yed300250
הכי מטוקבקות
    למפל ואוזון בקיבוץ ניר עם. "לא חושבים על עזה"
    המוסף לשבת • 26.10.2017
    מסע אל סוף הדרך
    מהמשאיות שדוהרות עמוסות סחורות בדרך לרצועה ועד למפונים מגוש קטיף שנתקעו עם ההבטחות והצלקות | מהאנדרטאות של לוחמי תש"ח שנפלו בקרבות בדרום ועד לסמח"ט שמתצפת על בניית המכשול נגד המנהרות מעזה | מראש המועצה שאיבד חברים ושתי רגליים אבל נותר אופטימי ועד הסטודנטים מספיר שלומדים שיעור באדישות | מחומות של תקווה בכרם שלום ועד תמי מאמי שמחכה לנהגים עם סנדוויצ'ים והרבה סימני שאלה בתחנה האחרונה | ברוכים הבאים לכביש 232, רק בזהירות
    איתי אילנאי | צילומים: שאול גולן, חיים הורנשטיין

    בעיקול ליד קיבוץ ניר יצחק, בדרך חזרה צפונה על כביש 232, אנחנו נתקלים במחזה מצמרר: משאית פול־טריילר שמנסה לעקוף משאית פול־טריילר, ושתיהן ממלאות במהירות 120 קמ"ש את שני הנתיבים היחידים של הכביש הצר. "לא ייאמן", נושף אילן אייזקסון, קב"ט המועצה האזורית אשכול, שאקדח חגור דרך קבע למותניו. כמו בסרט אקשן, אייזקסון מאיץ את הטנדר ונצמד למשאית העוקפת, מקריא את מספר לוחית הרישוי שלה אל אחד ממכשירי הקשר הרבים שלו. "יש לי אישור להרוג מחבלים, אבל לצערי אין לי אישור לעצור נהגי משאיות", הוא אומר ומציץ במראה. מאחורינו דבוקה משאית נוספת, מצפצפת שנאפשר לה לעבור.

     

    מאות משאיות דוהרות מדי יום על כביש 232, שהפך לאחרונה למסלול מרוצים מסוכן. היעד שלהן הוא הקצה הדרומי והמרוחק שלו, מעבר כרם שלום הנמצא במשולש הגבולות ישראל־עזה־מצרים. הן מובילות לשם סחורות מכל טוב, ובעיקר מלט וחצץ, שחלקם ישמשו מן הסתם לדיפון הקירות של מנהרות החמאס. המשאיות המשתוללות הן האיום הנוכחי החמור ביותר על מי שגר סביב רצועת האספלט שקיבלה את המספר 232. קדמו להן לאורך השנים הצבא המצרי, הפדאיון, טילי הקסאם ואחרים.

     

    זהו כביש של אתרי הנצחה, שולחנות פיקניק ומיגוניות בטון, 80 קילומטרים מצומת אשכולות שבצפון, בין אשדוד לאשקלון, ועד לגבול מצרים בדרום. כביש דק שמקיף ממרחק ביטחון את רצועת עזה, לעיתים נושק לה ממש, שסביבו משובצים קיבוצים, מושבים, מחנות צבא — ובין נופיו הפסטורליים מתחבאות הרבה טרגדיות וצלקות ישנות משלשלאות טנקים ונחיתות טילים. יצאנו למסע לאורכו של הכביש ולעומקו של סכסוך אחד, אכזרי וממושך.

     

    תחנה ראשונה

     

    העומס בכביש הדרומי. "מאות משאיות על כביש אחד"
    העומס בכביש הדרומי. "מאות משאיות על כביש אחד"

     

    קראווילות ועיזבון בניצן ב'

     

    אתר הקראווילות ניצן ב' נראה כמו עיירת בוקרים נטושה בפינה הצפונית של כביש 232. רחובות מרוצפים עם שמות כמו "מורד הנחל" ו"נתיב הציפורים" עומדים שוממים, ומבנים מאובקים ניצבים בדממה. על המיגוניות שפזורות סביב חקוקים בגרפיטי שמות של יישובים שהיו ואינם: ניסנית, מורג, נווה דקלים.

