים ערבים מהמשולש ומהצפון, מנתח את המגמה מזווית אחרת, אך דומה. "אצל הילדים הערבים יש משהו שבילד היהודי קצת הלך לאיבוד בשנים האחרונות, שזה הרחוב", הוא מסביר. "היום אתה כמעט לא רואה ילדים יהודים משחקים בשכונות, ברחובות, בפארקים. בזמן הפנוי הם ישחקו בפלייסטיישן או במחשב. מובן שגם ביישובים הערבים יש הרבה כאלה, אבל יש גם את העולם של פעם, שמגלגלים כדור מנייר סלוטייפ ומשחקים בשכונה. זה לא שהם באים עם יותר טכניקה, אבל הם באים עם יותר רעב, יותר חספוס וגם רוע במובן החיובי. זה דבר שהיינו פעם, היום הילדים שלנו כבר לא. החספוס של הרחוב נותן משהו לשחקן".

     

    לוזון, שעוקב אחרי האימונים במחלקתו ממבט-על, מוסיף: "אם יש דבר אחד שאפשר להגיד בוודאות זה שתענוג גדול לאמן שחקן ערבי, ילד ערבי בעיקר. יש לו כבוד עצום למבוגר ממנו, הרבה יותר מילד יהודי. כמעט בחיים לא תראה ילד מהמגזר שעונה למאמן שלו, או בכלל למישהו מבוגר. החינוך שלהם בבית מושתת על כבוד הרבה יותר מאשר הילד היהודי הממוצע. הלוואי עלינו. בזה אנחנו מפגרים אחריהם".

     

     
    סייף | צילום: גטי אימג'ס
    סייף | צילום: גטי אימג'ס

     

     

    פרדוקס בלומפילד

     

    פרופסור תמיר שורק, סוציולוג מאוניברסיטת פלורידה, פירסם בשנת 2000 את הספר "זהויות במשחק, כדורגל ערבי במדינה יהודית", והוא עוסק רבות ובעקביות בנושא. מבחינתו, התהליך המדובר התחיל מזמן.

     

    "שמעתי ממאמנים את הטיעונים האלה על רעב כבר לפני 20 שנה", הוא אומר. "אפשר לדבר על פריחה של כדורגלנים ערבים ב־2017, אבל זה משהו ארוך טווח. הקפיצה הכי גדולה נעשתה בסוף שנות ה־70 ועד לסוף שנות ה־90. אחר כך אנחנו נמצאים פחות או יותר באותה רמה.

     

    "אני יכול לגבות את תחושת הפריחה במספרים. אם אתה מסתכל על כמה תלמידי דוקטורט ערבים יש באוניברסיטאות, השיעור עומד על 4.5 אחוזים, הרבה פחות מחלקם באוכלוסייה. כמה אנשים במשרות אקדמיות בכירות? אחוז וחצי ערבים. עשיתי חשבון: בעונת 2015/16 14 אחוז מכל השחקנים בליגת העל (כולל זרים) היו ערבים. אז לתחושה יש ביסוס מספרי. לא רק זה, בפעם הראשונה היה מאמן ערבי בליגת העל כשסאלח חסארמה מונה למאמן קריית־שמונה, זה חסר תקדים".

     

     
    עאבד | צילום: יובל חן
    עאבד | צילום: יובל חן

     

     

    פרופ' שורק מסביר: "בתוך הכדורגל יש אלמנט מאוד חזק של שיח של מקצוענות, שהוא עיוור לזהות האתנית ולכן הוא מאפשר פחות אפליה. אגב, זו לא הזירה היחידה שזה קורה. עוד שיח של מקצוענות מתרחש בבתי החולים, איפה שיש לך רופאים ערבים, או בבתי המרקחת. כלומר, יש עוד זירות שבהן יש השתלבות של אזרחים ערבים. מה ששונה בכדורגל זה הדרמה שהוא מייצר, הכיסוי התקשורתי שמשתמש בשפה פיגורטיבית, ספקטקולרית כמו שאומר זוהיר בהלול. פשוט בכדורגל יש דרמה, הרבה יותר ממנתח ברך".

     

    כחוקר וכסוציולוג, שורק מסתכל על התהליך בראייה רחבה והולך לנקודת ההתחלה: "מבחינה היסטורית, הקבוצות היהודיות הראשונות שהכילו שחקנים ערבים היו החיפאיות. הכדורגלן הראשון היה בולוס בולוס ששיחק בסוף שנות ה־50 בהפועל חיפה וחסן בסתוני שהתחיל לשחק במכבי חיפה ב־1963. מסורתית, החיפאיות היו קבוצות שמקבלות ערבים. עלי עותמן שיחק בהפועל ירושלים, אבל הוא לא הפך לתופעה בזמנו. הקבוצות שבהן זה הפך לתופעה הן החיפאיות ואחריהן הפועל ת"א, שצירפה את רפעת טורק ב־1976 ומאז יש לה מסורת עם שחקנים ערבים.

     

    "בשנת 2000 עשיתי סקר ושאלתי אוהדים ערבים את מי הם אוהדים. שתי הקבוצות הראשונות היו מכבי חיפה והפועל חיפה. אני חושב שהפועל חיפה קיבלה ניפוח גדול מאוד כי זה היה מיד אחרי האליפות שלה ב־1999, אז צריך להיזהר עם הפרשנות של העניין. אבל במכבי חיפה ודאי שמדובר במשהו ארוך טווח. מיד אחריהן הפועל ת"א. לשתי הפתח־תקוואיות היו יחסים טובים עם ערבים בגלל הגיאוגרפיה והקרבה למשולש, הרי וואליד בדיר התחיל בהפועל פ"ת. ומכבי נתניה זה דבר חדש, נראה לאן זה יתגלגל".

     

     

    עותמן | צילום: אורן אהרוני
    עותמן | צילום: אורן אהרוני

     

    מה עם מכבי ת"א והפועל באר־שבע?

     

     

    "למכבי ת"א אין מסורת ארוכה של הכלת ערבים. גם הפועל באר־שבע לא מיתגה את עצמה כקבוצה שבה שיחקו ערבים, למרות שהיו בה מספר שחקנים לאורך השנים. בהפועל ת"א זה שונה. בקרב חלק גדול מהאוהדים יש דימוי עצמי ומודעות גדולה של 'אנחנו נגד גזענות'. הם מאוד מנסים להוכיח את זה לשחקנים שלהם, ומאוד גאים בכך שזו הקבוצה היהודית הראשונה שהיה לה קפטן ערבי. יש במועדון אווירה מאוד מקבלת, וזה למרות שבלומפילד, המגרש הביתי שלה, בעצם קם על חורבות באסה, שהיה המגרש הכי מרכזי של הפלסטינים לפני 1948. כלומר, כשהיו אירועי ספורט לאומיים פלסטיניים בתקופת המנדט, זה היה שם בדיוק. למעשה, בלומפילד בנוי על סמל הספורט של הלאומיות הפלסטינית מלפני 48'. יש פה מעין פרדוקס".

     

    למדו את חוקי המשחק

     

    מאז ימי באסה הרבה מים זרמו בירקון, וצאצאי מי ששיחקו במגרש ההוא מככבים באצטדיונים החדישים של ישראל 2017. ההצלחה של שחקנים בכירים כמו מואנס דאבור, מהראן ראדי, קני סייף וקבהא פועלת בשני כיוונים. הצעיר הערבי רואה בהם מודל הצלחה וכיוון לשאוף אליו, והמועדונים הגדולים פתוחים לחיפוש הכישרון הגדול הבא גם בכפרים הקטנים בפריפריה.

     

    סואן, שעובד בין היתר גם כרכז פרויקט פרחי ספורט בצפון, מספר: "כיום, את רוב המוכשרים אנחנו מוצאים במגזר. הסקאוטינג עושה את שלו ומגלי כישרונות חורשים את כל הארץ כדי למצוא את הדבר הגדול הבא, לא משנה אם יהודי או ערבי, ולחבר אותו למועדון מקצועני. זה עושה להורים עבודה יותר קלה ומאפשר לילדים להתפתח ולהגיע לרמות הכי גבוהות. פעם לא היה מי שיכוון את הילד, ייתן לו את הבסיס וגם יחשוף אותו לגורמים המקצועיים המתאימים.

     

     

    "היום גם במגזר הערבי יש לנו מאמנים טובים במחלקות הנוער, הם יוצאים להשתלמויות, ורמת האימון השתפרה. אני מסתובב בארץ ורואה שינוי במגזר בכל מה שקשור במאמנים. כולם רוצים להצליח, בונים מחלקות נוער, בתי ספר לכדורגל, מעבירים אימונים אישיים ומחפשים כל מיני דרכים לפרוץ.