     

    האתר הוקם בחופזה בקיץ 2005 ואיכלס כ־550 משפחות של מפוני גוש קטיף. במהלך השנים הועתקו מרביתן ליישובים אחרים, הקימו קהילות ויצרו לעצמן חיים חדשים. אבל 12 שנים ארוכות לאחר ההתנתקות, כמה עשרות משפחות עדיין מתעקשות להישאר בניצן ב', בקראווילות שהפכו עבורן לבתי קבע. הן מנהלות דיונים עקרים עם המדינה, שמצד אחד משתוקקת לחסל את האתר ה"זמני" ומצד שני נוהגת בהן בכפפות של משי ומאפשרת להן להישאר.

     

    "עזובה נוראית", אומרת אורה אוחנה כשאני שואל אותה על ניצן ב'. היא מנהלת הארכיון ב"מרכז קטיף", מוזיאון מטופח הנמצא בכניסה ליישוב ופועל גם הוא מתוך כמה מבנים זמניים. תכלית המרכז להנציח את מורשת גוש קטיף ובעיקר את הליך השיקום שעברו המפונים. "זה מקום שמראה איך קמים ממשבר", אומרת אוחנה, בעצמה מפונה מנווה דקלים ומי שכבר מצאה לה בית קבע בחבל לכיש, ומוסיפה שבימים אלה מוקם כאן מבנה קבע חדיש שאליו יעבור מרכז המבקרים.

     

    צפירה בבוסתן לזכר בנה בניצן ב'. "קטסטרופה משפחתית"
    צפירה בבוסתן לזכר בנה בניצן ב'. "קטסטרופה משפחתית"

     

    הנדודים הם מצב קבוע בניצן ב'. אחד המוצגים במוזיאון, לדוגמה, הוא שולחן משרדי חום וחסר חן שהחל את דרכו בימית, עבר למועצה האזורית חוף עזה, שימש את מטה המאבק של תושבי הגוש וכעת התגלגל לכאן.

     

    מדי בוקר מתייצב במוזיאון אבנר שמעוני, שהיה ראש מועצת גוש קטיף בזמן ההתנתקות, כדי לקרוא עיתונים. שנה לאחר הפסדו הצורב בקרב על הבית לקה שמעוני בשבץ שפגע באזור במוח האחראי על השליטה בשפה. איש עם הרבה סיפורים שלא מסוגל להשתמש במילים, כמו שאומרת בכאב אוחנה.

     

    עבור רבים ההתנתקות ("אנחנו קראנו לזה גירוש, אבל עכשיו אני עובדת במקום ממלכתי, אז קוראים לזה פינוי", מדגישה אוחנה), היא צלקת על צלקת. כמו השולחן הנודד מימית, כמו ראש המועצה המובס שלקה בשבץ, הפצעים מגלידים רק כדי להיפרם שוב.

     

    ריקי צפירה איבדה את בנה, אסף, בפיגוע בגוש קטיף בנובמבר 2002. בן 18, נער יפה תואר לפני גיוס, נורה מטווח אפס בידי פועל עזתי שעבד בחממות של העסק המשפחתי במושב בדולח. כמה שנים אחר כך הייתה אמו ריקי לתושב האחרון שהסכים לעזוב את היישוב. "הייתי מוכנה לצאת רק אחרי שראיתי את הבית שלי הרוס", היא אומרת. "רק אחרי שידעתי שאין לי לאן לחזור".

     

    יו"ר מועצת אשכול ירקוני. "מבסוט שמתלוננים על זבובים"
    יו"ר מועצת אשכול ירקוני. "מבסוט שמתלוננים על זבובים"

     

    לאחר הפינוי משפחתה כמעט התפרקה. העסק קרס, הילדים נשרו ממסגרות הלימוד. "קטסטרופה, טירוף משפחתי", היא נזכרת. היום המשפחה מאוחדת. היא ובעלה מתגוררים עם שלושת ילדיהם הרווקים בקראווילה אחת, הבת הנשואה מתגוררת בקראווילה הצמודה, והבן הנשוי מצא לעצמו קרוואן ברחוב הסמוך. משפחת צפירה מהווה עכשיו חלק נכבד מאוכלוסיית ניצן ב'. הבן אסף קבור לא רחוק מכאן, באשקלון.

     

    את המזור היא מוצאת בעבודתה כגננת. "שם אני שמחה, שם אני רוקדת. אצלי בגן אסור להיות עצובים", היא מחייכת. את בנה הנציחה בבוסתן מפואר שהקימה בחצר הקראווילה, שבו פירות נושרים בשלים מהענפים. אגס, מנגו, תאנה, שסק, אפרסמון, שזיף, אשכולית ופומלה. כל דבר בבוסתן הזה מזכיר לה את גוש קטיף. מזרקה חשמלית קטנה עם מים מפכים היא חוף הים, שיח שענפו נשבר הוא העקירה.

     

     

    אישה קטנה וחזקה, ריקי צפירה, כזו שתשיג את מה שהיא רוצה. אז מדוע היא נשארת כאן, באתר השומם, בבית הזמני? "קשה לי עוד פעם התנתקות. קשה לי עוד פעם לעקור ולבנות מחדש. אבל הכי קשה לי שהחברות שלי עזבו", היא אומרת וקולה נסדק. בגוש קטיף דלת הבית הייתה פתוחה תמיד, היא מסבירה, הבנים של השכנות היו בניה והנכדים נכדיה. כשהן נטשו אותה זה צרב אפילו יותר מבגידת המדינה. "אומרים חברותא או מיתותא", היא מצטטת ומלטפת עלה של שסק. "הקטע החברתי גומר אותי".

     

    אז במקום קפה עם השכנות היא נוטעת ושותלת, מעמיקה בשקדנות את שורשי הבוסתן של אסף, שלא יוכלו לעקור אותם שוב. המדינה לא התכוונה שהיא תישאר פה כל כך הרבה זמן, אבל לה זה לא מזיז. "אני לא רוצה לבכות, אבל אני מרגישה שבורה. ההתנתקות בשבילי זה אובדן הבית, זה אובדן העסק, זה אובדן החברות. זה הרבה אובדנים". צלקת על צלקת.

     

    החבר עציון מקיבוץ נירים."עכשיו גן עדן פה"
    החבר עציון מקיבוץ נירים."עכשיו גן עדן פה"

     

    תחנה שנייה

     

    זיכרונות ממצרים בצומת גבעתי

     

    מניצן יוצא הכביש במרוצתו דרומה, וכבר ברמזור הראשון שלו, בצומת הודיה בואך קיבוץ נגבה, חבויה צלקת נוספת שהותירה הטרגדיה העזתית. כמה ימים לפני פורים 1989 תפס כאן החייל אבי סספורטס טרמפים לביתו באשדוד, ונחטף בידי חוליית חמאס. היה זה הפיגוע הראשון מיני רבים שיזם הארגון החדש והלא מוכר, שהוקם חודשים ספורים קודם לכן בעזה. גופתו של סספורטס התגלתה כעבור שלושה חודשים, לא רחוק מצומת גבעתי, הצומת הבא על הכביש.

     

    צומת גבעתי הוא גם הנקודה שבה עוזב הכביש את מישור החוף ונכנס בשערי הנגב המערבי. שדרות העצים שמצידיו נעלמות וחושפות את גבעות החמוקיים המעובדות עד האופק. מקור השם "גבעתי" לא נעוץ בגבעות היפהפיות הללו. מאז הקמתו בימי המנדט מחבר כביש 232 את יישובי הנגב למרכז הארץ, ובמלחמת השחרור ניטשו סביבו קרבות עזים. מי שהקיזה פה דם היא החטיבה שקרויה על שם כינויו המחתרתי של מפקדה הראשון, שמעון אבידן, "גבעתי". באזור הזה של הכביש פזורים אתרי הנצחה לגדודי החטיבה שנשלחו לאזור בתש"ח, בכדי לבלום את הצבא המצרי השועט צפונה. "ההלך - ברדתך לנגב זכור אותנו", מצווה האנדרטה של גדוד 54, עמוד אבן לבן המזדקר אל השמיים ומוקיר את 126 חללי הגדוד. אורנים צפופים, טובים לצל, וברושים זקופים, טובים להנצחה, נטועים מעל שולחן פיקניק בודד. שלט קטן שמוצב במקום מספר כי "במבצע 'יואב' במלחמת העצמאות, באוקטובר 1948, נפרץ קו הביצורים של הצבא המצרי ונפתחה הדרך אל הנגב, אשר היה מנותק במשך כחמישה חודשים. הקרב על משלטי חוליקאת - אלה הגבעות הנראות סביב - היה חלק ממאמץ זה".