     

    "גם החשיפה גדולה ונוחה יותר. היום אתה יכול לראות באינטרנט ילד כישרוני בכל מקום בעולם. יש לך פייסבוק, יוטיוב, אינסטגרם. בזמני לא היה כלום. בתקופתי אם לא הגעת למקום שיתמכו בך, כמו בני־סכנין, לא הגעת לשום מקום. אני הייתי שמח להגיע בגיל מוקדם יותר לליגת העל, לא כשאני כבר בן 27".

     

    אופיר לוזון חולק על סואן בעניין רמת האימונים: "האוכלוסייה הערבית מאוד מאוכזבת מההתנהלות של הקבוצות הערביות בישראל, על כך שהן לא מספיק מקצועניות ולא משקיעות כמו הקבוצות היהודיות. לכן כל השחקנים הטובים מוואדי ערה לא נשארים באזור שלהם אלא יוצאים למכבי חיפה, לנתניה או למכבי פ"ת. בין אם זה בגלל רמת המתקנים שלא מספיק טובה ביישובים הערביים ובין אם זו רמת ההשקעה והמקצועיות באימון. עם כל הכבוד לסכנין ולנצרת, שהם מועדונים מכובדים, מחלקות הנוער שם לא מושקעות כמו למשל במכבי פ"ת או אחרות".

     

    עם זאת, לוזון מזהה שינוי בהתמקצעות בכל מה שקשור בייצוג השחקן: "אחרי הדור של מרואן קבהא הגיע דור שהוא יותר תובעני, יותר מבין. אלו לא אותם אנשים שפעם היו תמימים. הם כבר מבינים בחוקים ובזכויות שמגיעות להם. המעטפת של השחקן או הנער השתנתה. פתאום אתה פוגש עורכי דין מהמגזר, סוכני שחקנים מהמגזר. המודעות יותר גדולה. הם מבינים את כללי המשחק".

     

     
    גדיר | צילום: ראובן שוורץ
    גדיר | צילום: ראובן שוורץ

     

     

    הרומנטיקן ממעיליא

     

    סקאוטינג במגרשים נידחים, סוכני שחקנים ששוחים בתחום ורצון עז לפרוץ לבמה המרכזית - אם מחפשים את הביטוי החיצוני שידגים זאת בשטח כדאי להצפין אל היישוב הערבי מעיליא. מועצה מקומית הסמוכה למעלות-תרשיחא, 5,000 תושבים וביניהם אנדריי פראן. גבר בן 36, משוגע לכדורגל, שהיה לו חלום: להקים מועדון ולטפח שחקני כדורגל. לפני שלוש שנים הודיע לאחיו, שעימו הקים עסק לעבודות עפר, שהוא יורד ממשאבת החול והולך להקים בית ספר לכדורגל.

     

    פראן: "לקחתי את הכסף שהרווחתי ובניתי על חשבוני מגרשי אימונים על שני דונמים במעיליא. הגדול הוא 60 מטר אורך על 30 מטר רוחב ועוד מגרש סינטטי, 230 מטר מרובע לאימוני לחץ וקואורדינציה. היום יש לי 140 ילד, מגיל 3 עד 16, שמתאמנים אצלי. באים אליי ילדים ממעיליא, מעלות-תרשיחא, כפר יאסיף, חורפיש, פקיעין, ראמה ופסוטה. אני טוברוק של הצפון".

     

    פראן לא נעצר פה. באמצעות חבר הוא יצר קשר עם פאוק סלוניקי וחתם עם המועדון על שיתוף פעולה וטיפוח כישרונות לטובת המועדון היווני: "אני בעצם אחת מ־80 אקדמיות בעולם ששייכות לפאוק. אני יוצא לשם להשתלמויות, מקבל מהם תוכניות עבודה, כולל נושאים של כושר גופני ותזונה, והם גם הגיעו לפה והתרשמו מאוד. בכל שנה אני שולח ליוון שחקן או שניים שיכולים להתאמן שם, ואנשי המקצוע בוחנים אותם. אנחנו רק בתחילת הדרך, אבל זה מתפתח יפה. ילד מפסוטה או מעיליא כבר מאמין שהוא יכול להגיע לאירופה דרך המגרש שבניתי פה ביישוב".

     

    הרומנטיקן ממעיליא הוא גם אדם מעשי ומסביר ש"במקביל לדלת שפתחתי לאירופה הייתי חייב עוד נתיב בישראל. אחרי שבחנתי כמה מועדונים כמו קריית־שמונה וסכנין, ראיתי שמי שהכי קרובה לסגנון האירופי זו מכבי פ"ת. שחקנים מצטיינים שאני מטפח פה עוברים אליה".