     

    מויאל והמשאית במעבר הגבול. "האמת, אני מבולבלת"
    מויאל והמשאית במעבר הגבול. "האמת, אני מבולבלת"

     

    המשלט המצרי המבוצר ביותר ישב על גבעה 138, ונכבש בעמל רב. העיתונאי, הסופר, חבר הכנסת ופעיל השמאל אורי אבנרי היה אז רק בן 25, לוחם גדוד 54, שהחמיץ את הקרב הקשה בגלל שהיה בקורס מ"כים. היום הוא בן 94, מאחרוני לוחמי תש"ח שיכולים עוד לספר. "הגעתי לגבעה מעט אחרי שהסתיים הקרב. כמאה גופות מצריות עוד שכבו בשורות־שורות, את היהודים כבר קברו. אחרי שסיימתי לטייל בין הגופות, שמעתי שמחפשים מתנדב שיתקדם לבדו לגבעה נוספת, מאה מטר מערבה לכיוון הכביש לעזה, כדי להזהיר מפני סכנה". אבנרי הרים יד.

     

    בהליכה שפופה טיפס על הגבעה שממול וממנה ראה את העתיד: "הייתי לגמרי לבד בנוף הגדול, ומרחוק ראיתי מראה מיוחד. לאורך הים הלכו אלפים־אלפים של תושבי אשקלון, גברים, נשים וילדים, על גבם שקים, בדרך דרומה לעזה". מחנות הפליטים של הרצועה מאכלסים עד היום את צאצאי הצלליות שראה אבנרי בסתיו 1948.

     

    "המלחמה הייתה מלחמה של טיהור אתני. שני הצדדים כבשו שטחים ריקים כי האוכלוסייה ברחה, ואם היא לא ברחה בעצמה ירו עליה עד שברחה", אומר אבנרי. "ההחלטה הקריטית של בן־גוריון הייתה לא להחזיר את הערבים שברחו, אלא להמשיך בגירוש. זאת ההחלטה שעשתה את הנכבה".

     

    תחנה שלישית

     

    טולדנו. עיניים על המנהרות
    טולדנו. עיניים על המנהרות

     

    על הספה בניר עם

     

    הכביש ממשיך. מי שיפנה בצומת איבים יוכל לבקר בקברם של ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, ורעייתו לילי הטמונים על גבעת הכלניות. מי שידרים הלאה יחלוף מיד על פני העיר שדרות. לדברי אבנרי, פעולות הגירוש התאימו לממשלת ישראל, שניצלה את הכפרים הערביים העזובים לשיכון עולים חדשים שנהרו הנה בהמוניהם. מעברת שדרות הוקמה ב־1951 על שרידי הכפר נג'ד, וקלטה עולים מאיראן וכורדיסטן, מרוקו ורומניה. בשנות ה־90 הצטרפו אליהם עולים מברה"מ לשעבר ומאתיופיה.

     

    מכללת ספיר שנוסדה ב־1995 הפכה לאחר מסמלי ההיכר של האזור ולמנוע הצמיחה הגדול ביותר שהביא עימו לעיר המנומנמת ומוכת הקסאמים תעסוקה, השכלה ותרבות. 8,500 סטודנטים לומדים היום במכללה ועוד 1,200 עובדים ומרצים מועסקים בה. סיפור הצלחה לא מובן מאליו.

     

    סביב הסטודנטים צמחה תעשייה של השכרת חדרים ועסקים קטנים. קיבוץ ניר עם, למשל, שנמצא במרחק חמש דקות נסיעה מהמכללה, הוא היום מתחם מעונות חצי רשמי. מאות מטרים בודדים מפרידים בינם לבין העיירה בית חאנון, אבל האיקליפטוסים מסתירים אותה. ספות קרועות זרוקות מחוץ לחדרי הקיבוץ הישנים והצעירים מבלים עליהן את אחר הצהריים.

     

    קיבוץ כרם שלום. "יש אנשים שמדליק אותם לגור כאן"
    קיבוץ כרם שלום. "יש אנשים שמדליק אותם לגור כאן"

     

    "תכתוב בווייז 'גרין פאב'", מסמסת לי גל למפל, ששוכרת כאן חדר בזיל הזול וחולקת אותו עם שותפה. הפאב נמצא במרכז הקיבוץ, סמוך למגדל המים הישן, וריח של דשא קצור מקיף את שניהם. מי שיטפס על גג המגדל יראה את עזה מעבר לצמרות העצים. הקיבוץ נמצא על סיפו של הר געש, אבל כשלוגמים בירה בפאב המקומי קל מאוד לשכוח את זה.

     

    ספה מוטלת גם בכניסה לדירתה של למפל, 20 מטר מהפאב, ועל הקיר תלוי שלט כחלחל עם המילה "לחלום". "סבבה פה. ממש סבבה", היא אומרת. היא בת 24, במקור ממושב בית עובד ליד ראשון־לציון, סטודנטית למינהל ומדיניות. "המשפחה שלי ציפתה שאלך למכללה במרכז, אבל באתי להם בהפתעה. אני מאוד אוהבת את הדרום. השקט פה נעים לי".

     

    לשיחה מצטרף מתן אוזון, בן 24 מבת־ים, שלומד לוגיסטיקה. הוא שוכר דירה בשדרות וגם לו יש פאב מתחת לבית. "עברתי לכאן קודם כל בגלל האווירה. תמיד אומרים שדרות, מלחמה, קסאמים. כשאני הייתי בצוק איתן במרכז, לפי מה שאני זוכר רצנו כמו עכברים מבוהלים לחדרים הממוגנים. מאז שאני פה, כבר שנה וחצי, הכל רגוע".

     

    לא רק השקט הביטחוני היחסי משרה עליהם נחת. גם האדישות לגבי הדיווחים על משבר הומניטרי שמתרחש מעבר לגדר מאפשרת להם להמשיך ללמוד בשקט. "הדבר האחרון שמעסיק אותי זה מה עובר על ילד בעזה, סליחה". מתנצלת למפל. "הייתי מאוד שמחה שתהיה להם השכלה ואוכל ומלא מים וחשמל, אבל אני לא חושבת על זה ביומיום".

     

    כביש 232
    כביש 232

     

    תחנה רביעית

     

    כוננות חדירה בגבעת האהבה

     

    סא"ל אלי טולדנו, סמח"ט החטיבה הצפונית באוגדת עזה, עומד על גבעה תלולה שממנה ניתן לראות את הים, בקצה המערבי של שדרות, שמכונה בפי המקומיים "גבעת האהבה". היא קיבלה את כינויה מהמנהג של תושבי האזור לטפס אליה כדי להתמזמז, או כמו שמגדיר את זה סא"ל טולדנו, "גבעה רומנטית שאליה עולים כדי לראות שקיעה ולהשקיף לים". מכאן גם נוח לתצפת על גזרת הפעולה שלו - בית חאנון, ג'באלייה, מגדלי העיר עזה ומרחב הגדר.

     

    הוא בן 32, יליד הקריות, שעשה את הקריירה שלו בחטיבת גבעתי המחודשת, זו שהוקמה ב־1983. טולדנו מכיר היטב את מורשת החטיבה ויודע שכבר 70 שנה לוחמי גבעתי עומדים על גבעה מול עזה ומתצפתים. "המציאות מדברת בעד עצמה", הוא אומר כשאני שואל על המצב באזור וכהוכחה מביט לאחור, אל שדרות הפורחת. כאלפיים דירות חדשות שווקו כאן רק בשנתיים האחרונות. "אם לתושבים פה היה חשש ממשהו, לא הייתה צמיחה כזו. איך אמר לי הקב"ט של שדרות? לא נשאר מקום לבנות. אם היית אומר את זה לפני שלוש שנים זה היה נשמע כמו הלצה".

     

    מאז מבצע צוק איתן עבר צה"ל מנבואות זעם לניסיונות הרגעה. הסמח"ט אומר שהגזרה שקטה והכל תחת שליטה. כשאני מצביע על עמדת תצפית שהקים חמאס סמוך לגדר, הוא לא מתרגש. "היכולות שלהם לא גבוהות וזה משהו שאנחנו עוקבים אחריו".

     

    אחת הסיבות העיקריות לתחושת הביטחון של טולדנו, היא פרויקט הנדסי שזכה לשם שכאילו נלקח מ"משחקי הכס": "המכשול". למרגלותינו מונחים שלושה מיליארד שקלים שהושקעו בבניית קיר תת־קרקעי, ההולך ונחפר ואמור למנוע ממנהרות החמאס להגיע לשטח ישראל. "אנחנו נדאג שהקיר הזה ייבָנה, לא משנה מה", מבטיח טולדנו.