     

    שחקן כזה הוא הישאם לאיוס בן ה־16, שכדי להתאמן במחלקה של הלוזונים עושה כמעט מדי יום את הדרך בין מעיליא לפ"ת, הלוך-חזור. פראן מתמוגג: "יש לילדים האלה מוטיבציה אדירה להצליח. הישאם נוסע כמעט שעתיים וחצי לכל כיוון. יותר מזה, הילד כבר לא הולך ללימודים, לא הולך לבית ספר, כי זו חתיכת השקעה של זמן בשביל להפוך לשחקן כדורגל מקצועני".

     

    קבהא | צילום: אי.פי.איי
    קבהא | צילום: אי.פי.איי

     

    מודל לשוויון או אי של שפיות?

     

    הפריחה של הכדורגלנים הערבים מגיעה אחרי שנים שבהן בלא מעט זירות מורגש קיטוב ביחסי יהודים־ערבים בישראל. האם הכדורגל מייצג אפשרות אחרת של חיים משותפים או שמדובר בחממה מקצועית לא מייצגת?

     

    קבהא: "גדולים ממני כבר אמרו שדרך הספורט אפשר להגיע לשלום ולשותפות אמיתית. אני חושב שהכדורגל יכול לעזור והוא מקדם את הדו־קיום בישראל. כשאתה מסתכל בקבוצות היהודיות שמשחקים בהן ערבים, או בקבוצה כמו סכנין שמשחקים בה יהודים, אתה רואה אנשים שמסתדרים ומשחקים מצוין ביחד. בחדר ההלבשה כולם ביחד. אתה מדבר ערבית בטלפון? אחלה, עושים על זה צחוקים והומור. זה כבר דבר רגיל שיש בכל קבוצה. גם להנהלות ולמאמנים יש חלק בזה. אם היו רואים ילד שיש בו קצת גזענות או מדבר לא יפה לילד ממוצא אחר, היו מענישים או מעיפים אותו מהקבוצה. הכדורגל הוא דוגמה יפה מאוד לציבור כולו, גם ערבים וגם יהודים".

     

    אופיר לוזון: "כדורגל זה הדבר הכי יפה שיש לשלום להציע. לא מכניסים פוליטיקה לחדר הלבשה. גם בתקופות הכי קשות של אינתיפאדות זה לא נכנס, כי זה בכלל לא מעניין. אתה חבר שלי לקבוצה, אתה אח שלי, לא משנה מאיפה אתה. בולגרי, יווני או ערבי, מה זה משנה".

     

    פרופ' שורק: "הכדורגל הוא זירה שוויונית, אבל הוא לא יציל אותנו. אם לא יהיה שינוי מחוץ למגרש, בפוליטיקה, באופן שהמדינה מתייחסת לאזרחים הערבים שלה, שלא נצפה שהכדורגל יעשה בשבילנו את העבודה. אני חושב שלתקשורת העברית מאוד נוח וזו מעין טפיחה עצמית על השכם. הנה סכנין זכתה בגביע, הנה השחקנים הערבים מככבים ויש שוויון הזדמנויות. זה לא מייצג את מה שקורה במדינה באופן כללי. הכדורגל זה אי, זו מובלעת".

     

    מרואן קבהא: "אני גם חושב שיש שינוי אצל ההורים הערבים, במודעות ובדחיפה שלהם. לפני כן הם היו אומרים: 'עזוב אותך מכדורגל, לך תלמד רפואה, הנדסה'. היום גם מכדורגל אפשר להתפרנס בצורה מכובדת"

     

    אופיר לוזון, מנהל מחלקת הנוער במכבי פ"ת: "אצל הילדים הערבים יש משהו שבילד היהודי קצת הלך לאיבוד, שזה הרחוב. זה לא שהערבים באים עם יותר טכניקה, אלא עם יותר רעב, חספוס וגם רוע במובן החיובי"

     

    הסוציולוג פרופ' תמיר שורק: "בכדורגל יש אלמנט מאוד חזק של שיח של מקצוענות, שהוא עיוור לזהות האתנית ולכן מאפשר פחות אפליה. זה מתרחש גם בבתי החולים, איפה שיש רופאים ערבים, או בבתי המרקחת"

     

    עבאס סואן: "הסקאוטינג עושה את שלו ומגלי כישרונות חורשים את כל הארץ כדי למצוא את הדבר הגדול הבא. בזמני לא היה כלום. אם לא הגעת למקום שיתמכו בך כמו בני־סכנין, לא היית מגיע לשום מקום"