     

    תחנה חמישית

     

    ציונות וזבובים בקיבוץ נירים

     

    אחרי שדרות פורץ כביש 232 אל המישורים. ככל שתדרים יצהיבו המטעים עד שיהפכו לחולות. שמות היישובים לקוחים ממבזקי החדשות: נחל עוז, כיסופים, סופה. בחסות השקט שהשתרר לאחר צוק איתן, קלטו יישובי עוטף עזה עשרות משפחות. לקיבוץ נירים, למשל, הצטרפו בשלוש השנים האחרונות 25 משפחות והיום חיים בו בנחת ושגשוג 500 תושבים ועוד כ־20 פועלים תאילנדים.

     

    משה עציון, בן 84, מארח אותי בגינה עם גופייה לבנה וברגליים יחפות. "הופצצנו באופן קבוע, אבל עכשיו גן עדן פה", הוא אומר. "לקום בבוקר ולראות את הפרחים, אווירה נהדרת". עד לפני כשנה עוד עבד כאחראי הטלפוניה של הקיבוץ ומאז יצא לפנסיה הוא מתעורר בכל בוקר, מקיף את הקיבוץ בהליכה ושוחה 20 בריכות. היום גם קבע ללכת ל"התעמלות של זקנים", הוא אומר ומצית סיגריה.

     

    הוא ניצול שואה, מילדי טהרן, בוגר בית הספר מקס פיין במגמת רדיו, לוחם לשעבר בשב"כ וממקימי חברת "סיגנל־אור" שאחראית לרמזורים החשמליים הראשונים בישראל. איש מרשים ונעים שיודע לספר סיפור. בסוף שנות ה־60 פגש חבר מהשב"כ, שסיפר לו על מפעל חדש שהוקם בקיבוץ בדרום ומחפש עובדים. "באותה תקופה היו פדאיון, אי־אפשר היה לצאת ולהשקות את השדות. אז בנירים פיתחו מערכת שמאפשרת להשקות מרחוק".

     

    מאז הוא כאן, אב לשני ילדים. אחד מהם, זאביק, היה במהלך צוק איתן הרבש"צ של נירים. "בשעה תשע בבוקר נפל פגז ליד עמוד החשמל הראשי, וגמר לנו את החשמל. זה היה כבר לקראת סוף המלחמה", הוא אומר ומספר שכשאנשי חברת החשמל הגיעו כדי לתקן את נזקי הפגז, זאביק היה שם כדי לעזור. "הבן שלי היה הראשון בכל פגז".

     

    שעה לפני הפסקת האש שתסיים את צוק איתן, ליבו של עציון בישר לו רעות. "אני רואה שנכנסת שיירה של אמבולנסים. הראשון בשיירה נעצר ושואל, 'חבר, אתה יודע איפה נפל הפגז?'. אמרתי, 'כן, סעו אחריי'. כמו שאני מתקרב, בערך 20 מטר מהפגז, רץ אליי אחד מכיתת הכוננות של הקיבוץ, ואומר לי, 'אתה לא יכול להתקרב'. אליי מתייחסים בדרך כלל בכבוד, אבל הבחור הזה היה כל כך אגרסיבי. בדרך הביתה התחלתי לחשוב שמשהו כאן לא מוצא חן בעיניי".

     

    שעה אחר כך הגיע רופא מסורוקה. "הוא אמר לי, 'מוישה, אני רוצה להגיד לך משהו'. אמרתי לו, 'אין צורך, אני כבר יודע הכל'". ביחד עם בנו זאביק נהרג חברו לקיבוץ, שחר מלמד. "כעסתי נורא שלא נתנו לי להיכנס לעזור לזאביק. אבל לא יכולתי לעשות כלום כי הוא נהרג במקום", אומר עציון האב בפנים חתומות.

     

    "אחרי שזאביק נהרג היו לי שתי אפשרויות", הוא ממשיך. "בחרתי להמשיך בחיים". בזמנו הפנוי הוא מתנדב בליווי ילדים מעזה שזקוקים להגיע לטיפול בבתי חולים בישראל. "ילד חולה הוא לא אויב שלך. אולי הוא אחר כך יהיה, אבל בינתיים מגיע לעזור לו. בפעם האחרונה המלווה היה אדם מבוגר, דוד של הילד, שדיבר עברית חופשי כיוון שעבד בארץ. הוא דיבר קצת, אמר שקשה, ונרדם. הבנתי מספיק כדי לדעת שהחיים שלהם מחורבנים".

     

    אובדן בנו הוא מבחינת עציון גזירת גורל. "תשלום למולדת", הוא אומר בכאב. אני שואל אותו איך זה יכול להיות שרבים מהאשכולניקים, תושבי המועצה המופגזת ביותר בישראל, מקבלים בהשלמה את הפגזים והשכול. "כולם ציונים. יושבים פה ולא אכפת להם שיורים. זה טוב מפני שככה צריך".

     

    "זו מלחמה יומיומית", אומר ראש המועצה אשכול גדי ירקוני ומגרש זבוב מאפו. אנחנו יושבים תחת עץ הפקאן שמחוץ לביתו בנירים ולוגמים קפה. הזבובים תוקפים אותנו, ולא רק אותנו. "התושבים משתגעים מהם, ואני מבסוט שעל זה הם מתלוננים. הנושא הביטחוני כבר לא מעסיק אותם באופן יומיומי. מאז צוק איתן אפשר לשבת כאן בשקט".

     

    הוא יליד הקיבוץ, אשכולניק מלידה. כשזאביק ושחר יצאו לטפל בעמוד החשמל הפגוע, ירקוני היה שם איתם. הוא נפצע קשה בפיצוץ הקטלני ושתי רגליו נקטעו מתחת לברך. פחות משנה אחרי הפציעה נבחר במקום ראש המועצה הקודם, חיים ילין, שהפך לחבר כנסת. היום הוא מסתובב במרץ על שתי תותבות ומסתייע במקל הליכה.

     

    "זה לא עושה לי כלום", הוא אומר כשאנחנו חולפים ליד המקום שבו איבד את רגליו, עשרה מטרים בסך הכל מעץ הפקאן. הוא גם לא מראה סימני התרגשות כשאנחנו יוצאים לסיבוב בשדות וחולפים על פני הבית של בתו החיילת, הקיצוני ביותר בקיבוץ וזה שקרוב יותר מכולם לגדר הגבול. אשכולניק.

     

    השדות מתוחים ומסודרים. בוטנים ובטטות, מגדלי שמירה צה"ליים וברקע צריחי מסגדים. השטחים החקלאיים של נירים נוגעים בגדר, בזמן מלחמה הם הופכים לשדות קרב. אחת המנהרות ההתקפיות של חמאס צצה מעל האדמה ממש כאן. "שלוש דקות ריצה והם בבית של הבת שלי", אומר ירקוני.

     

    ועדיין, המצב הביטחוני פחות מטריד אותו. אחד העניינים הבוערים בעיניו הוא הסכנה בכביש 232, הציר היחיד המחבר את יישובי אשכול למרכז. "מאות משאיות על כביש אחד, שגם התושבים נוסעים עליו", מתלונן ירקוני. הוא מספר שב־2014 הוחלט להרחיב את הכביש ונמצאו לשם כך 250 מיליון שקל. אלא שבמהרה התברר שהכסף לא מספיק, וממילא העבודות בשטח להרחבת הכביש טרם החלו. "אני סומך על שר התחבורה", אומר ירקוני. מבחינתו חשוב מאוד שהמשאיות ימשיכו לספק סחורה לעזה, רק בלי לסכן את התושבים. "האפשרות היחידה שאנחנו נחיה טוב", הוא אומר ומצביע על חאן יונס, "זה שיהיו שם בניינים גדולים ותהיה להם תקווה". ממשרד התחבורה נמסר כי הפרויקט תוקצב ונמצא בשלבי תכנון מתקדמים.

     

    תחנה שישית

     

    מגדלים באוויר בכרם שלום

     

    קב"ט המועצה, אילן אייזקסון, תושב שדה ניצן, מלווה אותי מנירים עד קצה הכביש. בדרך אנחנו חולפים על פני היישובים יתד, יבול ושדה אברהם, שהוקמו בידי מפוני סיני. עוד דרומה משם נמצאים היישובים של מפוני גוש קטיף - נווה, שלומית ובני נצרים.

     

    אחריהם, בסוף העולם ימינה, נמצא היישוב האחרון על הכביש, קיבוץ כרם שלום. שני מגדלי שמירה מתרוממים מעט צפונה ממנו, ולמרגלותיהם נחטף גלעד שליט בקיץ 2006. במגדלים כבר אין חיילים, הם הוחלפו במצלמות.

     

    הקיבוץ הקטן, הפינתי, מוקף החומה, טחוב בין עזה למצרים. חייל מציץ בנו מתוך עמדת הש"ג. בתים צנועים, לא מזמינים, אופניים זרוקים בכניסה. הקירות מצולקים מרסיסי מרגמות. הקיבוץ נודע בעבר כמאחז בוהמייני, ב־1995 התפרק בעקבות משבר כלכלי וחברתי וב־2001 הוקם מחדש. לפני כמה חודשים החליטו 120 החברים על הפרטה, וכרגע הם מנסים למשוך ליישוב חברים חדשים.

     

    את ענייני הקיבוץ מנהל ליאור דפנר, שבעצמו מתגורר בקיבוץ גבולות. מאחורי הכיסא המשרדי שלו תלויה מפת כרם שלום בצבעים. "אנחנו עושים מאמצים גדולים שהנקודה הזו תהיה פה ותצמח. מנסים להביא משפחות", הוא אומר. "לרוב האנשים זה יישמע מטורף לגור כאן - לך ואולי אפילו קצת לי - אבל אנחנו מאמינים שיש אנשים שזה מדליק אותם".

     

    איך משכנעים משפחה להגיע ליישוב מוקף חומה, 50 מטר מהגבול עם עזה ו־300 מטר מהגבול עם מצרים? "הסלוגן שלי הוא 'יש פה משימה'", אומר דפנר החביב, שאינו מנסה לייפות את המצב. "משימה לאומית, משימה של בניית קיבוץ, של בניית קהילה משותפת. אולי זו הדחקה, אבל באמת שאני לא מפחד. אנשים חיים פה חיים נורמלים. אנחנו נהנים מהשקט מאז צוק איתן. הוא מאפשר לנו להתעסק בחיים האמיתיים - להביא משפחות, לבנות כביש, גן משחקים". ואכן, בקצה הדרומי של הקיבוץ מוקמים כעת מבני מגורים חדשים, עם נוף לחומה, שמאחוריה נמצא מעבר כרם שלום.

     

    תחנה סופית

     

    חטיפים ובלבול במעבר הגבול

     

    מעבר כרם שלום, הנקודה האחרונה בהחלט על הכביש, הוקם לאחר ההתנתקות. כשנסגרו יתר מעברי הסחורות לרצועה (קרני, סופה ונחל עוז. במעבר ארז עוברים רק אנשים), הוא הפך ליחיד המספק לה סחורה מישראל וצמח לממדים עצומים. שיירות של משאיות עומדות בכניסה למתחם המכס, שאחריו מתנהל הבידוק הביטחוני הקפדני. על אחת מטפים אדומים לכיבוי אש. עגלה של משאית אחרת מלאה כולה במכונת תפירה ענקית. "הגדולה ביותר שהועברה אי פעם לעזה", מתגאה הנהג.

     

    ויש גם גזלן, כמובן. בתוך משאית כחולה עומדת תמי מויאל, המוכרת כ"תמי מאמי", אישה צבעונית כמו הלק על ציפורניה. היא ממושב ישע, תושבת העוטף 48 שנים. עלתה מתוניס בגיל עשר, בנתב"ג ראתה לראשונה חיילים עבריים ונשבעה שיום אחד תקים עבורם עסק. מהרגע שסיימה את עבודתה כמזכירת המנכ"ל במפעלי "ברום ים המלח" קנתה משאית והחלה להסתובב בין הבסיסים, שאת שמותיהם היא מדקלמת בעל פה. בין לבין היא חונה במעבר, מוכרת קולה, סיגריות וחטיפים לנהגים.

     

    לשניים מארבעת בניה קראה אריק ושרון. "אהבתי את היהודי הזה", היא אומרת. וכשעשה את ההתנתקות? "לא הבנתי אותו". גם את מה שקורה כאן היא לא ממש מבינה. "האמת, אני מבולבלת. אני שואלת את עצמי, האם אנחנו יודעים לאיזו מטרה הסחורה נכנסת? האם הם עובדים עלינו?". בזמן שתמי נשארת עם סימני השאלה, אנחנו מביטים ורואים שמאחוריה נשאר רק הגבול עם עמדות שמירה, דגלי מצרים, שלט דרכים מעוקם. כאן מסתיים כביש 232 ומתחיל כביש 10, היורד דרומה וסגור לתנועת אזרחים. מי שיגיע עד לכאן, ייגע בגדר ויסתובב לאחור, יראה שלט צהוב שעליו כתוב: ישראל.

     

    itay-i@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 26.10.17 , 17:09
    yed660100